שו"ת מהרא"ל סד

דסמכו חכמים להתיר איסור אשת איש על זה ודאי לא משמע להו דלא חיישינן להכי כלל משום דלא מועיל כלל חזרתו והוה כנחקר עדותו בב"ר ולפ"ז יש לדון דהעד השני שיודע שכבר הועד עליו שמת ובא להכחיש להראשון י"ל שצריך לבא לב"ד בהכרח חדת דהוה כדין מרומה מאחר שאומר על הראשון שהוא מבודה צריך לבא לב"ד להכחישו וגם אין להחליט עדותו חוץ לב"ד משום דעביד עולה מה שהעיד לאיסור דאין לדונו לזכות שהיה לו לבא לב"ד ולא חוץ לב"ד. וגם אין לדמות זה שאומר לאוסרה למי שבא להתירה היתר אשת איש לעלמא א"כ י"ל שהשני ודאי יכול לחזור מהגדתו חוץ לב"ד דהא לא חמיר איסורו כ"כ כמו שהבאתי מתוך כדי דיבור שדוקא חומר איסור אשת איש הוא גורם לומר ההסכמה בלב שלם וא"כ קרוב לומר שאין עדות השני מועיל חוץ לב"ד והדבר צריך תלמוד

אמנם כן בנ"ד הרי בלאו הכי כיון דהעד שאומר אני יודע שהוא (אתי) [חי] אינו בפנינו א"כ המלמד הוה עד מפי עד ויש לנגדו עדות הבן ועדות ר' יהודא בר' אברהם שאמר לו האורח שלקח אצלו בנו של ר' חיים משעפס בהיות שאביו ר' חיים איז גישטארבין. וגם ר' צבי ששמע מר' מענדיל שמש ואשתו ששמעו מארחי פרחי אז ר' חיים קצב משעפס מת בודאי הנה לפנינו כמה עדים מכחישים את הנאמר מפי אורח ובפסולין אזלינן בתר רובא על זה נסתפק מע"ל לפמ"ש הב"ש (ס"ק קכ"ז) דאם שמעו רבים מא' הוה חד לגבי חד וא"כ מאחר שהעידו העדים ששמעו מרבים שמת ושמא אותן רבים שמעו מא' והוה חד לגבי חד שאמר לא מת מאחר שלא אמרו (ששמעו) שראו שמת עכ"ד. אך לענ"ד נראה דאין לחוש לכך דכיון דבפסולין הלך אחר רוב ואם שני עדים כל אחד מעיד שמעתי שמת וא' אומר שמעתי שלא מת י"ל שאין לתלות השנים ששמעו מא' רק ל (דפסולין הכשרים) [דבפסולין הלך אחר רוב] הרי אין דבריו של א' במקום שנים

ה והכי משמע לי מס"פ (ה) דעדיות דאמר עקביא לבנו חזור בך בארבעה דברים שהייתי אומר אמר לו' ולמה לא חזרת בך אמר לו אני שמעתי מפי המרובים והם שמעו מפי מרובים אני עמדתי בשמועתי והם עמדו בשמועתן אבל אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובין מוטב להניח דברי יחיד ולתפוס דברי מרובים. ע"כ נראה מבואר מכוונה זו דכיון ששמע מפי יחיד ומפי מרובים מחוייב לתפוס דברי המרובים ואמאי נסמוך על זה להקל כמו שהקיל לתפוס דברי חכמים בדם ירוק שהוא איסור כרת מפני ששמע ממרובים הא יש לחוש שהמרובים שמעו מפי יחיד ויחיד שמע מרבים וא"כ נהפוך הוא אלא ודאי כיון דכתיב אחרי רבים להטות אזלינן בתר רובא דמאחר שעכ"פ רבים אומרים כן אין לתלות דברי רבים ביחיד ויחיד ברבים וכן נמי לענין עדות אף ששני פסולין מעידין ששמעו שמת וא' מכחיש ששמע שלא מת לא נתלה דברי היחיד ברבים ודברי רבים ביחיד

והרמב"ם וברטנורה כתבו שם משום דאיהו נמי מרבים קיבל ולכן אמר מוטב דאי לא קיבל מרבים מאי מוטב הלא רובא דאורייתא הוא רק משום דאיהו נמי מרבים קיבל משמע בהדיא שאילו לא קיבל מרבים היו החכמים שכנגדו רובא דאורייתא ולא ניחוש שרבים שקיבל מהם שמעו ג"כ מיחיד וכן לפי הנראה מן המשנה שם שזהו הכלל יחיד ורבים הלכה כרבים אף בדברים שהם מפי שמועה אחרי רבים להטות ולא נתלה בהפניות. אלא שאני תמיה על הרמב"ם והר"ב שבאו ליישב לשון מוטב שסבורים שלא היה מן הדין מאחר שגם הוא מרבים קיבל והדבר תימה איך יעצו מוטב להקל באיסור כרת כמו דם ירוק מטעם עצה טובה ומוטב בעלמא. ובאמת לענ"ד אינו תמי' כלל למה אמר מוטב שהרי מצינו במקומות שהחזיק בדברי יחיד המורה צדק לעדתו כמו שמצינו (יבמות דף יד) במקומו של ר' אליעזר היו כורתין עצים לעשות פחמין להקל באיסור סקילה וחילול שבת וא"כ אם במקומו של עקבי' היו נוהגין כמותו אף להקל אין עליהם אשם וא"כ א"ש לשון מוטב בפשיטות שלא יחזיק כדברי אביו שהורה במקומו ובמקום הגדול פוסקין כמותו ולכן יעצו למוטב בעלמא גם בדוכתי טובא פסק כיחיד במקום רבים עיין פ"א מעדיות לזה נשנו דברי היחיד ולכן אמר לו מוטב

עכ"פ נראה דבכל מילי אזלינן בתר רובא וכיון דאיכא רובא לפנינו לא נתלה הרוב במיעוט וכן מצינו בכמה דוכתי בפשיטות יחיד ורבים הלכה כרבים ואין לנו לחקור מאין בא הרוב כיון דרובא דאיתא קמן הוא לא תלינן הרוב ביחיד. ובתשובת הר"ן אינו מבואר כלל לחוש לכך למעיין היטב כי מ"ש אולי אותו אחר ששמע מפיו הוא אותו ששמע כמו כן מפי העד השלישי וכל כיוצא בו הדבר ברור שאין כאן רובא עדיות שאם בא אחד ששמע מפי ראובן שהיום מת ובאו מאה ששמעו מפי שמעון שהיה חי הדבר ברור דהוה כעד אומר מת וע"א אומר לא מת ע"כ ויש לפרש כוונת הרב כפי הלשון שם שהשיב לשואל שלא ביאר דבריו אולי ברור היה לשואל שהיה כך אבל בלאו הכי מהיכי תיתי לתלות בכך אדרבה איכא למימר מרובא דעלמא שמע ולא מיחיד. וגם מהר"ם לובלין בתשובה (סימן קלג) שממנו העתיק הב"ש חומרא זו י"ל שגם הוא לא חשש רק בנדון דידי' וי"ל שהרי פשוט שיהודים לא ראו המעשה רק ששמעו מפי עכו"ם ויהודים לא פירשו בדבריהם ממי שמעו ואפשר שכולם שמעו שמועה מפי עכו"ם אחד וא"כ לא נחשבו כולם. כי אם כאחד עכ"ל. והביא מתשובת הר"ן וכבר כתבתי שאינו מוכרח מדברי הר"ץ וגם מהר"ם לא אמר רק בשמעו יהודים רבים ואמרו כולם במעמד א' שמענו ודאי אין להוכיח אם שמעו מכבים או מיחיד שהרי הרבים אפשר שכולם מפה א' שמעו אבל אם היום בא א' ואמר שמעתי ולאחר זמן [א'] ואומר שמעתי אפשר שלא נתלה כולם במשמיע א' דאל"כ היה לו לומר שמענו ומדלא הזכיר צירוף חבירו משמע ששמע לבדו וכיון שכל אחד שמע לבדו לא נתלה האחרון בראשון שכולם מפה אחד שמעו אך בנידון דידן אין צריך לכל זה דמהר"ם לובלין לא קאמר [רק] באמרו ששמעו שמת די"ל ששמעו מאחד אבל בנ"ד שאמרו ארחי ופרחי שר' חיים משעפס מת בודאי אין מפרשין כלל שאמרו כן מפי השמועה רק מסתמא על פי ידיעה ברורה ובדיני נפשות מצינו בסנהדרין (דף לז) שצריכין [לבודקן] שמא מאומד או משמועה עד מפי עד ומפי אדם נאמן אבל בדיני ממונות לא צריך לכל זה ואמרו פלוני לוה מפלוני אין חוששין שמא מסי השמועה או עד מפי עד רק מסתמא עפ"י ראיה א"כ כ"ש שאין לחוש בזה לזה שאומר מת בודאי שהיה מפי השמועה ושהיה מפי אותו עד הראשון ותדע דאם כן אם פסול אחד העיד בב"ד שמת פלוני ולא נתקבל עדותו או נכרי שאינו מסל"ת וכי נפסול כל עדים שאמרו ששמעו שמת וניחוש שכולם שמעו מן הפסול זהו ודאי לא מסתבר וכן משמע בלשון מהר"ם לובלין גופיה שכתב שהרי פשוט שיהודים לא ראו המעשה רק ששמעו והיינו עיקר עדותן מפי השמועה אבל באמרו סתם מת וכ"ש מת בודאי אין לחוש כלל ששמעו דוקא מזה העד

וראיה לזה ממה שנסתפקו הקדמוני' הר"ן בתשובה אם מסיח לפי תומו מפי מסיח לפי תומו מהני ועיין במהרי"ק שורש (קכ"א) ותה"ד (סימן רל"ט) שחתרו למצא ראיה לזה מן הש"ס ויש אומרים דבעינן שיאמר שגם הראשון היה מסיח לפי תומו ולפ"ז תקשי איך מהימן נכרי מסיח לפי תומו שמת ניחוש שמא אמר כן ע"פ שמועה מפי אחר ומסיח לפי תומו אפילו מפי מסל"ת לא מהני. ואין לומר שבאמת מיירי שאמר שמת וקברתיו דהא כל הפוסקים חולקים על הרמב"ם בזה ובגמרא מבואר מאן איכא בי חיואי מאן איכא בי חסא שכיב חיואי וטבע חסא וזהו מסל"ת ואמאי יועיל שמא אמר כן מפי השמועה מכותי אחר שנאמר אפ"ד שוא אלא ודאי כל שאינו אומר ששמע לא חיישינן ע"פ השמועה אמר ואין לומר דילמא דוקא באין ידוע לנו שאחד אמר כן אבל בנודע לנו שאחד אמר כן ועד אחד מכחישו תולין כל השומעין בעד ראשון נ"ל שזה אינו דודאי עדיף ע"א בהכחשה מאילו אין כאן עדות כלל שהיא בחזקת אשת איש ובעד ועד עכ"פ לדעת הרמב"ם אם ניסת לעד ואמרו ברי לי לא תצא הגם שהרמב"ם השיג עליו כבר ביארתי