שו"ת מהרא"ל סז

לא עמדתי בטומאתי וכאן נמי י"ל לא עמדתי בדיבורי שחזרתי בו מיד עיין תוס' שבועות (דף מא:) וכ"ש כאן שאין לסמוך על אמירתו כשחוזר ואומר לא אמרתי. וגם מה שהביא הב"ש וחמ"ח שנסתפקו אם שמע מפי עבד אם יכול להכחישו שלא אמר כן מעולם תליא ג"כ בזה אם עבד ושפחה יכולין לחזור כ"ז שלא הגידו בב"ד דאפשר דגם אינהו לא עדיפי מכשרים לענין זה שיכולין לחזור לפי הכלל שנתן הר"ן דחוץ לב"ד אינו מדייק כל כך א"כ צ"ע ג"כ ובנידון דידן שהוא לקולא אם חזר ואמר שלא אמר כלל שאבי הנער חי הרי מעיד על עצמו שאינו יודע כלל שהאיש חי ואתי דיבור האחרון ומבטל דיבור הראשון מאחר שיכול לחזור בו ואף אם נאמין לעדים שבודאי אמר כן הרי הוא חוזר עכשיו ואף שמשקר עכשיו בזה שאומר שלא אמר אין לנו לומר שמשקר גם בזה שאומר שאינו יודע אם הוא חי כדי שנחשוב עדות הראשון למוכחשת דודאי כל שיש ליישב ולומר שאין כאן הכחשה בגוף הדבר י"ל שאין כאן הכחשה רק שאמר מילי דבדיאי כאשר למד לשונו דבר שקר בדבר הלזה ממש ואפילו לפי מה שצדדתי לומר דכשאמר מת הוה כנחקרה עדותו מ"מ זה שאומר לא מת ודאי לא הוה כנחקרה עדותו א"כ כשחוזר ביטל דבריו הראשונים הגם שעדיין צריך להתיישב בזה למעשה מ"מ הוה צידוד וסניף גדול להתרה

ב ומה שנסתפק למעלתו בשביל שאמר דבריו בבית הכנסת שיהיה כאילו הגיד בב"ד לא מסתבר כלל שמה שיאמר אדם בפני שלשה שיהיה חשוב הגדה בב"ד שהרי שנינו אפילו מאה אם נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטילה ואם יחשבו לדיינין בלי כוונת מכוון נימא דבראו המעשה ידינו ע"פ ראייתן דלא תהא שמיעה גדולה מראי' ובדיינים לא אשכחן דפסול נמצא א' מהם קרוב או פסול ואף דבאורים ותומים קצת מסופק בזה בחידושי לכתובות הוכחתי דאין פסול בדיינים נמצא אחד קרוב ופסול. ועוד דאי תימא גם בדיינים פסול א"כ גם בכאן מסתמא היו קרובים ופסולים גם כן בבית הכנסת. גם בתשובת הר"ן (סימן מז) נזכר שאמר העד כן בפומבי ואפ"ה חשיב ליה הר"ן הגדה חוץ לב"ד ולא סיפק הר"ן בזה שמא אמר כן במותב תלתא אלא ודאי כל שלא ישבו ע"ד ב"ד לא חשיב ב"ד וכן למ"ד מן התורה חד נמי כשר אטו נימא אם אמר דבריו בפני א' שיוחשב הגדה הא לא מסתבר כלל. גם בס"פ האומר אמר לשלשה ה"ז יכתבו מפני שעשאן ב"ד ולא נקט שהן ב"ד אלא שעשאן בכוונת מכוון שלכך מוסר דבריו לשלשה. ועיין ר"פ השולח (דף לב:) בתוספות

וכן משמע ממה שנחלקו הפוסקים אם ניסת בלא התרה אם הוה כמו התירוה ב"ד לינשא ולא אמרינן דנשואין שהם בפומבי ובפירסום ובברכת חתנים בעשרה א"כ יהיה כמו התרה שהרי אין לך הודאה גדולה מזו ופשיטא אם אמרו לה הב"ד קבל קדושין מפלוני שאין לך התרה גדולה מזו ואם כן היה להם להתירה דהוה הותרה בב"ד אלא ודאי ליתא לסברא זו ולא מקרי התרה רק כשהב"ד מתוועדין על התירה וכן משמע בפרק זה בורר (דף כט:) גבי אודיתא דאמרינן כנפי ויתבי לא כתבינן ופרש"י שלשה שהיו יושבין ובאתה והודה בפניהם הואיל ולא זימנום וקיבצום לכך לא נעשו ב"ד אלא עדים דדילמא אי הוי תרי נמי הוה מודה קמייהו עכ"ל. ואפילו מאן דס"ל התם בהודה בפני שלשה כותבין היינו כיון שזה בא להודות ולחייב עצמו ויודע דשלשה תורת ב"ד עלייהו אמרינן שנתכוין להודות הודאה בב"ד ועשאן ב"ד וכמו שפרש"י ד"ה שלשה וע"כ אמר דבריו להודאה גמורה ולא נוכל לחושבן מילי דכדי ואפי' אמר אתם עדי מ"מ חשיבי דיינין דלשון אתם עדי אינם (אלא) שיהיו יודעין ומעידין על זה שמודה בהודאה גמורה א"כ שפיר י"ל כיון שהודה בפני שלשה דייק לעשותן ב"ד משא"כ אי מירי באופן כשלא יהיה ב"ד לא יהיה בדבריו כלום רק דוקא בב"ד גם בפני שלשה אין בדבריו כלום דכיון דשלא בב"ד אמרינן שאמר דבריו בלי דקדוק א"כ אפילו מאה אינם אלא עדים כל שאינו יודע שנקבעו לשם ב"ד. (ועפ"ז י"ל דאפילו להחמ"ת וב"ש דס"ל שאין יכול להכחיש דבריו הראשונים שאומר לא אמרתי מעולם שמת ועדים מעידין שאמר מת י"ל דוקא בכה"ג שאין לחשוב מה שאומר מת למילי דכדי כיון שיודע שעקימת שפתיו הוה מעשה להתיר האשה אף שיכול לומר מבודה הייתי כל שלא אמר כן (מי תבין על) מתירין ע"פ] דבריו הראשונים אבל כשאומר חוץ לב"ד לא מת בדרך שיחה כמו בנידן דידן שאומר למה העלם אומר קדיש לא מסיק אדעתי' בדבריו מאחר שהדין כשאומר קדיש מסתמא כבר הותרה להנשא ואין יכול להכחיש אם כבר הותרה א"כ כשחזינן בסוף שמכחיש ואומר לא אמרתי דבר זה מעולם יש לדמותו למילי דכדי דלא דכירי אינשי ואפילו הודה בפני שנים היכא דיכול לומר משטה ואמר אח"כ לא היו דברים מעולם אמרינן בפ' זה בורר שם דהוה מילי דכדי ולא דכירי אינשי ואם בדברים שנוגעין לעצמו חשבינן להו מילי דכדי כ"ש בדבר זה שאינו נוגע לעצמו כלל כשחזינן שמכחיש דבריו ואומר שלא אמר כן מעולם מסתמא הראשונים מילי דכדי וניכרין הדברים מצד עצמן למילי דבדיאי דאין אני יודע בודאי שאביו חי אטו בכיפי תלי ליה אם ראהו קודם זמן שמא זה מקרוב מת אם לא ששאל כמה זמן אמר קדיש וזה לא נזכר בדברי העדים ואפילו שאל על הזמן מ"מ י"ל כיון שחזר ואמר לא אמרתי יש לחושבן מילי דכדי ואמת שגם על הב"ש וח"מ יש לתפוס מכח זה דאפילו אמר מת כל שהכחיש אח"כ יש לחושבן למילי דכדי כיון שיכול לחזור ואף שצדדנו סברא בזה אין כדאי לסמוך עלי' ומה גם באיסור אשת איש החמור אלא דבנ"ד י"ל כ"ע מודו מטעם דפרישית) ובנימוקי יוסף (כתב) הובא בש"ך (סימן לט ס"ק יח) היינו משום דבמודה בעצמו בלא תביעת בע"ד הילכך אין שם דיינין עליהם כו' ע"ש. ובפ"ק (דף עד:) אמרינן והא ר' יהושע אב"ד הוה שלא בב"ד הוה קאי ופרש"י לא היו ב"ד יושבין ולא במקום ישיבת ב"ד אלא בשוק הודה לו ע"כ משמע דבעי' במקום קביעת ב"ד דוקא ואף דרש"י פירש בשוק הודה לו אין כוונתו דבבית אף שלא היה קביעת ב"ד מקרי ב"ד אלא דרש"י הוכיח מדפריך והא ר' יהושע אב"ד היה ומאי קשיא דילמא היה לבדו ובדיני קנסות בעינן שלשה וע"כ משמע להש"ס דבכל מקום ישיבת ר' יהושע היה מסתמא ב"ד עמו ולזה פירש דבשוק הודה לו וכן נראה מדברי (הכ"מ) [המ"מ] שמפרש [כן] וכן מבואר ברמב"ם (פ"ג מגניבה) דבעינן הודה בפני ב"ד ובב"ד הן אמת שיש לדקדק מנ"ל להרמב"ם בהודאה בפני שלשה דלא הוה הודאה חוץ לב"ד דכיון דס"ל דבעי שלשה ע"כ הקושיא דרבי יהושע אב"ד מסתמא היו גם שלשה וא"כ י"ל כי משני חוץ לב"ד אודי י"ל שאז אינו מוכח שהיו שם שלשה אבל לעולם הודה בפני שלשה אפילו חוץ לב"ד הוה הודאה ולכן צ"ל דסמך הרמב"ם עצמו על פ' זה בורר דאפילו בהודאת ממון בעינן קביעותא סוף דבר דאף אמר דבריו ברבים לא חשבינן להגדה בב"ד וכן נהיגין לכתוב והעיד בתורת עדות משמע בדרך שיחה לא מקרי הגיד בב"ד

עוד מצאתי לי און וראי' לסתור דברי החמ"ח וב"ש מהך דמכות (דף טו) דאמר רבה בב"ח כל לא תעשה שקדמו עשה לוקין עליו אמרו לו אמרת אמר להו לא אמר רבה האלקים אמרה וכתיבא כו' אלא מאי טעמא קהדר ביה כו' הרי בהדיא דמה שאמר לא שלא אמר דבריו מעולם חשבינן לחזרה. הר' אפילו האמוראים שבודאי רחקו מדברי שקר שהיו קדושי עליון אעפ"כ בשביל שחזר בו אמר לא בשביל שלא היה מתשיב דבריו הראשונים ואמירתו כלא היה כ"ש בזה הפרא אדם שהוא מוחזק לשיכור וחזר מדבריו ואמר שלא אמרם אין זה אלא מגדר חזרה. (וגם דברי הב"ש וחמ"ח תמוהים אחר שבררנו שזהו בגדר חזרה). גם במגילה (דף י) איתא נמי כה"ג

ובענין נאמנות הקטן שהגיע לכלל שנים ולא נבדק כבר בררנו ת"ל בתשו' שהיא ת"י מעלתו שקרוב לומר שאפי' קטן מכיר ונבון שיש להאמינו שכן דעת הרמב"ם והרא"ש והר"ן והמ"מ והריב"ש ורבינו בעל נב"י לא נחית לדייק כ"כ שיהיה מוכרח כן מדברי הרמב"ם ובש"ע גופי' בהלכות חליצה פסק דקטן נאמן ואף שבש"ע לא פסק כן הבו דלא לוסיף עלי' ואם בא מעשה לידי הייתי סומך בפשיטות על עדות קטן