שו"ת מהרא"ל פג

הד' זוזים לקדושין ואעפ"כ החזיקה בהן ואם לא היה ניחא לה בקדושין מה לה להחזיק במעותיו אחר שאינה רוצית בקדושין וא"כ שתיקתה עם החזקת מעותיו היה באפשר לומר דהוה גלוי דעת המוכח שחפצה בקדושין וע"ז מייתי ראיה דלא אמרינן הכי והוא משתיקה לאחר מתן מעות מוכח דזהו לא מקרי מעשה מוכיח מדלא שדיתינהו. ור"ה ברי' דר"י דחי מי דמי כו' כמבואר בש"ס עכ"פ חזינן מדברי כולם דהא פשיטא להו דשתיקה בלי גלוי דעת לא מהני מידי ואפי' גילתה דעתה מקודם שחפיצה בקדושין כל שאין בקדושין הראשונים כלום צריך גלוי דעת מחדש שחפצה בקדושין וכיון דחזינן אפי' גילתה דעתה בפירוש שרצונה להתקדש כל שאינה מתקדשת בקדושין הראשונים ע"פ הדין גם בחזר ואמר התקדשי לי בד' זוזי ושתקה אין שתיקתה כלום וצ"ל אפילו לדעת הפוסקים בדיבר עמה על עסקי קידושין ונתן לה בשתיקה מקודשת וכמ"ש הב"ש (בסימן כ"ז סק"ו) התם נמי קבלתה מוכיח שכיונה לקדושין כיון שהוא דיבר עמה ונתן לה מסתמא על דעת דבריו קיבלה והיא קיבלה מרצונה והוה כאמרה בפירוש שקיבלה לשם קדושין מה שאין כן בעובדא דציפתא אע"ג דנתרצית מעיקרא לקדושי ליה מ"מ כיון שלא היה ממש בקדושין הראשונים וקבלתה לא היה רק על דעת קדושין הראשונים וכיון שנתבטלו וחזר ואמר לה כשכבר היה בידה שתתקדש בד' זוזי צריך גלוי דעת מחדש שרצונה להתקדש לו ומשתיקתה אין ראיה שאינה מחוייבת להשיב על דבריו כלל וא"כ כ"ש בזרק לה קדושין שאין משתיקתה ראיה שרצונה בקדושין דמאי איכפת לה באמירתו וכ"כ הרשד"א בחדושיו ז"ל סברא אי שדינא כו' וא"ת תימא ליה לא י"ל דלא איכפת לה כיון דלאו מידי עבדה דניחא לה וכן פירש"י עכ"ל. הרי מבואר מן הש"ס דשתיקה לתודה לאו גלוי דעת הוא שרצונה בקדושין (ועיין בסימן ק"ט ס"ב בחמ"ת ס"ק ד' וב"ש סק"ו) אין להקשות עליו מעובדא דציפתא דאסא דמעיקרא נמי נתרצית בקדושין דהתם לא אמרה לו ע"ד מה מתקדשת וניהו דמתחלה נתרצית כבר נתבטל רצונה הראשון ותו לא איכפת לה בשחיקה דבתר הכי משא"כ התם שנותן על פי ואם לא תרצה בקדושין הרי מתחייבת על פי מה שנתן על פי' ה"ל למחוי' ואין להאריך בזה שאינו מן הנדון

וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ג מהלכות אישות דין ח') שהעתיק הדין בדיבר עמה על עסקי קדושין כתב ורצתה ועמד וקידש ולא פירש כו' ה"ו מקודשת ופי' הכ"מ דדוקא נתרצתה בפירוש אבל אם לא אמרה אין אלא שתקה ואח"כ קיבלה מידו בשתיקה ליכא הוכחה דלשם קדושין קבלתינהו ודבריו נראין עיקר ופירוש דברי הרמב"ם דלשון רצתה משמע ודאי דאמרה אין וכן מבואר בש"ס (דף י"ב: ודף י"ג) אילימא רצתה דאמרה אין לא רצתה דאמרה לא הרי אפילו למאי דס"ד לפרש לא רצתה דאמרה לא מ"מ לשון רצתה אינו סובל פירוש אחר רק דאמרה אין וכן ברמב"ם (פ"ה דין י' ומ"א) כתב להדיא ואשתקא ע"ש ומ"ש הב"ש (סכ"ז סק"ו) דהרמב"ם איירי באישתקא לא נהירא כלל וכן פירש הב"ש גופי' דברי המחבר (בר"ס ל') כיון שרצתה היינו שרצתה בפירוש ומ"ש הב"ש דכן משמע בהג"מ דגיטין הוא בהג"מ דסוף גיטין (סימן ת"ע) ושם הדבר שנוי במחלוקת שכ' ויש ר"ל מדבר עע"ק דר' יוסי היינו שהיא משיבה על דבריו ואין נ"ל מדבעי תלמודא במאי עסקינן כו' אלא בשאין מדבר מנא ידעה מאי קאמר לה לוקמה בדיבר עמה ושתקה דבלא אמר אינה מקודשת עכ"ל הא קמן שיש שרוצין לומר כן אלא שהקש' עליהם מן הש"ס וכונתו להא דקדושין (דף א דמבעי' לן עזרתי פריך היכא דמי אילימא בשאין מדבר עמה מנא ידעה מאי קאמר ואי במדבר אפילו לא אמר נמי ולוקמה במדבר ושתקה דבלא"ה אינה מקודשת ומ"מ ידעה כונתו מחמת דיבורו ולכאורה ראי' ברורה היא וראיתי שהרב המשיב שם (כתב) דחה ראי' זו דלפי דבריהם דאינו מועיל מאחר שלא השיבה א"כ מאי אירי' דנקט הני לישני לינקט אפילו לשון טוב דאינו מועיל עכ"ל. ופליאה דעת ממני דכי עלה ע"ד שום אדם דשתיקה בשעת מתן מעות לא מהני הרי תלמוד ערוך דמהני כמו שבררנו לעיל ולא בעינן שתאמר הן כדאיתא בש"ס הנ"ל להדיא והדבר ברור דאף הני מפרשים דס"ל דבעינן שתהא משיבה על דבריו מ"מ בשתיק בשעת מתן מעות כ"ע מודו וטעם הדברים דבשלמא באמר לה בשעת מתן מעות אע"פ שקיבלה בשתיקה קבלתה מוכיח שנתרצית בקדושין שהרי הוא נותן לה ע"ד קדושין והיא מקבלת על דעת כן משא"כ בשתיקה שקודם קדושין דאין שתיקת הודאה כלל דמאי איכפת לה בדבריו הרי לא גילתה דעתה שתרצה בקדושין ואע"פ שנתן לה אח"כ מ"מ כיון שלא פירש לשם קדושין ולא שמע ממנה שנתרצית בקדושין לא מוכח דלשם קדושין קבלתינהו כיון שנתן לה אע"פ שלא שמע ממנה ריצוי בפירוש וגם לא פירש בדבריו דלשם קדושין יהיב לה ולכן בעינן שתתרצה לו בפירוש ואז אפילו נתן לה אח"כ בשתיקה מסתמא לא נתן לה רק על פי מה שנתרצתה מעיקרא וגם היא מקבלת ממנו ע"ד כן משא"כ בלא נתרצה תחילה בפירוש ליכא הוכחה דקבלתינהו לשם קדושין כיון שלא פירש בשעת נתינה וזה עיקר בדעת הרמב"ם

ומעתה צריכין אנו ליתן לב ליישב קושיא הנזכרת בהגמ"ר הנ"ל דלוקמה בדיבר ושתקה וידעה מאי קאמר וליישב זה נבאר דברי הרמב"ם שם (דין ז') אמר לה הרי את מיוחדת כו' ואם לא הי' מדבר עמה עע"ק אין חוששין למלוח אלו עכ"ל ומשמע מדבריו אפילו ידעה מאי קאמר וכן כתב הב"ש (סכ"ח ס"ק י"א) שכן דעת הרא"ש ג"כ והדבר צריך ביאור דלמה לא יהא עכ"פ ספק קדושין כיון דידעה דכיון לשם קדושין כיון שאפשר שלשון זה הוא לשון קדושין והיא הבינה ג"כ אמאי לא ניחוש לקדושין. ומתוך דברי הב"ש נראה דמדמי לי' למקדש בלא עדים כיון שעדים מסופקים ולא הבנתי דא"כ בכל ספק קדושין נימא דהוה מקדש בלא עדים וע"כ צ"ל כיון דגם לעדים הדבר מסופק שפיר הוה ספק קדושין וכן בלא הבינה שכ' הב"ש דהוה ספק קדושין דלמא משקרת נימא אפילו אינה משקרת כיון דעדים אין יודעין אם הבינה הוה מקדש בלא עדים אלא ודאי ליתא דכיון דגם העדים מסופקים שפיר הוה ס"ק וכ"כ הב"ש גופי' (בסימן ל"א סק"ו) על הא דחיישינן שמא ש"פ במדי

ולכן נראה דודאי פשיטא לן דבעי לשון קדושין ברור שלא יסבול פירוש אחר רק קדושין דוקא ולא זולת והני לישני דמספקא לן בגמרא לא מספקא לן שיהי' זה לשון קדושין ברור שלא יסבול פירוש אחר דודאי סובל ג"כ פירוש אחר זולת לשון הקדושין וגרע טובא מידים שא"מ דלא מוכח כלל שלשם קדושין יהיב לה ולכן כל שלא נתרצית בפירוש להתקדש לו אי אפשר שיהי' ברוב לשונות אלו לחדש קדושין שנאמר מדקיבלה ע"פ לשן זה ודאי לשם קדושין קיבלה כיון שיש לפרש בלשון זה פירוש אחר ג"כ לא מוכח מתוך קבלתה שקיבלה לשם קדושין דשמא קיבלה לשם משמעות אותו הלשון שאינו לשון קדושין שיש להעמיסו ג"כ בלשון אלא דבדיבר עמה עע"ק באופן שהיתה מתקדשת בשנתן לה בשתיקה ס"ל להס"ד דלא גרע לשון זה משתיקה כיון שסובל ג"כ לשון קדושין לא גרע משתיקה ומקודשת בודאי ומסיק דליתא דכיון שלשון זה סובל פירוש אחר למלאכה כמבואר בש"ס ולכן גרע משתיקה דבשלמא בשתיקה קיבלתה מצד הדיבור הראשון שהוא לשון קדושין ברור משא"כ באמר לשון זה שיש בו ג"כ פירוש אחר י"ל שעקר הדיבור הראשון שדיבר עע"ק וא"כ לא מוכח מתוך קבלתה שמקבלת בשביל משמעות לשון קדושין שיש בו דיש לומר שקיבלה בשביל המשמעות אחר דהיינו למלאכה ולהכי מספקא דמסתמא על דעת ריצוי הראשון מקבלת ולא גרע משתיקה או דילמא כיון די"ל למלאכה ויוכלה לומר שבלשון זה נעקר לשון קדושין י"ל דאינה מקודשת וכשלא נתרצתה מקודם בפירוש פשיטא לן אפילו ידעה דלשם קדושין יהבינהו מ"מ הרי לא דיבר עמה כלל מקדושין וגם מלשון הזה אין הכרח שדיבר עמה מקידושין כיון דיש לו פירוש אחר ולכן אפילו בידעה מאי קאמר אינה מקודשת כיון דאינו מוכת מתוך דבריו דלקדושין יהיב לה והיא מקבלת לשם קדושין לא הוה אלא דברים שבלב כיון דמקבלתה ליכא הוכחה שנתכונה לשם קדושין ולא מסתפקא לן אלא בנתרצתה מקודם בפירוש דאפשר דהוה הוכחה מקבלתה שע"ד הראשונה מקבלת ולשון זה לא עקר לגמרי דיבור הראשון כיון שסובל ג"כ פירוש שהוא לקדושין. ולכן אפילו ידעה אינה מקודשת דלאו לשון קדושין ברור הוא וא"ש. ובזה י"ל גם לדברי הרמב"ם דליכא