שו"ת מהרא"ל פ

קדושין תופסין ואף ארוסתו מותרת עליו ואי דברים שבלב הוו דברים ה"ל למימר שוי' נפשי' חד"א ודחי באמת דדוקא לחומרא קאמר וא"ש ודו"ק וא"כ אין שום ראיה משם לפ"ז דודאי פשיטא בסתמא לא מצי למימר בלבי כך הי'. והנה תיתי לי שקיימתי דברים הללו בעודי במקום הגביות עדות ושם לא היה עמדי שום מפורש לעיין בו וכשחזרתי לביתי עיינתי (ב"מ פ"י) [במפרשים] וראיתי שכוונתי בסברא זו לדעת גדולי ראשונים הלא המה הרשב"א והריטב"א אלא שאני ביארתי הדברים יותר ע"פ הסברא דגם נגד עדים שוי' חד"א וסתמא לא עדיף מעגים וב"ה שכונתי לדעת גדולים אף שבס' פ"י גמגם בדבריהם אין גמגומו כלום וא"כ ליכא שום ראי' וגם יש לפרש בפשיטות שאני התם דלחומרא דהא גופי' מספקא לי' לתנא אי דברים שבלב הוה דברים וכן ראיתי ג"כ בס' פ"י וא"כ ליכא שום ראי' מזה ומ"מ אפילו מהך תשובה דהר"ם אין ראיה שסבור שאינה נאמנת לומר שלא הבינה דהתם שאני שפירושו שאומר שטעה סותר את דבריו וכמו בסבור שהיא כהנת ג"כ סותר לשון הקדושין שהוא בסתם ואינו כמשמעות לשונו כלל משא"כ באומרת שלא הבינה לשונו אפשר שמודה שנאמנת מיהו תשובת מהר"ם סותרות זא"ז

ג ועוד נראה להביא ראיה מדברי הר"ן בקדושין פ' האומר גבי ע"מ שיש לי מאתים זוז הרי זו מקודשת ויש לו ופריך וניחוש שמא יש לו ופי' הר"ן דכיון דקידש מתחילה אדעתא דהכי רגלים לדבר שהיה לו דאל"כ למה קידש והשתא הוא דבעי למיהדר בי' עכ"ל ומדלא פירש בפשיטות היאך נעמוד על הדבר שאין לו כי אין אדם יודע במטמונות של חבירו אלא ודאי אי לאו האי סברא דרגלים לדבר הוה מהימן והיינו מטעמא דפרישית וכבר עלה על דעתי לדחות דדוקא הוא מהימן כיון שיש לו מיגו דבידו לגרשה והי' לו להאמינו במיגו ולכן צ"ל הך סברא דרגלים לדבר אבל היא שאמרה לא הבינה לא מהימנה אבל לא נהירא לי דאם איתא דהוה מיגו משום רגלים לדבר לא הוה מרעינן לה ובפרט מיגו דבידה לגרשה היא מיגו מעולה עד דאיכא מ"ד בקדושין פ' האומר מה לי לשקר כעדים דמי וכ' הר"ן שם (בדף רלו) דאף דמיגו במקום עדים לא אמרינן ואפילו במקום חזקה מבעיא לן הך מיגו דבידו כעדים ולדעת הר"ן משמע לי' דקיי"ל הכי וא"כ אם איתא שיש מקום למיגו זו לא הוה מרעינן לה לכ"ע משום רגלים לדבר ועוד היכא כ' הר"ן מיהו כל שבידו מקודשת קדושי ודאי ואע"פ שאין לנו עדים שהוא שלו עכ"ל והיינו כ"כ מטעם חזקה שכל מה שביד אדם בחזקת שהוא שלו ומשמע אפילו אומר שאין לו לא מהימן וכן נראה מדברי האחרוני' באה"ע (סימן לח סי"ד בחמ"ח סקכ"ב וב"ש סקכ"ט) מ"ש ואם נימא דהאי מיגו הוה א"כ לפי דעת הר"ן דכעדים דמי אתי מה ני לשקר ומרע לחזקה לכ"ע ואפילו לדעת הפוסקים המחמירין דכחזקה דמי עכ"פ יהי' ספק קדושין דאוקי חזקה להדי חזקה דכל מה שנמצא ביד אדם הוא שלו וגם ע"כ לא קאמרי הפוסקים דלא הוה עדים אלא לחומרא אבל לא לקולא עיין בסוגיא דקדושין (דף כה) ובמפרשים ותבין הדבר על בוריו ועפ"ז הארכתי בספרי דאפילו לדעה שכתב הרמ"א (בסימן כט) דאפי' מיגו לא מהני נגד חזקה זו היינו דוקא מיגו בעלמא אבל מיגו שהוא בידו לכ"ע מהימן וכ"ש לדעת המחבר שם דביש לו מיגו נאמן ואין כאן מקום להאריך בזה כי כבר הארכתי בספרי בזה ולכן הדבר ברור דלאו מיגו הוא כלל שבידו לגרשה די"ל דוקא בבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן מטעם שבידו לגרשה שאינו מפסיד מהגירושין משא"כ הכא לא שייך הך מיגו כלל כיון שאם אומר שאינה מקודשת מותר קרובותי' ואם יגרשנה אסור בקרובותי' וכן אמרינן בקדושין (דף כ"ה) בשלמא מבקשין ניחא אלא כופין אמאי הא מצי אמר לא ניחא לי דאיתסר בקרובותי' ונוראות נפלאתי על הך תשובת מהר"ם שבהגמ"ר שהבאתי לעיל שכ' שנאמן מתוך שבידו לגרשה וגם בהך תשובה דמרדכי גופי' נדחק לדחות מיגו זו בסוף הגהת מרדכי דקדושין כתב ג"כ מיגו זה ואיך לא נרגשו ממ"ש וצ"ע עכ"פ לדעתי אין במינו זו ממש וא"ד ע"כ צ"ל דאי לאו דרגלים לדבר ריה מהימן וכן יש להוכיח ג"כ מלשון הריטב"א בקדושין שם שכתב שם על לשון הש"ס הא בקדושי ספק פי' דאי איכא סהדי דיש לו מקודשת קדושי ודאי ואי ליכא סהדי הוה קדושי ספק כיון דהאי גברא קא אתני רגלים לדבר דאי לאו דהוה לי' לא הוה מתני עכ"ל

גם בחדושי הרשב"א כ' וניחוש שמא יש לו דכיון דקאמר דיש לו איכא למיחש דילמא מעות טמונין הי' לו עכ"ל משמע דוקא משום דקאמר תחילה דיש לו אבל בלא"ה הוה מהימן וגם מדברי הרמב"ם וש"ע (סימן לח סי"ז) שכתב חיישינן שמא יש לו וזה שאומר אין לו כדי לקלקלה עכ"ל. ולכאורה קשה דא"כ היכא אמרינן בבעל אמר גרשתי את אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה נימא שמכוין לקלקלה ואפילו לדידן דקיי"ל כמ"ד חוש לה היינו מטעם שכ' הרשב"ם דאם גרשה קלא אית לי' וכ"כ הב"ש באה"ע (ריש סימן קנב) בשם רש"י ור"ן וא"כ תיפוק בלא"ה ניחוש שאומר כן לקלקלה ועיין ריש גיטין ואין להאריך בזה אלא הדבר ברור דלא חיישינן כלל בעלמא שמכוין לקלקלה רק הכא שאני כיון דסבר שיש לו וכדברי הר"ן וריטב"א ורשב"א

מיהו אפשר לדחות דבשלמא בבעל שאמר גרשתי את אשתי לא חיישינן שיקלקלה דלמה יקלקלה בחנם כיון שבידו לגרשה ואין לו הפסד מן הגירושין משא"כ הכא שאינו חפץ לגרש דלא ליתסר בקרובותי' א"כ רוצה לקלקלה ושלא לגרש בשביל שיהי' מותר בקרובותי' אבל באמת הא ליתא דאם כוונתו דלא ליתסר בקרובותי' הרי גם עצמו מקלקל אם באמת יש לו א"כ היא מקודשת קדושין גמורין והקרובות אסורות עליו וא"כ הי' לו להרמב"ם לומר הך טעמא גופי' שאומר שאין לו שלא יאסר בקרובותי' אלא ודאי לא חשדינן רק שיכוין לקלקלה וא"כ הדרא קושיא לדוכתה מ"ש מבעל שאמר גרשתי את אשתי אלא ודאי הכא עיקר טעמא משום רגלים לדבר כמ"ש הר"ן וא"כ מוכח מדברי כולם דהיכא דליכא רגלים לדבר מהימן והיינו מטעם הנ"ל דע"א נאמן באיסורין

ד ואם לחשך אדם לומר דשאני עניני קדושין דהא חזינן דאפילו באתחזק איסורא מספקא לן אי ע"א נאמן ובספרי לי"ד (סימן קכז ס"ק טז) הבאתי כמה מגדולי הראשונים שסבורין כן באמת דע"א נאמן אפילו באתחזק איסורא ואע"פ שבדבר שבערוה קיי"ל אין דבר שבערוה פחות משנים וא"כ אין לדמות קדושין לאיסורין נשוב ונאמר דהא ליתא שכבר כתב הר"ן אמתניתין בפ' האומר גבי קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא א' ואמר אני קדשתי' נאמן וכתב הר"ן ואע"ג דאין דבר שבערוה פחות משנים ליתא דהתם הוא להוציאה מחזקתה אבל הכא מעמידה בחזקתה מהימן הרי להדיא דבאינו נגד החזקה מהימן והכא נמי אתחזק התירא. ובזה ניחא לי סוגיא דריש גיטין דקאמר אבל התם דאתחזק איסורא ה"ל דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים וכתבו התוספות שם דהא דקאמר הוי דבר שבערוה היינו משום מ"ד דגם באיסורין נאמן באתחזק איסורא ואכתי תיקשי ל"ל דאיתחזק איסורא לימא בפשיטות ה"ל דבר שבערוה דבדבר שבערוה לכ"ע לא מהימן ולדברי הר"ן ניחא דגם בדבר שבערוה בעינן אתחזק איסורא. ולכן צריך לומר תרתי אתחזק ודבר שבערוה ולכן הוכרחו הר"ן ורשב"א וריטב"א לומר התם אינו נאמן משום שיש גלוי דעת מדקידשה מיהו מדברי הרא"ש לא משמע כן שכתב חיישינן שמא יש לו ועתה נתחרט לבטל הקדושין והקשה אמ"ש בתוספתא באומר ע"מ שאעשה עמך כפועל הרי זו מקודשת מיד עד שיאמר לא דברתי ולא עשיתי כו' משמע שנאמן ואמאי לא חיישינן שמא נתחרט כמו בההוא דלעיל ופי' דבאומר לא דברתי הוה קדושי ספק ואם ס"ל סברת הר"ן לק"מ די"ל דוקא התם חיישינן שיש לו מדקדשה מעיקרא ואם אין לו ל"ל לקדושי לי' משא"כ בתנאי שבשעת קדושין הי' סבור לקיימו מיהו י"ל דגם בתנאי מדקדשה אדעתא דהכי מסתמא היה כח בידו לקיימו ואדעתא דהכי קדשה י"ל מסתמא קיימו ודמי' שפיר לע"מ שוש לו ובלא"ה נמי לא דמי דבשלמא התם האשה אינה יודעת ברי אם מקודשת ולכן חיישינן שיש לו ויברר אח"כ שיש לו וכדומה משא"כ בטענה ברי שלא קיים התנאי גם להרא"ש נאמנת וכ"כ הב"ש להדיא (בס"ס לח) דמ"ש בס' י"ב בתנאי אעשה עמך דאם