שו"ת מהרא"ל סו

(שמתכוין) [שכשר] להעיד הוא רבותא טפי כמו שביארתי לעיל או דפשיטא ליה דחם נכרי מסל"ת נאמן כ"ש קטן שמכיר ונבון בעדות אשה שמת בעלה אלא דלפ"ז לא מוכח באשתמודעינהו עכ"פ י"ל ברור דס"ל להרמב"ם גופי' דקטן שמכיר ונבון נאמן לעדות אשה שמת בעלה (אלא דלפ"ז לא מוכח באשתמודעינהו) אפילו מתכוין להעיד דבעדות אשה הקילו טפי מעדות שבויה כמו שהוכחתי בתחילת התשובה

ומצאתי להריב"ש בתשובה (סימן קנה) שהיה לפני השואל נוסחא מוטעת בלשון הרמב"ם שהבאתי והיה לפניו נוסחא במקום מה שאין כן שהעתקתי לעיל מנוסח אשר לפנינו היה לפני השואל וכן בשאר עדיות של תורה בין לערות ממון בין לעדות איסור וכו' ועל זה סמך השואל לדייק מדברי הרמב"ם דע"א נאמן לענין ממון בדבר העשוי להגלות והריב"ש השיב ע"ז וז"ל ואני אומר שהחולק הזה לוקח הכל בגדר אחד כל מקום שנאמר בו מילתא דעבידא לאגלוי' ולדבריו אפילו אשה ושפחה וקטן נאמנין אפילו לענין ממין לומר מת פלוני כמו שנאמנין לומר זה אחיו של פלוני וזה טעות מפורסם כו' עכ"ל ודחק לחלק בין מילתא למילתא דאין כל מילתא דעבידא לאגלוי' שוין ונרא' שנוסחת מוטעת של השואל גרם להריב"ש ליכנס בדוחק ונוסחא שבידינו הוא עיקר מה שאין כן אדרבה מורה באצבע שאין להם נאמנות לענין עדות ממון ועדות שאר אסורין שצריכים עדות. וכן נראה מדברי המ"מ שהיה לו נוסח זה שלנו שהרי כתב שמבואר כן ברי"ף וברי"ף מבואר בהדיא הטעם כיון דלאו אמילתא דאיסורא קמסהדי אלא מילתא בעלמא קמסהדי עכ"ל. ותמהני מחכמתו של הריב"ש שהרי הרי"ף רבו של הרמב"ם מעיד על תלמידו הרמב"ם שאין ספק שכיון גם הוא להעתיק דברי הרי"ף ואדרבה לענין ממון ועדות אשה אינו נאמן. עכ"פ גם מדברי הריב"ש משמע דמודה דקטן נאמן לעדות אשה שמח בעלה אם הוא מכיר ונבון שהרי לפי חילוקו שחילק דבעדות אשה שמת בעלה אינו עבידא לאגלוי' כ"כ אינו נאמן אלא מדרבנן ומשמע לענין עדות אשה להתירה ודאי נאמן. וגם מה שכתב הריב"ש ומה שאמר כמו שביארנו בהלכות גירושין הוא ר"ל שביאר שם שע"א נאמן (כי בזה) [ביבמה] שדבר העשוי להגלות הוא עכ"ל. גם בזו אגב שיטפא לא השגיח בדברי הרמב"ם אי' מקומן כי אם כיון להך דנאמן ביבמה הרי גם (בפ"ג מהלכות יבום) מבואר ג"כ זה רק פשוט שכיון למ"ש סוף הלכות גירושין שהרחיב טעם הדברים. ותמהני על הש"ע באה"ע שבסימן י"ז) כ' (שכתב) שקטן אינו נאמן לעדות אשה ובהלכות חליצה (סימן קסט סעיף ח) העתיק דברי הרמב"ם שקטן נאמן לענין הכרה (שאני) [ומה] בהך דאשתמודעתה שלא נזכר בגמרא רק אשה יקרוב האמין לקטן כ"ש לעדות אשה שנזכר בגמרא קולא יותר עד מפי עד מפי עבד מפי שפחה נאמנין וכ"ש קטן לעדות אשה וגם איתא דקטן גרע לעדות אשה מעבד ושפחה מנ"ל להקל באשתמודעינהו טפי אלא הדבר ברור לשיטת הרמב"ם קטן מכיר ונבון נאמן א נ"ל ברור. וא"כ נראה עיקר להלכה דקטן מכיר ונבון נאמן לעדות אשה ולכן צ"ע על הש"ע דבסימן (י"ז) פסק בפשיטות דאין קטן נאמן

עוד מצאתי לי און וראיה בתשובת גאוני בתראי (סימן ב) שהיתה השאלה ששמע העד נכרים מסיחים לפי תומן וקצת נכרים הגידו לו אחר ששאל אותן וכ' להתיר ע"י מה שאמרו שנהרג ולא חשש כלל שאותן מסיחין לפי תומן אמרו כן ע"פ השמועה מהנכרים מסיחין לפי תומן ותשובה זו חתום עלי' הגאון מ' יושע ולא נחית כלל לחוש ששמעו מהאינן מסיחין דהא ע"כ אינן מסיחין לפי תומן חשדינן להו במשקר. בתחילת התשובה פתח להתיר חדא ע"פ שקצים שחזרו והגידו לפי תומם משמע דבתחילה לא הגידו לפי תומן ולכן הוצרך עוד טעם אחר להתיר דשמא לא נחשב שוב הגדתן אחר שבתחילה לא העידו לפי תומן

ובעיקר הדין שכתבו הגאונים הגאון מ' יהושע והגאון בעל ב"ח אם א' מעיד ששמע מפי רבים שמת וא' מעיך ששמע מא' שלא מת שהמציא הגאון מ' יושע דדיינין להו כאילו א' מכחיש רבים בפנינו ויש לפקפק בזה טובא לסמוך עליו באיסור אשת איש ולא מטעם שהשיג עליו הב"ח מהא דבסוף גיטין ביצא שמה בעיר מקודשת דכתב הרא"ם דמיירי דתרי שמעו מתרי כו' אבל חד מחד וחד מפרי לא ע"כ וכתב אלמא דחד מתרי לא עדיף מחד מחד ולא חשיב אף למיהוי קול ע"ש בתשובת ב"ח (סימן עד) ובתשובת גאוני בתראי דאין זה ראיה לענ"ד דמה ענין קדושין דבעי עדות גמורה וגם בהלא בעינן קרוב לעדות גמורה עדות אשה שעד מפי עד נאמן בה ולא קרב זה אל זה. אלא דתמי' לי איך יעלה על הדעת להתיר בזה דהא מה שרבים נאמנים נגד יחיד ע"כ לאו שמא דרבים גרים אלא שמחזיקין דברי הרבים לאמת יותר דיותר יש לנו לומר שהיחיד משקר משנאמר שרבי' משקרים משא"כ בחד נגד חד מאי חזית דהאי משקר דילמא הך משקר. והנה באחד שמעיד ששמע מפי רבים שמת וא מעיד מפי אחד שלא מת איך נאמר דשני עדים אלו שניהם אומרים אמת ותלינן הקלקלה בזה שאמר לזה שלא מת שהיה משקר אכתי מנ"ל דהך משקר דילמא זה שאמר לא מת הגיד אמת וזה שאמר ששמע מפי רבים שמת שזה הוא המשקר א"כ אין כאן רק הכחשת עד לנגד עד וה"ל חד לגבי חד

סימן טז

עוד תשובה בענין הנ"ל

א ראיתי בדברי מעלתו ידידי שיחי' שהוגד לו מן החכם השואל שגם אותו האורח שמנע לומר קדיש חזר ואמר לפני אחד שלא הגיד זה מעולם שיודע שאביו הוא חי לפ"ז מצאנו פתח התירא ג"כ כיון שחזר מדבריו. ולפי דברי הר"ן בתשובה (סימן מז) באם הגיד חוץ לב"ד יכול לחזור מדבריו ולומר מבודה הייתי אלא שראיתי בדברי מע"ל שכתב דוקא שקר אמרתי יכול לומר אבל אם אמר שלא אמר כן מעולם נעשה [מוכחש מן] העדים שאמרו שאמר כן אמת שכן נראה מדברי הרב בעל חמ"ח (ס"ק יז) ובב"ש נמשך אחריו וכתב כן בפשיטות ובעיני יפלא למאד איך סמכו על זה להקל בפשיטות ואם א' אמר בפני שנים חוץ לב"ד מת פלוני ואח"כ בא לב"ד ואמר שלא אמר דבר זה מעולם ועדים מכחישין אותו שאמר כן נתיר את אשתו וזה תמיה בעיני דמאחר דלדברי הר"ן יוכל לחזור כשהגיד חוץ לב"ד א"כ כשאומר שלא אמר כן מעולם הרי העיד על עצמו שאינו יודע כלל ממיתתו ואין לך חזרה גדולה מזו וכעין שאמרו כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי גם לפי הטעם שנתן הרמב"ם בסוף הלכות גירושין נאמנות ע"א מטעם עבידא לאגלוי' מסתמא לא משקר וכאן שחזינן שהוא בודאי איך נחליט דבריו הראשונים לאמת מוחלט ולסמוך עליהם להתיר האשה שהרי הר"ן בתשובה שם בתחילה כשנסתפק כ' או דילמא כל שלא העיד בב"ד חוזר ומגיד כו' לפי שאין אדם מדקדק בדבריו שאומר חוץ לב"ד ומסיק כן מן התוספתא וצ"ל אע"ג דסמכינן אהגדתו חוץ לב"ד להתיר האשה היינו מקולא דטוונא סמכינן דבסתמא לא דיבר דברים בדוים רק דברים אמיתיים אבל בחזר ואמר שקר העדתי מהמנינן ליה שלא דקדק בדבריו לומר האמת וכאן נמי כיון שאמר שלא אמר כן מעולם ואינו יודע כלל ממיאת בעל העגונה פשיטא שנראה בעליל שלא דקדק בדבריו הראשונים והי נינהו מילי דבדיאי. ועוד דהא בכריתות פ' אמרו לו אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי פליגי ר"מ ורבנן בהא ורבנן ס"ל דפטור שיכול לומר מזיד הייתי גם העדים אין מחויבין אותו וא"כ כאן שיכול לומר שקר דברתי מאחר שאינו מדייק חוץ לב"ד א"כ גם נגד שנים יהיה נאמן מתוך שיכול לומר לא דקדקתי חוץ לב"ד ואפילו לר"מ דס"ל דהעדים נאמנים טפי היינו משום דלדברי העדים ודאי זה חייב חטאת ואנן אעדים סמכינן אבל כאן אף לדברי העדים שאמר כן מ"מ לא נודע אם אמת אמר ומאחר שהוא מכחיש דבריו הראשונים ואומר שאינו יודע כלל ממיתת האיש איך נחליט דבריו הראשונים לאמת מאחר שיכול לחזור מדבריו הראשונים לגמרי זהו ודאי מן התימא וגם לפמ"ש שם בגמרא דלא נטמאתי דקאמר