שו"ת מהרא"ל פה

הכא משום כסופא הוא דעביד משמע דוקא משום דאיכא למימר מחמת כסופא אבל אילו היינו יודעין שמחל בלב שלם הוה ס"ק וס"ל להרמב"ם בדבר שאין מקפיד יש לחוש לקדושין וזה פשוט בעיני ומהתם לא מוכח רק דמקודשת מכאן ולהבא כמ"ש בחמ"ח וב"ש אבל שיהי' קדושין למפרע קודם שנודע לו י"ל גם הרמב"ם מודה דהא קיי"ל כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוה יאוש וכיון שלא ידע אז לא קנה הכלי וקידש בדבר שאין שלו ומכאן ולהבא אין כאן חשש כיון שכבר חזר ולקח הפרטשיל מידה בטרם שנודע לאביו ואפילו לדעת הב"ח שחושש גם למפרע היינו בידוע שאין מקפיד עליו אבל הכא לא נודע שאין מקפיד עליו ואדרבה תרה לו מאד על המעשה הלזה אין לחוש כלל דהוה קדשה בגזל דהא אפילו בפרומא דשכרא שהוא כוס של שכר שאין בו קפידא כ"כ וגם אמר בפירוש אמאי לא תיתיב מהאי חריפא מ"מ תלינן בכסופא לבטל לקדושין לגמרי כ"ש שאין לנו לבדות מלבנו שבאמת הוא אינו מקפיד עליו רק בשביל שאינו חפץ בקדושין מקפיד ובאמת לענ"ד אפשר לפרש דברי הרמב"ם דקאי דוקא היכא דאמר בהדיא כלך אצל יפות ובזו חילק דבדבר שאין מקפיד עליו י"ל שאמר כן בלב שלם ומ"מ מידי ספיקא לא נפקא ודבר הלמד מענינו הוא למעיין בלשון הרמב"ם והמחבר ובזה מדוייק לשון הרמב"ם שכתב אם קידש בדבר שאין בעה"ב מקפיד עליו והל"ל בדבר שאין בני אדם מקפידין עליו וכן דייק במשנה למלך ולמאי דפרישית א"ש ודבר הלמד מענינו הוא דאדסמיך לי' קאי אבל כל שלא אמר כלום ולא גילה דעתו שאינו מקפיד אין הקדושין כלום א"כ כ"ש שאין לנו להחמיר מפני זה לחוש לקדושין למפרע ולא עוד אפילו אם היינו יודעין שלא הי' מקפיד אם הי' נותנו לאחר רק מפני שחרה לו עסק הקדושין מקפיד עליו גם כן לא הי' לנו לחוש דהא ע"כ אם נקח הסברא דבדבר שאין מקפיד עליו מקודשת למפרע אף דלא יצא הדבר עדיין מרשות מרא קמא ואילו הי' רוצה הי' חוזר והוה גזל גמור ועכצ"ל מדלא קפיד השתא אמדינן דעתי' (דניחא לי') דניחא לי' שיהי' הדבר מופקע מרשותו למפרע או משום דניחא לי' לאינש דליעבד מצוה בממונא וקדושין נמי מצוה היא וא"כ כשעומד וצווח דלא ניחא לי' אין סברא כלל לחוש וכי יש בידו להפקיע ממונו של אדם בע"כ. הנה נא הואלנו לבאר ארבעה התירים בכחא דהתירא דעדיף אשר כמעט כ"א קרוב לבירור

ח עוד יש לצרף בזה סניף חמישי והוא שלפי דעת הש"ך בח"מ (סימן ל"ו) העדות מתבטלת מפני הקרוב שראה ג"כ הקדושין הגם שלא העיד בב"ד (כ"א) מ"מ דעת רוב פוסקים דבשראו לבד כ"א העדות בטילה וא"צ הגדה בב"ד לדעת רוב פוסקים וכן פסק הש"ך בח"מ (סימן ל"ו ס"ק ח') אע"פ שלא כיונו להעיד ומבואר בש"ס ופוסקים דכשהפסול לא כיון להעיד אין מבטל עדות הכשרים הרי דעת הש"ך שאם גם הכשרים לא כיוונו להעיד ה"ל כאילו שניהם כיוונו להעיד והעדות בטלה שבנ"ד שניהם לא כיוונו להעיד הגם שדברי הש"ך אין להם שורש גמור בש"ס מ"מ יש קצת סעד לדבריו מסוגיא דכריתות פ"א דאיתא התם ומודה בא"ל ידעת בעדות פלוני כו' דאי בעי אמר לא נתכוונתי להעיד והוא תמוה לכאורה דאף בלא כיון הוה עדות ולדברי הש"ך ניחא דמשכחת לה כשא' קרוב ופסול שלא כיון ג"כ להעיד ואם הי' מכוין עדותו כשרה משא"כ בלא נתכוין מתבטלת העדות מפני הפסול. ובזה מתישבים התוספות ישנים שם שהם תמוהים למעיין ע"ש ותבין וגם פשטא דלישנא דמתניתין מסייע לי' כיון דטעמא דנמצא מהם קרוב ופסול העדות בטל דמקיש שלשה לשנים מה שנים נמצא א' מהם קרוב ופסול עדותן בטלה אף ב' כן וא"כ יש להבין היכא אמרינן דאי למחזי אתו עדותן כשרה הא בשנים אפילו אי למחזי אתו עדותן בטלה שלא נשאר רק עדות א' ושלשה מוקשים לשנים ולדברי הש"ך א"ש שי"ל דלא קאי ההיקש רק כששניהם על אופן א' היינו שניהם כוונו למחזי או לאסהודי אבל כל שיש הפרש בין העדים לא ע"ז נאמר ההיקש והרי זה סעד נכון לדברי הש"ך

מיהו במקום אחר הקשתי על דברי הש"ך ממ"ש התוס' פ"ג דמכות (דף ו') בפירוש מה יעשו שני אחין שפירש שלפעמים לא ידע א' בחבירו ויגידו שניהם בב"ד ולדברי הש"ך אכתי מה יעשו אם יכונו שניהם למחזי הרי בטלה העדות וכשיתכוונו שניהם לאסהודי ג"כ בטל. מיהו לפי פירוש הפוסקים דבראי' לחודה סגי שפיר י"ל דהקרובים אין מכוונין כלל להעיד והאחרים מתכוונים להעיד עכ"פ אין סתירה לדברי הש"ך מן הש"ס דלשיטתו אזיל שפסק כדעת הפוסקים דא"צ הגדה בב"ד הגם שאין לסמוך על דברי הש"ך לחוד בזה מ"מ לסניף בעלמא יש לעשותו לצדדי היתרים הראשונים הברורין (ועיין תשובת מהר"ם פדוויא סימן ל"ז ותמהני שלא חילק בין למחזי או לאסהודי) גם העד השני שאומר אין יודע אם סילק ידו מהפרטשיל אם הקדושין תלויין בזה כמו שצדדנו לעיל זה שאומר אינו יודע נמי הוה כנמצא א' מהם קרוב ופסול ועדותן בטלה ואף עדות השני אינו מועיל כלום ודבר זה מבואר בפ' היו בודקין (דף מ"א:) הגם שהרמב"ם לא פסק כן בפ"ב מהלכות עדות כבר תמהו עליו. ובמקום אחר הארכתי ליישב. גם הקשתי משם על הפוסקים בלא ידע בפסולו כשר העדות אלא שלא ראיתי להאריך כאן בזה דכבר פ' רמ"א (בסימן מ"ב) אם קידש בפני שנים וא' מהן קרוב הוה כמקדש לפני ע"א ועיין בח"מ וב"ש שם שביקשו לומר הטעם שאפשר שלא הכיר בקורבתו והב"ש כ' דאיירי בלא נתכוין להעיד ובתשובת מהר"ם פדוויא נראה דמחלק בין קרוב לפסול משום רשעה. ולענ"ד דבריהם צ"ע דנראה דלמ"ד מקדש בפני עד א' חוששין לקדושין אם נימא דחשש זה מן התורה דדמי קצת לאיסורין וכן נראה מחדושי רא"ה בפ"ב דכתובות דטעמא משום דהוה כאיסורין (וצ"ל דלא דמי לגמרי לאיסור דהא בשנים מודים בלא ע"א לכ"ע לא חיישינן וכמו כן בקרוב ליכא מאן דחייש ובאיסור ג"כ קרוב נאמן) וא"כ לא שייך הקישא מה שנים נמצא א' מהם קרוב ופסול דטעמא משום דלא נשאר רק ע"א ואפילו נימא דמ"ד במקדש בע"א חוששין לקדושין הוא מדרבנן כיון שיש כאן ע"א עכ"פ מנ"ל שלא יחמירו גם כשא' מהם קרוב ופסול דבזה יש להחמיר טפי ודברי מהר"מ פדוויא והאחרונים צ"ע ואין להאריך בזה שאין מן הנדון שבנדון שלפנינו אפילו ישאר ע"א הרי אינן מודין בקדושין וכמו שהארכתי לעיל

וצירוף לזה מה שנבדקה הבתולה ולא נמצאו לה סימנין אפילו למ"ש מהר"ם לובלין שאין סומכין על עדות נשים וגם יש לחוש שמא נשרו מ"מ מידי ספיקא לא נפקא והרי גם זה עושה עכ"פ פקפוק בקדושין דאם היא קטנה באמת אין כאן קדושין כלל אם לא נתרצה האב בפירוש. ובנ"ד אדרבה הוא עומד ומצפה מתי תהי' מותרת בלא גט. וגם לפי המנהג שאין מקדשין רק תחת החופה ה"ל דרך בזיון ודמי להא דקדושין (דף מ"ה:) בקידש בכישא דירקא וגם כיון שלקח הפרטשיל ושוב אין הפרטשיל בידו בשעה ששמע האב דמי לנתאכלו המעות עיין (סימן ל"ז) וגם הבתולה שאמרה לא הבינה הוה כמחאה אפילו לא נאמין לה הרי אין רצונה בקדושין ולכל הדעות כשאין בקדושין ממש כשקבלתן לעצמה לא שייך שנתרצה אבי' דהא כתבו הטעם דהוה כאמר לבתו צאי וקבלי קדושיך והיכא שאין הקדושין כלום מכל הני צדדין שדברנו לעיל גם שמא נתרצה אב לא שייך שהרי לא שייך כאן קדושין כלל וזה פשוטו האריכות בזה מותר וגם לא שידכו ולכ"ע לא חיישינן כמבואר בש"ע. עוד רגע נדבר בעדות הקרוב הנה הוא מכוון כדברי עד שני רק שראה יותר שסילק ידו ומיד חזר וסילקו מידה והנה בקרובי אם אין לנו לחוש רק לדעת הרמב"ם ולדעת הש"ך גם הרמב"ם מודה דהוה כפסולין דאורייתא כיון דנדרש בי"ג מדות וגם בקדושי כסף כ' הרמב"ם שהם מדברי סופרים ויש מקום לומר בקידש בקדושי כסף לפני עדים פסולים מקרובי אם ואישות הוה כמקדש קדושין מדברי סופרים לפני עדים פסולים מדברי סופרים שאין לחוש לקדושין ג"כ וכמו נפרש דברי סופרים שכ' הרמב"ם בקדושי כסף נפרש דברי סופרי שכ' בפסולי עדות מצורף לזה שהיתר הראשון והשלישי שלא הי שום גלוי דעת ממנו גם לפי דבריו כיון שסילקו מיד ואילו לא סילקו מידה מיד אפשר שהיתה משלכת באמת ודעת הרמב"ם גופי' דקי"ל