שו"ת מהרא"ל פט

כאילו בא לידה ואף שאין בו כח לקנות הא כל שנכנס לרשותה אפי' בע"כ מתגרשת וכן משמע מסתימת כל הפוסקים שהעתיקו הבעי' דמזכה גט לאשתו במקום יבם ולא חילקו בין אשתו קטנה לגדולה דבקטנה ודאי לא מהני כלל ואין כאן ספק אלא ודאי גם בקטנה הדין כמו בגדולה ומידי ספיקא לא נפיק

תשלים התשובה חסר וחבל על דאבדין

סימן כב

שאלה א' נתחייב לחתנו מעות הנדוניא ונתן לו כתב ממר"ם ע"ז ולהיות שאירע לו חולי נכפה ר"ל לזאת אין אשתו מבקשת לדור עמו וזה טוען שיתן לו מעותיו ויבקש לו רפאות תעלה ע"י רופאים שאומרים שיש תרופה למכתו אם יכול להוציא מחותנו

תשובה לכאורה הי' נ"ל עיקר דברי הרא"ש בתשובה בכלל מ"ב דבנכפה כופין להוציא דהא הביא כן בשם רבינו גרשון וכמה גדולים הסכימו עמו ואף דראב"י מסופק בדבר כמ"ש במרדכי פ' המדיר ובהג"א שם מ"מ כיון דנראה שאינו רק מסופק בדבר וגם נראה שלא ראה דברי רבינו גרשון א"כ נ"ל אילו חזי להו הי' מחליט שכופין להוציא וגם דעת רמ"א (בס"ס קי"ג) משמע כן אלא (שבס"ס קנ"ד) הביא שני דיעות והיינו לענין כפי' חושש להחמיר אבל לענין ממון נקטינן כסברת הרא"ש וכיון שראוי לומר כופין להוציא אלא באיסור חשש א"א וגט מעושה שלא כדין. אמנם כאשר עיינתי בתשובת הרא"ש חזינא בה תמהא וט"ס כי מ"ש שחכמי הגמרא אמרו בין שנולדו בו מומין גדולים בין שנולדו בו מומין קטנים כופין להוציא ורבינו גרשון כתב דנכפה מום גדול הוא כו' עכ"ל. הוא הפלא ופלא שהרי במשנה מפורש בהיפך (בדף ע"ז) שאין כופין להוציא רק רשב"ג מחלק בין מומין גדולים למומין קטנים ולא קיי"ל כוותי' אלא דאפילו במומין גדולים אין כיפין להוציא אלא דבפסקי' כתב דבנסמא בשתי עיניו וכי' כופין להוציא וכ' הרא"ש וכן מסתבר שהרי הוא כעבר ובטל מן העולם ולפ"ז אפשר שט"ס וחיסרון הרבה בתשובת הרא"ש יצ"ל אין כופין רשב"ג אימר בד"א במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין וצריך להביא כל הענין דבנכפה ת"ק מודה לרשב"ג כמו דמסיק בפסקי' בסימא בשתי עיניו אלא דגם בהא מוחלפא שיטתי' דבתשובתו סס"ב מסיק דאפי' בסומא בב' עיניו אין כופין להוציא א"כ התשובות סותרות זא"ז. גם בלשון ראב"י חזינא גימגום שכתב אע"ג דגבי אשה מום אין ראי' להחשיבו מום גבי איש כו' תדע מדלא תני נכפה גבי מומי איש עכ"ל. יהוא מגומגם דהיכא תני מימי האיש דאררבה האיש שנולדו בו מימין אין כופין להוציא וצ"ל כוונתו מדלא תני בהדי אלו שכופין להוציא וא"כ פשיטא מאי למימרא לאתיי' ראיי' ממימי אשה לאיש שמבואר במשנה החילוק ויראה שעיקר ראיית הרא"ש ממתני' דכופין מפני ריח הפה וכדומה כ"ש מפני נכפה דסכנה הוא לפי דבריו ודברי רבינו גרשום דמים גדול הוא היינו שגרע מריה הפה ומקמץ ואינך דמפורש בהו שכופין להוציא ולכאורה הי' נ"ל ראי' לזה דבשילהי נדרים משנה ראשונה בנטולה אני מן היהודים יוציא ויתן כתובה ופרש"י ביבמות והר"ן שם דאי לא דתשמיש קשה לה לא הוה אסרה נפשה אכ"ע א"כ משמע אם אנו יודעין שהדבר קשה לה הדין לכופו ולהוציא ויתן כתובה דאע"ג דמשנה אחרונה אמרה שלא תהא אשה נותנ' עינה באחר היינו משום דחשבינן לה במשקרת אבל כשהאמתלא עלי' לא שייך האי טעמא שהוא חילי מבהיל ר"ל ובודאי נמאס בעיני' ואין להאריך בזה כי לכוף לגרש מאן חכים בדור הזה לסמוך על דעתו ובענין דברים המגיעין בממון הוא מוסכם מכל האחרונים באמרה מאוס עלי ונותנת אמתלא מבוררת דיינין דינא דמתיבתא ומסיק הב"ש (בסקכ"ח) שאפילו מעות נדוניא צריך להחזיר לה וא"כ בנ"ד אין אמתלא מבוררת מזו וא"כ אפילו כבר היתה הנדוניא ביד הבעל כ"ש שעדיין לא נתן אבי' המעות רק ממר"ם שלא יוכל להוציא המעות וא"כ מה מקום לשאלתו דהא לכמה פוסקים כופין אותו ליתן גט וכתובה א"כ פשיטא דלא תגרע מדינא דמתיבתא עכ"פ שלא ינתן לו הממון שהוא נדוניתה. ומה שתמה מעל' על התה"ד הובא ברמ"א (סנ"ג) שמביא ראי' מלשון התוס' (כתובות מ"ז) דלא מהני זקפן במלוה ונתן שט"ח עליהם מדלא תירץ ר"ת הברייתא דת"כ שזקפן במלוה והיה מתורץ טפי ממה דמתרץ שהחתן מוחזק ותמה מעלתו שהגירסא בת"כ שלפנינו זה הוא שמשיא בתו ונותן לה ממון הרבה משמע דלא מיירי בפסק לחוד רק בנתן נראה פשיט שאילו הי' גירסת התוס' כן לא היו מתחילין להקשות לפר"ת דאדרבה סייעתא הוה שהרי הברייתא רוצה להפליג בעגמת נפש ודרך פורעניות ר"ל וא"כ אם הברייתא סבור' שהדין שאף שלא נתן האב בחיי בתו מוציאין ממנו לחתנו אחר מיתת בתו א"כ טפי הו"ל לאוקמה הפסוק ותם לריק בכה"ג שמוציאין ממנו דזהו עגמת נפש ממה שלא מחזיר לו מה שכבר נתן א"כ לא הוה תיובתא אלא סייעתא לפיר"ת דאף שכתב ונתן לה ממילא כיון שנתנה ליד בתו מה שקנתה קנה בעלה והרי ר"ת לא כתב רק אומדנא שתהנה בתו והרי כבר נהנית ולא הי' מקום להקשות וע"פ גירסת ר"ת כמ"ש בס' הישר ופסק לה ינתן היינו מה שהתחייב לה שהיא הנתינה ע"י הפסיקה דאי נתן ממש פסיקה ל"ל א"ו הנתינה היא הפסיקה ומ"ש בשם ספרים לפרש דברי התוספות דוקא בלא הי' ע"י מה שביקש החתן לפסוק לו אבל היכא דתלי' בדעת אחרת לא אמרינן אומדנא מי נשמע לדבר זה וגם א"כ הי' להו להתוספות לפרש הת"כ בכה"ג וכמ"ש מעלתו ג"ר ודחייתו אינו כלום שדרך פסיקה לעולם כן הוא כמ"ש כמה אתה נותן לבתך כו' ופסקה לו ממון וכן בכתובות (דף נ"ב:) דניתב לך מידי דנקפוץ עלה. וכבר כתבתי בספרי לכתובות שחיברתי בילדותי וז"ל והא דבנדונית חתנים אמרינן אומדנא כו' ול"ל דכאן מיירי בנדוניא שלא נתחייב רק לטובתה דהא אין נראה כן מדברי התוס' והפוסקים ודוחק לומר דברור לנו שהחתן לא הי' מעכב בשביל זה דהא בנעשה בעל מום אח"כ אמרינן דמ"מ אמרינן שלא הי' מתרצה אלא נראה הטעם דכיון שנתרצה להיות המעות ביד חמיו ויכול לקחתו ממנו אין כאן אומדנא שדעתו מסתמא להוציא המעות בטרם שיבא לידי כך ולא מסיק אדעתי' שיארע הסיבה בטרם שיוציא המעות מחמיו ואמרינן שאפילו הי' מתנה עמו בפירוש לא הי' מעכב בשביל דעיקר דעתו על שיוצאים בזמן שקבע ואפילו הי' מתנה עמו בפירוש תנאי זה לא הי' נמנע בשביל כך עכ"ד בקצרה ופשיטא שאין דעת הפוסקים לחלק ובקל יש לחלק בין האומדנא. ועוד אי מיירי בכתב מדעתו איך מדמי הש"ס לאומדנא דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה שהיא מסתמא ביקשה ממנו דבר זה ואם נפרש דגם שם מיירי בכתב מעצמו זו קשה מן הראשונה שלא חילק שום פוסק בכך ואין לבדות חדשות נגד משמעות כל הפוסקים ומפרשים

גם בענין ממר"ם שכתב הב"ש בשם בט"ז דכמו שגבוי דמי גם בעיני יפלא איך יהי' כגבוי ואי משום שיכול למוכרו לאחר מי עדיף מיניה הא שטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי ואין לומר דדוקא לגבי' נפשי' שיש לכשנגדו טענה עלי' לאו כגבוי הא לגבי אחר שאין יכול לטעון כלום הוה כגבוי שלא יוכל לטעון שבא מנדונית חתנים דא"כ ממר"ם ל"ל אם נתן לו שט"ח שלא פירש בו מנדוניא יוכל למכרו לאחר ולא יוכל לטעון שבא מנדוניא וצ"ל כיון שביד הראשון למחול אכתי ה"ל הראשון בע"ד וא"כ הה"ד בשטר שכתוב בו שחייב לחתנו ולכל מי שמוציאו גם כן דין ממר"ם יש לו שהאחר יכול לומר שמא לא בא מצדו כלל. והא דלא מוקי התם כך אינו דיוק כ"כ מ"מ אין דעת נוחה בכך דהא בפ' השולח (דף ל"ז) משמע אפילו בשטר שאין טענה עליו לב"ה לאו כגבוי דמי ואפילו לב"ש דוקא בשטר שיש בו אחריות אבל אין בו אחריות לא אע"ג דבודאי צריך לשלם ועוד א"כ פרוזבול עולבנא דדייני ל"ל לתקוני ליתקן שלא יזכר שם המלוה ויכתבו פלוני נתחייב למי שמוציאו ומדינא לא נשמט ואף דיש לדחות קצת דלטעמיך יתקן ע"מ שלא תשמט שביעית י"ל דלא תיקן דבהא אפשר דאיכא דיינא דפסק מתנה עמ"ש בתורה תנאו בטל אפילו בדבר שבממון אבל אי ממר"ם הוי כגבוי יתקן ממר"ם ולא צריך לעקירת דבר