שו"ת מהרא"ל עד

משום קול בעלמא י"ל הסברא שכתבתי הנלענ"ד אף דלא כתב רש"י כן מ"מ מילתא דמסתברא היא ובזה לא יחלוק רש"י על גוף הדין מאחר דרש"י בלאו הכי מכשיר בקול, בעלמא ובטור העתיק בין להכניסה לבעלה בין להוציאה והוא לפי גירסת הרי"ף מ"מ כיון דכייל הטור באה"ע דכל פסול דבריהם כשר לעדות אשה שמת בעלה וזה חשוד כיון דלשאר עדיות כשר נראה ודאי דאף לעדות אשה אינו פסול מן התורה דע"כ לא מקרי רשע דאי מקרי רשע כתיב אל תשת רשע עד וא"כ לאשה שמת בעלה שפיר מהימן ולא תהי' ערות אשה שמת בעלה הפכיות לגמרי משאר עדיות דכל פסולי דרבנן פסולין לעדות ממון וכשרים לעדות אשה ובחשוד על עריות יוכשר לכל עדיות לעדות אשה שמת בעלה יופסל א"כ יותר מסתבר כמ"ש ינ"ע הארכתי גם בזאת אף שאינו לנידון מאחר שהוא להקנות עגונות אמרתי עם הספר יכתב למען יעמוד ימים רבים. סוף דבר פשוט הוא שאם העיד ישראלי בב"ד לא חיישינן כלל לומר שפסול הוא. ומ"ש מעלתו דדוקא עד המעיד דקדק שראשון כשר הי' ודאי אילו הי' כן היו צריכין לחקור ממי שמע דלאו כ"ע דיני גמירי בפרט עדות אשה שאפילו עבד מפי עבד ואשה ושפחה נאמנין פשיטא דכ"ש ישראל סתם דהא אפי' גזלן דדבריהם ומשחק בקוביא שאינו עוסק בישובי של עולם כלל נאמנין בעדות אשה וגם מה שנסתפקו שמא בארחי ופרחי לא שייך עבידא לגלוי' גם זה אינו שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורין והרי עד מפי עד אף אם שמע מרחוק או שמע מן התנוקות או בין הנשים המקוננית שהזכירוהו בין המתים דיו אף דרחוק שיתפוס בשקרו והרי העומד על ראש ההר ולא נודע מקומו אי' ומשנה שלימה שמשיאין ע"פ בת קול אף שלא נודע כלל מי המגיד ואפילו לצרה לא חששו משום עגונא ואין לנו לבדות חלוקים להחמיר

ג אחר שביררנו שעדות העד נכונה היא נבאר עוד אם לא הי' העד מעיד אל שום מקום רק שהי' אומר שמח זה שיש בו הסימנין אשר אמר שיש לו שומא וגם הי' לו חולי נופל ר"ל וקיבל קמיע בקאזניץ וגם הגיד שמו צלאל ולא שם עירו כלל הי' מקום למצוא פתח תקוה להעגונה הנ"ל מאחר שהגיד שמו וסימנין הללו עדיף משמו ושם עירו. ואף שלענין השאלה שבנ"ד אין צריך לכל זה מ"מ הואיל ואתא לידן וכבר שקדו חז"ל על תקנח עגונות לא אחשה מה שיש לדבר בזה בהלכתא רבתא לעיגונא דאיתתא ותחילה נבאר אם השומא שהעיד עליו הוא סימן אמצעי שעכ"פ בש"ס הוא בגדר הספק אי סימנין דאורייתא או דרבנן או שאינו אפילו הימן אמצעי ודמי לחורי וסומקי שאין סימן של כלום בפרט לפמ"ש הרמ"ה דבניסת בסימנין אמצעים בדיעבד לא תצא והב"ש הביא דבריו (בסעיף כ"ד ס"ק עיי"ן) הגם שכבר כתבתי בתשובה שכתבתי זה בשנים עשר שנים שהיא תימא למה פסק להקל בספק אשת איש מכל מקום נ"מ טובא בזה שיהיה סימן אמצעי סומכין שהוא הגיד

הנה הרמב"ם ובש"ע ס' ק"ד כ' אין מעידין על סימנין שבגופו ואפילו שומא משמע דשומא עדיף יותר מסימן אמצעי וכ"כ הב"ש שם וגם לשון הטור שכתב שומא לא הוה סימן מובהק משמע דעכ"פ סימן אמצעי הוה. ולכאורה קשה מאחר דבש"ס איתא (דף ק"ב) אין מעידין על השומא משום ר"א בן מהבאי אמרו מעידין מאי לאו בהא קמפלגי מ"ס סימנין דאורייתא ומ"ס סימנין דרבנן ואמר רבא דכ"ע סימנין דאורייתא ופליגי אי שומא מצוי בבן גילו ואיכא דאמרי בשומא העשוי' להשתנות פליגי ואיכא דאמרי דכ"ע סימנין דרבנן ופליגי בשומא סימן מובהק. והנה לשני תירוצים הראשונים שבש"ס לרבנן שומא לא הוה אפילו סימן אמצעי אם כן קשה מנ"ל להקל לפסוק דעדיף מסימן אמצעי רק דלא הוה סימן מובהק ביותר. ולכאורה היה נ"ל דבלא"ה יש לתמוה על הסוגיא דלשני תירוצים ראשונים ס"ל שומא אפילו סימן אמצעי לא הוה לרבנן ואיך פליג לישנא בתרא מהיפך אל ההופך שאפילו בגדר סימן מובהק הוא לרב אליעזר בן מהבאי זהו ידאי מן התימא. וכבר עלה בדעתי לומר דפליגי במ"ש בשם תשו' מהרד"ך בשומא בצמצם המקום באבר פלוני הוה סימן מובהק כמו נקב בצד אות פלוני וא"כ י"ל ודא, לתרי לישני קמאי פליגי בשומא שלא צמצם המקום אי הוה אפילו סימן אמצעי ובלישנא בתרא פליגי בשומא סימן מובהק היינו בצמצם המקום ובצמצם המקום פשיטא להו דהוה סימן אמצעי עכ"פ ופליגי רק אי סימן מובהק הוא וא"ש. אלא דלפ"ז לא א"ש דמשמע מלשון הטור והרמב"ם דסתמא שומא נמי הוה סימן אמצעי וגם קצת דוחק הוא בש"ם לומר דמיירי בענין השומא שהוא בענין אחר עם מאי דס"ל ללישנא קמא. ולכן אמינא ליישב ברווחא ואתהלכה ברחבה כי בש"ס מספקא לן בסימנין דאורייתא ובודאי מספיקא נראה שאפילו ניסת תצא ודלא כהרמ"ה כמ"ש בתשובה שזכרתי באריכות דהא קיימא בחזקת אשת איש וכ"ש ללישנא דפשיטא לי' דסימנין דרבנן ובמים שאין להם סוף בדיעבד לא תצא ומטעם שרוב אינן ניצולין ואי אמרינן סימנין דאורייתא שרי' לכתחילה ע"פ הסימנין ובמים שאין להם סוף אף שרובן למיתה החמירו לכתחילה וצ"ל דבמים שאין להם סוף אף שמן התורה מותרת חששו לכתחילה למיעוט הניצולין כיון שידוע לנו מיעוטא לפעמים שניצולין משא"כ בסימנין שאין מיעוט מבורר כ"כ שנאמר שיש להם אותו הסימן ולכן אי סימנין דאורייתא סמכינן עליהו אפילו לכתחילה והיינו משום שמים שאין להם סוף סיבת ההיתר ידיעה וידוע מיעוט ניצולין מסיבה זו חשו להחמיר לכתחילה. אבל סימנין שאין לומר בהם מיעוט ידוע שהרי הסימנין עצמן לא ראי זה כראי זה ולכן לא החמירו בסימנין אם הם של תורה. ומעתה יש לומר דלכ"ע אי סימנין דאורייתא שומא נמי סימן הוא אלא לפי שלפעמים מצוי' בבן גילו או שעשוי' להשתנות לפעמים חששו נמי למיעוטא דמצוי' בבן גילו או עשוי' להשתנות כיון דבעצם הסימן יש קצת ריעותא אבל מן התורה לכולהו לישני שומא סימן מעלי' הוא רק בשביל מיעוט הנמצא בסימן זה שעשוי להשתנות או שמצוי' בבן גילו לכן החמירו בה לכתחילה. ועפ"ז י"ל דללישנא סימנין דאורייתא נמי שומא הוה סימן טוב גם לרבנן אלא שהחמירו בה מפני שלפעמים מצוי' בבן גילו או עשוי' להשתנות וללישנא דסימנין דרבנן לא ס"ל הך סברות דמצוי' ולכן הוה סימן מובהק לר' אליעזר ולרבנן לא הוה סימן מובהק אי משום דלפעמים מצוי' בבן גילו אי משום עשוי' להשתנות אבל מ"מ סימן אמצעי הוה וא"כ א"ש מה דס"ל להרמב"ם והטור דעל כל פנים הוה סימן אמצעי כיון דע"כ ללישני קמאי נמי אינו אלא חששא דרבנן ובעלמא שפיר פסקו להקל דעכ"פ סימן אמצעי הוה כנ"ל. ולפ"ז י"ל בפשיטות לפי הכלל המסור בידינו אפושי פלוגתא לא מפשינן דע"כ לא פליגי ר' אליעזר ורבנן אלא בשומא לחודי' אבל אם הגיד שמו וגם סימן השומא כ"ע מודו דמעידין על השומא דהוה כמו שמו ושם עירו וא"כ יש לצדד בהתירא ע"י שמו עם שומא

וגם ענין היותו נכפה לא מצאתי גלוי לזה אם יחשב לסימן וכפי הנראה הוא סימן חשוב יותר מן השומא שהרי דבר ידוע שיותר שכיחים אנשים שיהי' להם שומא מאנשים שיהיו חולי נכפה ר"ל שאינו אפילו א' מני אלף. ולעומת השומא הי' הדעת נטוה לחשבו לסימן מובהק ביותר. גם יש להביא ראי' מן הש"ס דכתובות (דף נ"ח) ומשנה אחרונה חיישא לסימפון דפריך עבד כהן שלקחו מישראל לא יאכל בתרומה משום סימפון ומשני סימפון בעבדים ליכא אי דאבראי חזי לי' ואי דגואי למלאכה קבעי לי' לא איכפת לי'. ואכתי קשה איך יאכל בתרומה מיד בשלקחו מישראל ליחוש שמא נכפה הוא וזה אינו ניכר מיד כי הוא בא לפרקים ואי הוה נכפה הוה מקח טעות כמבואר ברמב"ם ובח"מ (סי' רל"ב סעיף יוד) אלא ודאי זהו מילתא דלא שכיחא היא כלל

והמעיין בס' צ"ץ (סימן נח) דעתו להתירא אפילו בשמו לחוד אם הלך בדרך ולא הוחזק אחר בשם זה וא"כ בנ"ד אם לא הוחזק אחר הולך שם יש מקום להתיר אלא די"ל דלא תלי' במקום העגונה רק במקום שהלך צריך חקירה אם לא הוחזק אחר הלך לשם בשם הלזה ודבר הלזה תלי' בסוגיא דפ' האשה שלום בעובדא דיצחק ריש גלותא והוא כפי שיטת הרא"ש. אבל כבר ביארתי בתשובה הנ"ל באריכות ששיטה אחרת יש מגדולי