שו"ת מהרא"ל עט

נאמנת לומר שלא הבינה וכאן שהיא תולה ברהיטי' דלישנא כמו שמסייעין לה העדים בזה שאמר במהירות הלשון וע"א הגיד לי בפירוש שהבין לשונו בשביל שהי' רגיל ולמד עמו ומצרף לזה שלא ידעה שאפשר לקדש בפרטשיל א"כ אם נחליט שנאמנת לומר שלא הבינה גם כאן היתה נאמנת אלא שהרב בחמ"ח הניחו בצ"ע אם יש לחוש לדברי רי"ו שכתב דהוה ספק

ב אלא דהב"ש (בסק"ה) כתב וז"ל שהיא תבין הוא לשון הטור ומשמע מדבריו דגם בלשון הרי את מקודשת לי צריך לידע שמבינה הלשון דלאו כל הנשים מבינות לשון הקודש כו' ובשאר לשונות אם אמרה שאינה מבינה הוה ספק קדושין שמא משקרת וכ"כ רי"ו וב"ח ומ"ש הרא"ש הני לשונות דברירא כו' היינו בלשון דברירא לאו כל כמיני' לעקור הקדושין אבל ספיקא הוה עכ"ל ע"ש ומקור מחלוקת זה נובע מלשון הטור שם שכתב בכסף כיצד כו' וכן בכל לשון שמשמעותו לשון קדושין ודאי באותו מקום ובלבד שהיא תבין לשון קדושין ואם היה מדבר עמה תחלה על עסקי קדושי' אפילו נתן לה בשתיקה הרי היא מקודשת כו' וכ"ש אם אמר לה לשון קדושין אלא שאינה מבינה אותו דהוו קדושין עכ"ל. והרא"ש בפ"ק דקדושין כתב אבל הני לישני דברירא דהוה לשון קדושין לאו כל כמיני' לומר לא ידענא דהוה לשון קדושין וכל אלו הספיקות כשהיה מדבר עמה ע"ע קדושין ואם לאו אין בהם ממש עכ"ל והבין הב"י מדבריו דבלישני דברירא להרא"ש אפילו אומרת שאינה מכרת מקודשת וכ' דאפשר דהרא"ש מודה לשאר מפרשים אלא שהוא אינו נאמן כיון שהוציא מפיו לשונות האלו והיא נאמנת ומ"מ יש לתמוה על רבינו שלא הזכיר סברת הרא"ש כלל עכ"ל. והנה לדברי ב"י הרא"ש שוה לדעת הפוסקים שהיא נאמנת לומר שלא הבינה כמ"ש בחמ"ח שכן משמעות הפוסקים ולדעת ב"ש הוה ספק קדושין שמא משקרת אכן לענ"ד לא נהירא בפירוש דברי הטור גם דברי הב"ח מ"ש הטור ובלבד שתבין דהוה קדושין ודאי דא"כ היה לו להטור לבאר דין קדושי ספק וגם עיקר פירושו בדברי הרא"ש אינו מכוון במ"ש לאו כל כמיניה היינו שיהי' קדושי ספק זהו אינו במשמע כלל דה"ל לבאר בהדיא ואם אמר שאינו מבין הוה ספק קדושין וכ"ש שדברי הב"י אינם מכוונים בדברי הרא"ש שחילק בין דידי' לדידה מה שלא נזכר שום רמז בדברי הרא"ש לחילוק זה ועוד אם כוונת הרא"ש מענין נאמנות א"כ היכא שייך לשין אבל הני לישני דברירין לאו כל כמיני' ומאי ענין זה לענין הסוגיא שבש"ס שלא נזכר ונרמז כלל מענין נאמנות ול"ל דהרא"ש מפרש מה שנאמר בש"ס שם או דילמא למלאכה קאמר היינו שיכול לומר שלא הבין הלשון וא"כ שפיר שייך אבל דבלישני דברירין אינו נאמן הא ליתא דלדעת הרא"ש אפילו יודעין לשון קדושין כל שלא היה מדבר עמה תחילה אפילו ידעה אינה מקודשת וכן כתב הב"ש להדיא (בס"ק כו) לדעת הרא"ש ויבואר בדברינו להלן בע"ה וגם הטור וכל הפוסקים לא הזכירו כלל שצ"ל דלמלאכה קאמר ולא נזכר בש"ס מענין נאמנות כלל והיכא כתב הרא"ש אבל שאינו מתיישב כלל (עיין משיבת נפש ח"א)

ולכן נלפע"ד הדבר ברור דקאי על לשון הש"ס שם (דף ו) דמוקי הספיקות במדבר עמה ע"ע קדושין ואי דיהב לה ושתק הכי נמי והב"ע ביהיב לה ואמר לה בהני לישני והכי קמבעיא ליה הני לישני לקדושי או למלאכה קא"ל ע"כ לשון הש"ס הנה מבואר שאם א"ל בהני לשונות גרעי משתיקה שאם הי' נותן לה בשתיקה היתה מקודשת מ"מ בהני לישני מגרע גרע משתיקה והטעם כיון די"ל בלשונו' אלו למלאכה הרי נעקר דיבור דמעיקרא על ענין קדושין דבשלמא ביהב לה ושתק סתמא כפירושו שנתן לה ע"ד דיבור הראשון אבל ביאר בהני לישני כיון שיש לפרשם למלאכה אינו מוכח מהלשון שלקדושין נותן לה וכמו שיבואר לקמן בדברינו באורך בפרט הלזה דבעי גלוי דעת בקדושין וע"ז כתב הרא"ש דדוקא בהני לישני דמספקן ויש לפרש באותן לשונות ענין לעיקר הקדושין ולכן מגרעין משתיקה ואפילו אם מודה שכיון לשם קדושין לא תלוי כלל בהודאתו כיון שאפשר לפרש בלשון זה למלאכה ואילו אמר בפירוש למלאכה לא היה מה שבלבו לקדושין משא"כ בלשונות הברורין שהם לשון קדושין פשיטא דלא גריעי משתיקה ואין יכול לומר לא הבנתי שהוא לשון קדושין וכיון שאפשר שהוא לשון אחר ונמצא שנעקר הדיבור שדיבר מעיקרא עע"ק דמשמע דבלשונות הברורים בדיבר עמה תחילה ודאי מקודשת ואם איתא שיוכל לומר לא הייתי יודע אפילו בלשון טוב נימא שעוקר הדיבור כיון שאפשר לומר שלא היה יודע אלא ודאי הא ליתא דבלישני דברירי אפילו לא היה יודע באמת מ"מ לא גרע משתיקה ולשון ברור אינו עוקר הדיבור דמעיקרא כיון שלפי האמת אין בלשון זה משמעות אחר אפילו לא היה מבין באמת מ"מ מקודשת גמורה היא שהרי לא נעקר הדיבור דמעיקרא ומ"ש לשון לאו כל כמיני' היינו שאין בידו לומר כן (וכיוצא בזה בקדושין (דף נ) לאו כל כמיני' דעקר לתנאיו וכה"ג טובא בש"ס) או שאם אומר שהבין הלשון בחילוף מה שהוא ע"ז ודאי אינו נאמן כלל הדברים דהרא"ש מיירי בדיבר עע"ק וכמ"ש אח"כ וכל אלו הספיקות כן נ"ל ברור בדעת הרא"ש. ודברים אלו מבוארים בעליל בטור ממש ככל דברי הרא"ש מ"ש ובלבד שתבין כו' וביאר הדבר דכ"ש במדבר בע"ק ואמר לה הני לשונות דברירן אלא שאינה מבינה דמקודשת שהוא כפירושו בדברי הרא"ש כאשר כל דברי הטור מיוסדים על אדני פז של הרא"ש ז"ל כן נ"ל ברור. וכיון שזכינו לזה מעתה אין צורך להוציא דברי הטור מפשוטן כמש"ל ובלבד שתבין היינו שנאמנת לומר שלא הבינה וכהבנת הב"י ואין ראיה מהרא"ש כלל דאיירי בדיבר עע"ק וזה הדבר ביאר הטור ז"ל כפי דברינו וכבר כ' בחמ"ח שכן משמעות כל הפוסקים אלא שלא פירש בהדיא בדברי הפוסקים דין זה שאמרה שלא הבינה

וגם מתוך הסברא נראה דנאמנת דע"א נאמן באיסורין היכא דלא אתחזק איסורא והכא אדרבה אתחזק התירא דבחזקת פנוי' קאי וכן מצאתי בהגמרא דקדושין תשובת מהר"ם על השליח שטעה ואמר לי כ"ש נאמן לומר שטעה מהאי טעמא דפרישית דע"א נאמן באיסורין ואפי' אינש אחרינא סמיך עליה ע"ש באורך ובמ"ש עוד בתוך דבריו ז"ל ועוד אפילו נתכוין לקדשה נשיילה לדידה אם נתרצית ואם אמרה דלא נתרצית והאי דשתקה משום דלא ידעה מאי קאמר כי לא הבינה לשון קודש מהימנא דע"א נאמן באיסורין היכא דלא איתחזק כי הכא דלא אתחזק מעולם שנתרצית כו' עכ"ל. אלא דבמרדכי גופי' בפ' האומר הביא תשובת הרב להר' ידידי' בהאי עובדא דצריכה גט ולא מהימן לומר טעיתי ומייתי ראיה בקידושין (דף נ) דבעי למיפשט דדברים שבלב אינן דברים מהא דמקדש האשה ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת ונמצאת לויה כו' מקודשת ודחי שאני התם דלחומרא אלמא אפילו דברים שבלב הוה דברים לא הוה מהימן לומר כסבור הייתי כו' עכ"ל מיהו יש לדחות ראייתו דהא דקאמר לחומרא היינו דהחמירו חכמים להצריך גט כיון שקידש סתם ואפי' במומין שחזקה שאין אדם מתפייס בהם לרבה ורב חסדא בפ' המדיר צריכה גט מדבריהם ואפילו לפי דבריו יש לדחות דהתם כיון שקידש סתם וזה אינו מום שהרי אין בני אדם מקפידין ע"ז מן הסתם לכן חיישינן דילמא משקר ורוצה להפקיע הקדושין אלא כיון דלפי דבריו אינה מקודשת ודברים שבלב הוה דברים גס בקדשה אחר צריכה גט משניהם

ובלא"ה נמי צריך להבין שם בש"ס דהא פשיטא לן בליכא גלוי דעת מעיקרא דלא מצי למימר בלבי כך היה דאל"כ לא משכחת לה שום קדושין ומכירה וא"כ מאי פריך דילמא התם איירי בלא גלוי דעת וכבר דיברו בזה מפרשים אלא שאינן ת"י לעיין בהם ולכן נראה במכר סתם לא מצי למימר בלבי כך היה דאנן סהדי מדלא אתני גמר ומקני אלא דאי דברים שבלב הוה דברים לגבי נפשי' ראוי שיהי' נאמן דהודאת בע"ד עדיפא מעדים וכמו כן כל היכא שמסתעף לו איסור מזה אי דברים שבלב הוה דברים ואם יהיה האמת שבלבו כך היה היה הדבר נאסר עליו שוי' אנפשי' חד"א שהרי אפילו נגד עדים מצי לשוי' נפשי' חתיכה דאיסורא וכמ"ש בחמ"ח וב"ש באה"ע (ס"ז ס"ה) ועיין משנה למלך (ה' אישות פ"ט) וא"כ בס"ד משמע ליה מקודשת לגמרי משמע אפילו להקל כגון אם קידש [אחותה] אין