שו"ת מהרא"ל עח

מבורר שמא מת רק שלא בא הבירור וזה לא חיישינן דאתה צריך לתלות בתרתי שמת ולא נתברר אבל שמא ימות שעדיין אי אפשר שיבורר שפיר חיישינן

ובזו יובנו דברי התו' בגיטין (דף יז) ד"ה זנות במ"ש, ומסתברא דאיכא למיחש טפי שמא תזנה מלשמא זינתה והגאון מהר"ם שי"ף כתב שלא ידע ליישב למה בתקנת בתולים החשש זינתה ובגט תזנה ובאמת שקשה לצייר החילוק אבל לפמ"ש מובן שפיר דהא עיקר החילוק הוא דלא חיישינן שמא זינתה ומוקמינן בחזקת כשרות אף שבודאי בכל המון נשים יש קצת פרוצות וזונות והספק אם זו מכללן ומכל מקום בדיעבד לא חיישינן דצריך להיות תרתי שזינתה ויצאה מחזקתה וגם לא נודע שיצאה מחזקתה ואם כן זה ניחא בגט שחששו מאחר שמכל מקום יש מקצת מזנות וכשתזנה יחפה עליו אלא דזינתה לא חיישינן להוציאה מחזקתה שזינתה באופן שלא נתברר דתרתי לא אמרינן זינתה וגם לא נתברר משא"כ בחזקת בתולים שחששו שמא תונה ובאמת אם תזנה ויתברר שזינתה א"צ לתקנת בתולים וע"כ החשש שזינתה ולא יתברר א"כ אף כשתמצי לומר שמא תונה מ"מ צריך לומר שמא תזנה ולא תתברר שיצאה מחזקתה א"כ שוין שמא זינתה לשמא תזנה

ז הנה פלפלנו מענין לענין אף שלא באותו ענין כי בנ"ד לא צריך כולה האי דודאי מה שמועיל שמו וסימן השומא וגם חולי נופל ולקח קמיע בקאזניץ ומצורף לזה שיש לו בן א' ודר אצל מלמד ונודע שכל הדברים היו בבעל האשה הנצבת שאנו דנין עליה נראה דהוה כמו סימן מובהק והנך סימנים כולהו לא גרע משם עירו, וכבר הארכתי בתשובה להוכיח דשני סימנין אמצעיים מצטרפין להיות כסימן מובהק וכבר כתבו כן מקצת מן האחרונים אלא דבחמ"ח סקנ"ה בתשובתו שם כ' אע"ג דמצד שיקול הדעת יש להקל מ"מ לא מצינו רמז לדבר במחברים. ולענ"ד יש רמז לזה במה שאמרו בפ"ק דב"מ (דף יח) אף דחיישינן לשני שוירי באמרו עדים לא חתמנו אלא על גט יוסף בן שמעון א' לא חיישינן דילמא אתרמי שמא כשמא ועדים כעדים הרי בהדיא אף דלשמא כשמא חיישינן מ"מ לתרווייהו לא חיישינן וא"כ בנ"ד אין לחוש שנמצא אחר ששמו צלאל והיה לו שומא וגם חולי נופל וקיבל קמיע בקאזניץ ויש לו אשה ובן א' ודר אצל מלמד לפי דעתי אין לך סימן מובהק גדול מזה. ובכה"ג הביא מהרי"ק (שורש קפה) צירוף שמות שונים אף בלי שום סימן בגופו. וגם מצאתי עוד דמיון ממ"ש פ' הכותב בההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא אמרינן חדא דלא אמיד ועוד הא יהיב סימנא וכתבי התוספות דשני הטעמים צריכים ואחדא לא סמכינן להוציא ממון אבל שיהי' שניהם כאחד שלא אמיד וגם זה נותן סימן מחשב לראי' ברורה אף להוציא ממון כ"ש בנ"ד שיש להתיר בפשיטות ע"י שמו בצירוף סימנין הנ"ל ומ"מ בנ"ד שבאמת הגיד שמו ושם עירו רק שנסתפק לעד אם אמר דאברי או דאברין יש להחמיר ולשלוח לק"ק דאברי לחקור אם נמצא שמה איש כזה ואם לא ימצא שמה ואפילו אם לא נוכל לברר שבודאי לא היה שם איש כזה רק שלא הוחזק שם יש להתיר ג"כ דמסתמא כיון לדאברין ששם ידעה אשת צלאל שהיה בו כל הסימנין האמורין ואע"ג דמשמע בגמרא דהיכא דשריא אפילו לכתחילה א"צ בדיקה מהא דפ' האשה שלום (דף קטז) דפליגי אביי ורבא אי חיישינן לתרי יצחק ומייתי אביי ראיה מאבוה דשמואל בההוא גיטא כו' ואמרו תבדק נהרדעא וא"א דאף כשיש דבר מספיק להתירה צריכין לברר לכתחילה מאי ראיה מגט דשם אמר תבדק לברר לכתחילה מ"מ בנדון דידן שלא נודע איזה עיר אמר שפיר יש לברר ע"י שיכתבו לק"ק דאברי אם נמצא שם איש ששמו צלאל והיה נכפה וקיבל קמיע וגם היה לו שומא ודר אצל מלמד וקרוב הדבר שבודאי לא ימצא שם ותוכלו להושיב ב"ד להתיר האשה מכבלי עגונה וד' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות. עוד אחת היא והיתה לבאר כי לכאורה יש פקפוק בדברים שהגיד מאחר שהיה חולה ושכיב מרע צריך בדיק' לגיטין כדאיתא (בסימן קכ) אלא דאין לחוש לכך מאחר שסגי במקצת בדיקה אם כן ודאי כיון שאמר דברים כסידורן נראה שהיה דעתו מיושבת ואף שהרמב"ם בהלכות מכירה ובח"מ (סי' רל"ה סכ"א) [כתבו] מי שהוא עת שוטה ועת שפוי כגון אלו הנכפין קרי הרמב"ם לנכפין שוטים מ"מ בנ"ד נראה שבודאי שפוי היה ואין לתלות שמחמת שטות הגיד שמו ושם עירו ונתכוין לשם זה שאנו דנין להתיר אשתו בודאי מתוך הדברים ניכר שאמר דבריו בישוב הדעת והשכל וכל דבריו נאמנו מאד ואין לחוש כלל הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי

סימן יט

תשובה הנה היתר בתולה זו יפרד והיה לכמה ראשים מכמה צדדי היתר שיבאו בדברינו בס"ד ואף אם לא יספיק הא' עם שדעתינו נוטה להתיר לא נסמוך על דעתינו לגודל חומר הנושא לא נסמוך מל היתר הראשון נצרף עוד שאר צדדי ההיתר באופן שתהא מותרת מבלי פקפוק. וצור ישראל יצילנו משגיאות. ויראנו מתורתו נפלאות. וזה החלי בעזר צורי וגואלי

א הנה צדדי ההיתר שבנדון זה הוא בשביל שאמרה שלא הבינה לשון המקדש מחמת רהיטי' דלישנא שהיא אמתלא טובה שגם לפי דברי העדים אמר כן במהירות הלשון ודבר זה אינו רחוק הגם שהבינו העדים שהורגלו לדבר עמו כידוע וגם בקיאין מחמת לימודם בלשון קדושין משא"כ ריבה זו שלא הורגלה בלשון זה לפי נהוג מקומותינו שאין מקדשין זולת בשעת החופה ואף הקרובים למעמד החתן אין שומעין היטב באופן שאין הלשון מפורסם וא"כ אין טענתה מרומה וכמו כן הטענה השני' שלא ידעה שמקדשין בפרטשלי ג"כ היא אמתלא טובה לפי הנהוג שאין מקדשין רק תחת החופה בטבעת ומאין תדע ריבה זו מתניתין דריש קדושין בפרוטה ובש"פ באופן שהיא אמתלא טובה ומה גם לאחר שיבורר בדברינו שעיקר שנאמנת לומר לא הבנתי לשון קדושין

אלא שלא נסמוך על דעתינו בזה למעשה ע"כ נצרף אליו היתר [ב'] והוא מצד שנחליט שבעדות הא' אין בו ממש ולא ישאר רק ע"א בקדושין ונחתור עוד אל היבשה להסתייע ממי שאומר בע"א נאמן שלשחוק כיון ומה גם שקצת יש אומדנות במוכיחות לכך

ואח"כ נשוב עוד לצדד בצדדי החומרא שיש בהיתר זה ע"כ נצרף היתר [ג] והוא שאף אם היו השני עדים מכוונים לדבר א' מ"מ כמה וכמה מהראשונים אשר ס"ל לפי דעתם שאין הקדושין כלום וכ"ש שנוכל להחליט שאין בעדות עד השני ממש

והירא ורך הלבב לחוש להחמיר ואזיל בתר חומרי נוכל לצדד עוד היתר [הד] שהוא מפני שנח הי' הפרטשיל רק של אביו כפי דברי אביו וכפי דבריו ונברר אם נאמינו ע"ז

ולרוחא דמילתא נצרף עוד [סניף ה] שהוא מצד נמצא א' קרוב ופסול כפי הדיעות אשר אפשר להסכימם לזה ונמצא עוד מעין זה מצד הא' לאמר איני יודע ונביא ראיה ברורה מן הש"ס

ולא נצרכא אלא להעדפה לצרף מה שנבדקה הבתולה ע"י נשים ולא מצאו לה שערות וכמו שיבא בדברינו באורך

ונשוב לבאר הדברים כל היתר בפרט. ואשיב על ראשון ראשון. הנה הבתולה שאומרת שלא הבינה מה היה מדבר עמה מצרף לזה שלא ידעה שאפשר לקדש בפרטשיל שתי טענות הללו משפט א' להם ור"ל שאם היינו יודעין שהאמת כדברי' לא הי' כאן בית מיחוש דמה לי שלא הבינה הלשון או שאינה מבינת שיכולה להתקדש בפרטשייל שהוא דבר זר לפי הנהוג דעיקר טעמא דבעינן שתהא יודעת שמכוון באותן הדברים לקחתה ושתהיה אשתו כמ"ש הרמב"ם בפ"ג דאישות ואם אינה יודעת שמקדשין בזה האופן אין כוונתה להתקדש לו כלל וזה פשוט

ולכן באנו בזה למחלוקת האחרונים באמרה שאינה מבינה לשון קדושין הנה הרב בחמ"ח [ר"ס כז] כתב באם אומרת שאינה מבינה אינה מקודשת כלל רק שכתב שבלשון הנהוג אינה