שו"ת מהרא"ל ע

בעינן שוין ואנן דלא קיי"ל כוותי' ולא בעינן נכון בדיני ממונות ממילא אין להביא שום ראי' מן הירושלמי

ומעתה כל מה שתמה הגאון בס' נודע ביהודה וכתב שאחר המחילה נעלם מן הרא"ש וטור הירושלמי כבודם במקומו עומד דפשיטא שאין לסמוך על הירושלמי במקום שחולק על ש"ס דילן. וזה וה בדבר שקשה מאד לצייר הטעם והשכל ימאן לקבלו שאם א' אמר מת בניסן וא' אומר בתשרי שיתבטל עדותן בדבר שדי בא' לבד והרי אפילו בעד אומר מת ועד אומר לא מת ס"ל להרמב"ם דלא נתבטל עדותן לגמרי ובניסת לעד לא תצא ובשניהם אומרין מת רק שמכחישין בזמן נאמר שיתבטל עדותן לגמרי כיון דחזינן אפילו בהכחשה עדות העד אינה בטילה לגמרי ובלאו הכי מה שנראה מן הירושלמי דדוקא בהכחשה דצרות לא איכפת לן וס"ל דינשאו הואיל דאין הכחשה דצרה הכחשה משמע באשה ואשה ואף אחרת א' אומרת מת וא' אומרת נהרג לא הוה עדות בנשים לא שייך טעמא דהזמה וע"כ משום דהכחשה דידהו לא מקרי עדות נכון ועדות שניהם בטילה דהא הזמה לא שייך בנשים ובזו פשוט שהוא נגד הש"ס דילן וכן נ"ל עוד ראי' מן הש"ס יבמות (דף פ"ח:) דפריך לרב מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו אילימא דלא ניסת לא' מעדי' צריכה למימר דדפנו ומאי קושי' נימא דמיירי בהכחשה דתרי ותרי בבדיקות דהיינו שאלו אומרים מת ואלו אומרים נהרג וטובא קמ"ל ואף די"ל דהקושי' לרב לשיטתי' דס"ל כירושלמי דלא בטל הערות ובזו הוה ניחא דמקשי דוקא לרב ולא מקשי אעיקר פלוגתא דרבנן ור' מנחם בר' יוסי (ס"ל) דדוקא לרב פריך דס"ל דבהכחשה דבבדיקות עדותן קיימת מ"מ קשה נוקמה בהכחישו זה את זה הכת הא' שא' אומר מת וא' אומר נהרג ולפי דין תורה שאין א' נאמן או בתרי ותרי והכחישו עצמן בחקירות אלא ודאי ס"ל להש"ס גם בכה"ג עדותן קיימת דעכ"פ איכא תרי שאמרו מת ודוחק לומר דגם תרי ותרי שהכחישו בחקירות הוא מילתא דפשיטא דודאי חידוש גדול הוא אף שכולם מעידין אמיתתו מ"מ אסורה אלא ודאי כדפרישית דבכה"ג באמת מותרת

עכ"פ בנ"ד שיש להתיר האשה הלזו שהרי ר' מענדיל שמש ש מגריצא ואשתו ששמעו מארחי פרחי שחיים קצב משעפס מת בודאי ועל אלו אין הכחשה כלל ואפילו לדברי מי שיחוש להכחשה זו שיש בין האיש שאמר לאשה שמת באייר ור' יהודא מלובלין שאמר שמת בחורף י"ל דגם הירושלמי לא קאמר רק בא' אומר מת בניסן ואחד אומר מת באייר אמרינן כיון דיש הכחשה ביניהם עדות שניהם בטלה אבל אם נמצא עוד א' שאמר מת סתם מ"מ ניתרת ע"פ זה העד שאיננו מוכחש כלל. וכבר בררנו בתשובה ראשונה שלא לחוש לקלא שאמר מכח שמועת העד המוכחש וכ"ש שיש לסמוך להתיר מאחר שבררנו שהעיקר גם במכחישות זה את זה מ"מ עדות אחד קיים. וגם בררנו ת"ל שמאחר שחזר העד שהעיד שהוא חי ובדבריו נתבטל עדותו מכל וכל ועכ"פ יש לצרף כל אלה שלא לחוס לאמרו מפי השמועה שמת בודאי וא"כ יש לנו כמה עדים שמעידין על מיתתו ופשיטא שיש להתירה בפשיטות דאפילו אמרי מפי השמיעה מאחר דאין חשש רק משום שהוכחשו העדים בחקירות וגם היו חוץ לב"ד שצדדנו ג"כ לעיל דלא שייך הכחשה דחקירות

ואחר זמן מצאה בתשובת הריב"ש (סימן קכ"ז) וז"ל כי הוא לא העיד כלום אלא שהודה מה שהעידו הם שהוא אומר להם הדברים כו' אפשר שכיחש להם שהרי לא היו הם דיינים שיעיד לפניהם בתורת עדות כו' עכ"ל הרי בהדיא דפשיטא לי' בלא אמר בתורת עדות שאין ממש בדבריו

סימן יז

פה דאברין יום א' כ"א מנחם אב לרחם תקס"ח לפ"ק

לדזיו לי' כבר כתי'. ה"ה המאור הגדול האמיתי. ארי דבר עילאי. החריף והבקי. שמעתתי' מדברין בעלמא. כל השומע שמעו אומר ברקאי. מה ספו אמרותיו כצוף נחיל. רבה דעמא מדברתא דאומתי'. נ"י ע"ה פ"ה כבוד קדושת שמו כמהור"ר ארי' ליב נ"י ויזרח. עד ביאת שאנן ואורח. עד בלי ירח. אתה ה' תרום כסאו למעלה מעלה

אחרי דרישת משלומו הטוב כראוי ליראי ה' ולחושבי שמו אמרתי השתחוותי מול רום כבודו הרמה. ואבוא אשר לא כדת. מה לתוח שתוח. כי ילך לדרוש אל ארז אשר בלבנון. חדל אישים אל שר מנון. אך אמרתי כי לא יבוזו לנפש כי יצמא למים. כי ילך לגמות ולרוות צמאונו. ולשתות מכד הזהב אשר לפני מלכים יתיצב מים חיים ענותנותו דמרן. ישביעני ממימיו מים חיים ישקני. דהי נא אמרי לרצון לפני אדמ"ו רופמ"ה פרשתי ידי מול מנורה הטהורה להאיר עיני חשכי ובאורו אלך ולא אטה ימין ושמאל ככל אשר יורני כי בהלו נרו עלי ראשי יהפך לאור חשכי ואנכי בתומי אלך כשואל ואין להשיב. ואשב ואדין לפניו בדרך שאלה כתלמיד לפני רבו להיות שמעשה נתהווה בעירנו. זה אחד עשר שנה שאשה אחת ושמה רחל אשר הי' לה בעל ושמו צלאל. אשר מעונה ומוכה בחולי הנופל הי'. והלך פעם אחת לקאזניץ להרב המגיד דשם ונתן לו קמיע ואותה קמיע נאבדה מאתו. והלך פעם שנית להמציא לו קמיע אחרת ממנו. ונשא הקמיע על לבו. ואחר זה אמר לאשתו שהוא ילך כאשר ילך לווארים באד אולי ימציא לו השם ברחמיו רפואה למכתו. כי החולי הלז הי' הולך ומתגברת בכל יום ויום עד לא הניח לו עד בלעו רוקו. ובעת אשר הלך הניח אחריו בן זכר. וכמו כן קודם הליכתו הפילה זכר. וגם הי' לו שומא בשל ימין למעלה והיא רכה. כל אלה דברי האשה מרת רחל העגונה וכעת הקרה ה' איש אחד מארחי ופרחי מעניים. אשר לקח פלענו על יום השבת לבית הרבני מוהר"ר אברהם וכאשר התחיל לדבר עם האורח הלז או אמר האורח כמסיח לפי תומו כדברים האלה אשר בג"ע מן מוהר"ר אברהם ומגרות ביתו ה"ה ר' לייב חייט. אשר אמר לפניהם. וכשמוע מוהר"ר אברהם הנ"ל את דברי האורח ואת שיחו שלח לקרוא להעגונה הלזו וסיפר לפני' ג"כ בכל הדברים וביום א' של אחר שבת שלחנו אחר האיש הלז וגבנו עדות כדת. ולהיות שהאשה הנ"ל בוכה על בעל נעורי' אולי יהי' לחבלי העגונה אשר לה היתר. ומי יוכל לאטום אזנו לקול בכיתה פ"כ אף שידעתי מיעוט ערכי כאפרוח אשר לא נפתח עיניו. ובפרטות בענין א"א. ע"כ אמרתי לה. לך נא אל הורים ומורים גאוני ארץ בזמנינו והלא אתנו הרב המובהק הרב הגאון אב"ד דק"ק פלאצק אשר לא רחק מאתנו ולשכנו תדרשו ובאת שמה ואותו תדרשו. ואת הג"ע תיקח בידך. ואת אשר יצא מפיו הקדוש אותו תעשה. ואחת לאחת אשאל מאת אדוני הגאון שיחי'

הספק הראשון אשר לי בגוף הג"ע להיות שהאיש המעיד הלז מארחי ופרחי אשר לא נודע לנו מי הוא הכשר הוא או פסול להעיד מחמת עבירה. לפום רהיטא לפי מה שכתב הרמ"א (בסימן י"ז סעיף ה') בעד מפי עד שכתב הרמ"א ואפילו לא אמר ממי שמע כשר ולא חיישינן שמא הראשון פסול והוא מדבריו שבד"מ בשם תשובת בנימן זאב וכתב הב"ש ובש"ג סוף יבמות פסק דשואלין אותו שמא שמע ממי שאינם ראוי' להעיד ושם בש"ג כתב הלשון ממי שמע שיכול לסמוך יכול להיות שכונתו על חמשה נשים או קול הברה. אבל לחוש שמא העד הראשון פסול מחמת עבירה לא חיישינן שכל ישראל בחזקת כשרות הם ובגוף דין זה במחלוקת שנוי' אם נוכל לסמוך על האי סברא שכל ישראל כו' (בסימן קי"ט בי"ד סעיף א') המחבר והרמ"א. שהמחבר כתב החשוד לאכול וכו' והרמ"א כתב י"א אפילו מסתמא והוא מדברי רמב"ם יע"ש. ולפי דברי רמ"א אף באיסור דרבנן לא אמרינן האי סברא. ואף שאפילו לדברי רמ"א לא אמרינן האי סברא ומחזיקינן לחשודים אבל לא למומרים. כמבואר בש"ך ובט"ז שלא יקחו מהם מה שכבר קנו אבל על אחרים יכולים להעיד כמבואר שם סעיף ז'). וא"כ בנידן דידן אף להרמ"א כשר (שלא יהי') [שהרי] חשוד כשר להעיד בשל אחרים. זה אינו אם כל ישראל אינן בחזקת כשרות יכול להיות שהעד חשוד בעריות וחשוד בעריות פסול לעדות אשה כמבואר במ"מ (סימן ל"ד) ובא"ע (סימן מ"ב) ואף ששם כתב הרמ"א החשוד לעריות פסול לעדות הן