שו"ת מהרא"ל פו

כרב אחי אפילו לא שדי' מיד לא חיישינן לקדושין והפה שאוסר הוא הפה שמתיר וגם היתר הד' שייך כאן ג"כ ודי לנו בזה שלא נצטרך עוד לחוש לדעת הרמב"ם בזה

לקלא ליכא למיחש כיון דלא אתחזק בבי דינא שמיד חקרו הב"ד לבטל קדושין וגם הי' בעיני ההמון כמשחק כמו שיש ג"כ אומדנות המוכיחות קצת שהי' לשחוק ואין בו התנאים המבוארים בש"ס ובא"ע (סימן מ"ו) שראו נרות דולקות וכו' שהרי הכל הי' בדרך שחוק וכה"ג כתב הריב"ש (ססק"ע וס"ס קס"ה) ע"ש

באופן שבתולה זו מותרת לכל גבר דתיצביין ואין ממש בקדושין הללו אפילו הי' בד' צדדי הראשונים צד ספק הנה יש לנו כמה ספיקות שמא לא הבינה ואת"ל שהבינה שמא בטלין הקדושין מטעם שלא ראה סילוק היד ומטעמים האחרים שבררנו לעיל דבעינן ג"ד ושלא הי' שלו והיא בחזקת פנוי' ואין לחוש לקדושין הללו כלל הנלענ"ד ברור כתבתי

סימן כ

דברי הבחור ישעי' ב"ר צבי

שאלה המשרת הירש בער האט צו מיר גזאגט נאדיר דעם פינגרהוט אונ מאך אזו וויא איך מאך מיט אונזר מאד האב איך אים גיפרעגט וויא זאל איך זאגין האט ער צו מיר גיזאגט איך זאל זאגין הרי את מקודשת זו. איך האב פריער מיט דער מאד גאר נישט גשמוסט פון דיא זאכין נאר וויא דער יונג האט מיר דאס גיזאגט האב איך איהר גיוואלט דעם פינגרהוט אן טאהן אונ האב גזאגט דיא ווערטער האט דיא מאד גיחאפט דעם פינגרהוט אונ איז אריין גילאפין ציא דער בעה"ב אונ האט גיזאגט איך וועל האבין איין פינגרהוט צו נייען. אונ דער משרת הירש במר האט גישריגן דיא מאד ואל אים אפ געבן דעם עינגרהוט

תשובה כבר גיליתי אוזן כ"ת שלפי דעתי אין ממש בקדושין הללו והנה כעת ראיתי שמעלתו מפקפק והאריך בפלפול כי באמת דבר פשוט הוא אחר שלפי דברי העד שהעיד שלא נתן הפינגרהוט לשם מתנה כלל א"כ קדשה בגזל ומה שהאריך מעלתו ותלי לי' בשיטת הריטב"א ורש"י ור"ן בקדשה באיסורי הנאה למקדש שהובא במשנה למלך (פ"ה מאישות) דבעינן שיהי' ממון המקדש ולא ידעתי איך קרב זה אל זה דפשיטא דלפי דברי העד שאומר שקידש בגזל ואינם קדושין איך אפשר לאחוז החבל בשני ראשים שהרי לא נתן לה רק בתורת קדושין ואם אומר העד שאינם קדושין מכח שלא הי' שלו א"כ במה תזכה בשל אחר אם אין הקדושין קיימין וכיון דלדבריו לא הוה קדושין ממילא צריכה להחזיר למקדש מה שקיבלה ממנו ואין לה זכות בממון כלל וזה פשוט וכן רשמתי אצלי על הגבי"ע של הבד"צ דהוה קדשה בגזל ולית דחש לי' שהרי הוא העד והוא היודע שלא נתכוון רק לשחוק בעלמא וא"כ אין כאן עדות. ומה שהאריך בדברי (הרשב"א) [הריטב"א] דלא בעי ממון המקדש דבהילך מנה והתקדשי לפלוני נמי לא הוה ממון המקדש פשוט שלא אמר הריטב"א רק באיסורי הנאה שאינם ממון כלל למקדש ועפרא בעלמא הוא משא"כ בדבר שגופו ממון אין נ"מ מי שהוא הנותן כיון שנותן בשליחות המקדש ורצונו. ומה שהוקשה לו אי אינו ממון למה מתקדשת אם אמר בהנאה שיש ליך שנתתי לך דבר שתתרפאי בו [כמו שכתב הריטב"א הובא במ"ל שם] אין ענינו לכאן רק דהוה כמו ע"מ שאדבר עליך לשלטון דמ"מ לא היתה יכולה ליקח אותו הדבר וכמו ע"מ שאדבר עליך לשלטון שהרי מ"מ הוא הושיטה לה אבל לא בשביל שהוא ממון למקדש. ומה שביקש מעלתי לומר דטעמו של הריטב"א דס"ל דחליפי איסורי הנאה מותרים גם למחליף ומה [שהמציא] לה אינו רק כמו חליפין איברא ודאי הריטב"א לכאורה בשיטת הרמב"ן קאי דאל"כ איך יפרנס הך דמכרן וקדש בדמיהן מקודשת הא לדידי' אסור גם מבואר בריש פ' השוכר את הפועל דמדמי שכירות לדמי איסורי הנאה. מ"מ א"צ לכל זה לדברי הריטב"א דנראה כיון דדבר זה מותר לדידה אף שאצלו אסור בהנאה מ"מ אחר שמותר לה מותר גם לו לקבל שכר על המציאו לה דברים המותרים לה ותדע אטו אם חולה א' שיש בו סכנה שהותר לו איסורי הנאה ואינם במקומו אטו אסור לשליח לקבל שכר שילך לשם ואיך משלמין שכר למטפלים עם המתים די"ל הא הוה משתכר באיסורי הנאה דמת אסור בהנאה אלא ודאי כיון שדבר זה מותר לעשות יכול לקבל שכר עליו וכמו כן נמי כיון שהאיסור מותר לה יכול לקבל שכר על המציאו לה דבר שהיא מותרת בו אף דעל גוף האיסור אין יכול ליקח דמים כמ"ש הריטב"א היינו משום שאסור למכור איסורי הנאה אבל [הפושטה] באיסורי הנאה לחולי שיש בה סכנה מותרת א"כ שקל אגרא אהיתרא וכן עושי מלאכה בהקדש מותרים לקבל שכר אף שהקדש אסור בהנאה א"ו כדפרישית

ובאמת נ"ל גם בדברי הריטב"א דעיקר טעמו דלהמקדש לא נחשב ממון כלל שהרי איסורי הנאה אין להם דמים ואילו תפסה היא ממנו לא הי' לו עלי' כלום לכן לא מידי יהיב לה לכן לא מקרי הנאה דאתי' מחמתי'

מעתה נדחה ראיית הר"ן מפ"ב דקדושין שהביא ראי' מהא דקידשה בגזל לאחר יאוש שהיא מקודשת אע"ג דאינו שלו ולפמ"ש לק"מ וא"צ לדחוק כלל כדברי הח"מ אלא טעמא כדפרישית דבגזל לאחר יאוש שפיר קנתה על ידי שהקנה לה המקדש והוה קדושין גמורין שאילו תפסה בעצמה לא הוה שינוי רשות משא"כ באיסורי הנאה אם אסורין לו אין להם דמים ואילו תפסה מעצמה לא היתה צריכה להחזיר לו כלל וממילא אין מקום לדמות להילך מנה והתקדשי לפלוני דשם נעשה ממון שלה ע"י נתינה בשביל המקדש גם קהה לסברת הר"ן דהנאה דמטי' לה ע"י המקדש קשה למה המקדש בחלקו אינה מקודשת הא אית לה הנאה גמורה ועיין תוס' (דף נ"ב) ד"ה המקדש

וע"כ לומר דבעינן שיהי' ממון גמור אף דאכלה וחדיא במעשר שני ובקדשים מ"מ בעינן שיהי' ממון ולא תלי' בהנאה דמטי' לה וצ"ל דבעינן הנאה דמטי לה ממון על ידו דבר שהוא ממון הדיוט. מעתה נהרס ונסתר כל בניני של בעל משנה למלך שחשב לעשות מחלוקת בין רש"י לריטב"א דכפי הנראה י"ל דהריטב"א אינו חולק כלל על רש"י דבאיסורי הנאה שהם אסור באמת אף דמותרים לחולה שיש בו סכנה מ"מ גם כשהוא ביד אשה המסוכנת אין עליהם תורת דמים דבאיסורייהו קיימי ומשום הנאה דמטי' לא מקדש כמו מקדש בחלקו אף (שלא) [שלו] הוא ממון גמור מ"מ כיון דלא הוה רק ממון גבוה לא מיקדשא ובעינן הנאה דמטי' לה שיהי' ממון גמור אצלה א"כ באיסורי הנאה אף שמותרין לחולה שיש בו סכנה מ"מ אין דמים לאיסורי הנאה ולא נתן לה ממון ולא עדיף ממעשר שני אי ממון גבוה הוא ות"ל שזכינו לעשות שלום בין הפוסקים ולהחליט לדינא עדיין צריך תלמוד ואין כאן מקומו

עכ"פ בנ"ד אין לחוש לעדות העד שאמר שקידשה בגזל. וגם בזה שחשב כ"ת לומר (דלס"ד) [דלהסוברים] דיאוש קונה לחומרא אין ראי' (לקדשה) [מקדשה] בגזל אחר יאוש ולפמ"ש די"ל דליכא מאן דפליג על רש"י ור"ן במכרן וקדש בדמיהן דמקודשת וכן נראה מדברי הרא"ש גופי' פ' האיש מקדש (סימן ל"א) דקדושי אשה נמי לא שרי לכתחילה לקדושי בדמי ערלה ע"ש א"כ חזינן אע"ג דלדידי' לאו ממון הוא מ"מ מיקדשא וא"צ לעשות מחלוקת בין הפוסקים והלכה פסוקה דבגזל לאחר יאוש מקודשת משום יאוש ושינוי רשות ולפמ"ש מוכח ג"כ מדברי הרא"ש דבתר דידה אזלינן היכא דהוה ממון

ומה שהקשו האחרונים על הרא"ש בפ' מרובה ורמ"א שהביא דברי רי"ו בקדש בגזל אחר יאוש מקודשת ומדרבנן הא הוה יאוא ושינוי שות ונדחקו וכבר אמרתי שא"צ לדחוק בדברי הרא"ש והוא דית הפרש אם נימא דיאוש קני א"כ אפילו אם נתיאש בתחילה שהי' גבר אלם וכדומה ולכך נתיאש ואח"כ העני