שו"ת מהרא"ל סג

מגזירת הכתוב ועמדו שני האנשים א"כ לענין אשה שמת בעלה דשאר פסולין וקרובין ועד מפי עד ואשה נאמנין י"ל גם קטן נאמן ואף דאין קטן נאמן על תחומין רק להעיד בגודלו דוקא י"ל דתחומין מילתא דלא שייך בי' שאינו נזהר בתחומין דרבנן ולא רמי' עלי' למידק מידת התחום ועיין בתה"א להרשב"א (דף ח' ע"ב) חולק ג"כ בין תחומין שצריך דקדוק ובס"פ לולב הגזול דבעינן לענין שחיטה גדול עומד ע"ג י"ל דשחיטה חמירא טפי דאיתחזק איסורא ולא מצינו בה קילא כמו בעדות אשה ודעת הרשב"א בזה שם (דף ח') דבאמת נאמן ביודע הלכות שחיטה ודייק כן מדברי רש"י והפר"ח בי"ד (סימן א' ס"ק כ"ס) שהשיג על הטור בפשיטות דמכשיר בדיעבד מריש פסחים דדוקא בדרבנן מהימני כבר השגתי עליו בספרי יין המשמח (בסימן קכ"ו ס"ק כ"ב) דלא דק בהא כלל שהרי גם נשים אין נאמנין שם אף דנאמנין לענין שחיטה כמ"ש הפר"ח גופי' וא"כ ע"כ הטעם הוא משום דאיכא טירחא יתירא וא"כ הפר"ח מדייל דיו משתלים שכתב על דברי הטור שהם טעות והוא טעה בעצמו ומסוגיא דב"ב הנ"ל יש ראי' דקטן בר עדות הוא לענין איסורין עכ"פ אלא שאין לסמוך עליו בדבר שהוא טורח וזהירות יתירה וכן מ"ש שם וכן מבואר בהגוזל בתרא שאין קטן נאמן אפילו מל"ת אלא דוקא באיסורין דרבנן לא דק ג"כ דנחיל הוה הפקעת ממון דרבנן ובעדות אשה באמת נאמן אף שהוא דאורייתא ומשבוי' דלא הוה מהימן אי לאו דהקילו אין ראי' ג"כ לאיסור שהרי היא ובעלה אין נאמנין עלי' א"כ אין דוחה לאיסור שהבע"ד בעצמו נאמן וי"ל גם קטן הוא נאמן. ומ"ש בסימן (ק"כ) שאין קטן נאמן על טבילת כלים הוא מתה"ד ג"כ ולשיטתי' אזיל דס"ל דקטן לא מהימן בשום ענין דאורייתא ואינו מוכרח. וגס הרשב"א בתשובתו (סימן קי"ח וקצ"ז) הביאו הפר"ח שאין עכו"ם מל"ת נאמן בין לאיסור ובין להיתר וכתב הפר"ח (סימן ס"ט סק"ט) דמשמע מדבריו אפילו באיסורין דרבנן לא מהימן וא"כ כיון דחזינן לענין אשה שמת בעלה אפילו נכרי מל"ת מהימן כ"ש קטן

גם במשמרת הבית (דף ט') כתב אבל הקטנים החרפין שלוקחין על ידיהם בשר ויין שפיר דמי שאין עשויין לקלקל ע"כ. הנה הארכנו להראות פנים בכחא דהתירא להאמין לקטן שהגיע לעונות הפעוטות לעדות אשה אם הוא מעיד באופן שאין לספק בעדותו אף בלא מסיח לפי תומו ואדרבה מעיד עדיף כדפרישית ואף שחלילה להקל נגד המבואר מפורש בש"ע מ"מ ביש סניפים אחרים יש לצרף גם מה שכתבנו. עכ"פ אין צריך בדיקה בהגיע לכלל שנים וא"כ בנ"ד הבן שאמר קדיש ודאי עדות מעלי' הוא אף שלא נבדק לענין עדות אשה שמת בעלה ואף שאינו מסיח לפי תומו שהרי שאל על אביו והוה כהך דשלהי יבמות שאמרו להפונדקית אי' חברינו

ד ואולם מה שמספק עלינו בנ"ד הוא האורח שאמר למה זה העלם אומר קדיש אני יודע שאביו חי ואילו לא הי' רק עדות של הבן הי' לכאורה כמו עד א' אומר מת וע"א אומר לא מת ואף דהאורח לא הגיד עדותו בב"ד רק המלמד הוא שמעיד מפיו ואינו אלא עד מפי עו מ"מ הלא גם עד הראשון שהוא הבן לא בא לב"ד ואפילו הי' בא לב"ד הרי הוא פסול לעדות מן התורה כמו עד מפי עד והוה כמו עדים בהכחשה ולא התירוה על פיו של הראשון דאפילו ניסת תצא ואף דאין עדות השני מן התורה גם הראשון אינו כשר מן התורה ובוודאי אילו לא היו כאן יתר העדים כמו שאבאר בודאי היה ספק גדול ומ"מ לא אמנע ידי מלכתוב מה שיש לצדד בזכות בכחא דהתירא בענין הלזה

ותחלה נבאר מה שיש להסתפק באם אמר לאשה שמת בעלה ולא הגיד עדותו בב"ד כיון דחוץ לב"ד בכל עדיות חוזר ומגיד אם יכול לחזור מעדותו ולומר מבודה הייתי והנה זאת מצאנו להר"ן בתשובותיו (סימן מ"ז) כתב תחלה אני דן על מה שאמר העד בתחילה חוץ לב"ד שהיתה זקוקה אם יש לסמוך עליו במה שהעיד בב"ד ששמע זה זמן רב מי אמרינן כיון דבעדות אשה א"צ שיעיד העד בב"ד הרי עדותו חוץ לב"ד כאילו נתקבל בב"ד כו' ושוב אינו מגיד אפילו בב"ד או דילמא כל שלא העיד בב"ד חוזר ומגיד בב"ד אע"פ שמכחיש דבריו הראשונים לפי שאין אדם מדקדק בדבריו מה שאומר חוץ לב"ד כו' ויש ראי' מאותה ששנינו העדים שהעידו בין לטמא ובין לטהר כו' הרי ששנינו בין לאיסור ובין להיתר ואפ"ה אמרינן כל שלא נחקרה עדותן יכולין לומר מבדין אנו עכ"ל הר"ן בתשובה ומשמע מדבריו דגם לענין היתר אם אמר חוץ לב"ד שמת בעלה יכול לחזור אח"כ בב"ד לומר שמבוד' הי'. ובאמת שדבר קשה עלי מאד שאם העיד לאשה שמת בעלה והתירוה לינשא וניסת אנ' אח"כ יבא לב"ד ויאמר מבודה הייתי שיהי' נאמן ותצא אשה מבעלה זה רחוק למאד. ובשבועת העדות (דף ל"ב:) אמר הכל מודים בעדות אשה באמר לה לדידה ולא אמר לב"ד והיינו משום דהאשה שאמרה מת בעלי נאמנת ולכן פטור. ואם איתא שיכול לומר מבודה הייתי בודאי בחכמה עשתה שתבעתו לב"ד פן יאמר מבודה הייתי והרי כל סמיכות חכמים כך הוא שדייקא ומנסבא א"כ עלה דידה מילתא רמיא לחקור היטב וא"כ כיון שחוזר ומגיד בפני ב"ד שאינו יידע הרי חין ממש בדבריו שאמר לה שהרי ממש אמר מבודה הייתי ואמאי לא יתחייב הרי הפסידה ואף דהר"ן גופי' כתב שם לשיטת הרמב"ן שיכול להכחיש לומר שלא הגיד לה כלום מ"מ לא היתה צריכה לתובעו לב"ד היינו משום דשם מהיכא תיתי יעלה על דעתה שיכחיש דברי' שלא באמת ויכחש בה שלא אמר לה אבל אם נימא אף אם מודה שאמר לה יכול לחזור בבאו לב"ד א"כ אמאי יהי' פטור כשכיחש בב"ד הא ודאי עלה דידה מילתא רמיא לחקור ממנו בב"ד וא"כ כשאמר בב"ד איני יודע ומבודה הייתי הי' לו להתחייב אלא ודאי לא מהימן לומר מבודה הייתי ויכולה לסמוך על דבריו הראשונים וכ"ש לפמ"ש בחמ"ח (סקי"ח) בהעד בעיר צריך לשאול אותו

ומצאתי להר"ן גופי' בתשובה (ל"ד) שעמד החכם השואל בחקירה זו במקצת והפליג להתמי' על זה והר"ן כ' בזה"ל והקשיתי על זה א"כ הוא שיכולין לסחור דבריהם בלי שום אמתלא כל זמן שלא נחקר עדותן גם אחר שיצאו מב"ד א"כ אם נפסק הדין כו' או נשאת האשה ויחזרו העדים ויאמרו מבדין היינו ההשב ישיב הממון ותצא האשה מבעלה וזה מן התימא וע"ז באה תשובתו של הר"ן דכל שנגמרה עדותו שייך כיון שהגיד ונחקרה לאו דוקא. והנה לא זכינו לשיחתו של רבינו הר"ן רק בתשובתו שהגיד בב"ד ועדיין צד תמיהותי במקומה בעדות אשה דלא צריך לומר לב"ד כי אם לה כמבואר בסוגיא דשבועות כנ"ל ואחר שהודה הר"ן לתמיהת השואל מה יענה באמר העד לאשה לבדה והיא הולכת לב"ד האם תצא האשה מבעלה באמרו אח"כ מבודה הייתי הרי חזרה תמיהת השואל למקומה. ואין לומר דאיהי אפסדה אנפשה שהיה לה לחקור העד בב"ד חדא דהא הוכחנו מהך דשבועות (דף לב) שלא הי' לו להעד לבא לב"ד כלל משמע דאין להעד לבא לב"ד כלל. ועוד דמה תאמר באם האשה שומעת עד מפי עד ששמע מהראשון חוץ לב"ד והעד איננו פה עמנו היום שהאשה ניתרת ע"פ עד שני שהעיד מפי הראשון ואחר נשואין יחזור עד הראשון ויאמר מבודה הייתי וכי תצא האשה מבעלה. ולכן היה נ"ל כעין מ"ש הר"ן בשלהי נדרים דבכל התורה תוך כ"ד כדיבור דמי חוץ ממקדש ומגרש ומגדף ופירש הר"ן הטעם שמתוך חומר ענינים אינו עושה אותם אלא בהסכמה גמורה ולכן לא מהני בי' חזרה וא"כ י"ל גם בנ"ד שכל מי שאומר על האשה שמת בעלה מאחר שידוע לכל שתלוי באיסור אשת איש כשאומר אותו מסתמא בהסכמה גמורה אומר ולא מצי לחזור דהוי כנחקרה עדותו וזה אפי' בלא ב"ד מצינו בעדים החתומים על השטר כמו שנתקרה עדותן בב"ד אף שלא באו לב"ד כלל. וכמו כן י"ל בעדות אשה שמת בעלה מסתמא אינו אומר אותו כי אם באמת גמור ולא מילי דבדיאי ולכן הוה כנחקרה עדותו בב"ד ואין יכול לחזור כלל. וכן מצינו בעדים שאומרים אמנה היו דברינו אין נאמנין אף באין כתב ידן יוצא ממקום אחר משום דעבדי עולה ועולה לא חתמי א"כ כ"ש בנדון זה שמעיד על אשה שמת בעלה ודאי לא חשיד אדם לומר מילי דבדיאי כאלו שמרבין ממזרים בישראל ובודאי כיון