שו"ת מהרא"ל סא

נאמן אלא כמסיח לפי תומו דוקא כמ"ש (בדין י"ת). וכבר תמה עליו המגיד משנה שם ומסיק דקטן שאינו בנה נאמן אפילו אין מסיח לפי תומו. ונוראות נפלאות על המגיד משנה (שם פי"ג הגירושין דין ח') כתב על מ"ש הרמב"ם. וכבר אמרו כ' המ"מ מ"ל זה פשוט ומתבאר בסמוך שאין שומע מפי התינוקות מעיד אלא כשאמר דברים הרבה מעסקי מיתתו עכ"ל. ויש לתמוה דבשלמא הרמב"ם לשיטתו ס"ל גם בשבוי' אין קטן נאמן אא"כ מסיח לפי תומו אבל המ"מ שסובר שבשבו' קטן נאמן אפילו אין מסיח לפי תומו והמגיד משנה גופי' ס"ל דעדות שבוי' חמירא מעדות אשת איש שמת בעלה כמ"ש ללמוד מאשה שמת בעלה שעכו"ם ופסול אין נאמנין מכת כ"ש ע"ש וכיון דס"ל בשבוי' קטנים נאמנים איך הסכים בפשיטות לדעת הרמב"ם דשמע מפי קטן לא מהני וכתב שהוא פשוט ומבואר במשנה

ובש"ע (סימן ז') הביא בשם יש מי שאומר שקטן נאמן לענין שבוי' אפילו אינו מסיח לפי תומו ובחמ"ח כתב שם בשם המ"מ ובתשובת הרא"ש בשם הירושלמי דקטן נאמן גם תשובת הרא"ש (כלל ל"ב סימן ה') מבואר שתמה על הרב שלמד איסור שבוי' מעדות אשה שמת בעלה וכתב היא עצמה תוכיח דבשבוי' אינה נאמנת אף דבמת בעלי מהימנא ומסיק הרא"ש בתשובה דקטן וקרוב נאמנין ועכו"ם מל"ת אינו נאמן רק לעדות אשה דאיתתא דייקא ומינסבא. ולכן נראה ברור שגם דעת הטור (בסימן ש שכ' אפילו שמעו מן התינוקות שאמרו מת פלוני ב"פ בין כיונו לשם עדות בין כיונו שלא לשם עדות משיאין את אשתו ואם שומעין כו'. ומה שביקש הב"י להגי' אם שומעין נא הבנתי דא"כ למה להטור להזכיר בתינוקות מת איש פלוני מאחר שאינו מבואר בגמרא וגם הלשון לא משמע כן דה"ל למימר בסוף משיאין את אשתו וכך הו"ל למימר אפילו שמע מן התינוקות כו' אם שומעין משיאין את אשתו. ומה שהוקשה לב"י למה לא כייל התנא תינוקות עם נשים י"ל דס"ל להטור דאורחא דמלתא נקט שדרך נשים להזכיר בלשון קינה שזה מת ודרך תינוקות לספר מה שאירע ענינים מן ההספד וקבורה דהא בלאו הכי נשים לאו דוקא דאשה אחת נמי מהימנא אלא שבא להורות כמ"ש רש"י אפילו שמע מן הנשים משיחות לפי תומן והיינו שלא כיוונו להעיד רק בדרך קינה אשה רעותה כן נראה דעת הטור. אלא דיש לתמוה דהא בגמרא פריך אהא (דאמר) דפריך ודילמא לא אזיל ומשני דאמרו הרי אנו באין מלספוד ופריך ודילמא קמצא שכיב ואסיקו על שמי' ומשני דאמר כך וכך ספדני הוו תמן א"כ איך נסמוך על מה שאמרו מת בלי שום סימן אחר הא י"ל קמצא שכיב ואסיקו על שמי' דכיון שמבקשין להספיד הקמצא א"כ בודאי מזכירין עליו שם מיתה ג"כ וא"כ י"ל דילמא קמצא שכיב ואפשר דס"ל להטור דדוקא באמרו מעניני קבורה והספד יש רגלים לדבר שדרך שחוק אומרים אבל באמרו סתם מת אין לתלות בשחוק כן י"ל דעת הטור

מיהו בפשטא דמתני' הי' נ"ל דשמע מן התינוקות מהני אפילו לא הגיעו לעונות הפעוטות ולכן צ"ל כל הני אמתלא אבל בקטן שהגיע לעונות הפעוטות שלענין מקח מקחו מקח גם בעדות אשה יכול להעיד כמו שהוכחנו משבוי. וזהו דלא כדעת האחרונים ולפי זה י"ל הרמב"ם שסובר שאין קטן נאמן בעדות אשה היינו משום דלשיטתי' אזיל שסובר גם בשבוי' קטן אינו נאמן וא"כ נראה דבקטן מסיח לפי תומו שלשיטת הרמב"ם נאמן לענין שבוי' כ"ש שנאמן לעדות אשה שהקילו בו טפי ולפי זה הך דשמע מן התינוקות ס"ל אפילו אין מסית לפי תומו אבל קטן מסיח לפי תומו שמועיל בשבוי' י"ל גם באשה שמת בעלה מהני וכמו שהוכחנו והך דשמע מן התינוקות י"ל דמיירי באין מל"ת והיינו כגון ששאלו להם מאין באתם או אי' פלוני והם משיבים אלא דקשה אי שמע מן התינוקות מיירי אפילו אין מסית לפי תומו מאי פריך דילמא קמצא שכיב נימא דמיירי ע"י שאלה שאמרו להם אי' פלוני א"כ לא שייך קמצא שכיב מיהו י"ל דמתני' משמע דאיירי בין במתכוין ובין שאינו מתכוין

ב ובפסקי מהרא"י (סימן ר"כ) מביא בשם א"ז מסיח לפי תומו לאלתר נאמן לעדות אשה וראב"ן כ' אפילו לאחר זמן סמכינן עלי' אבל לא במתכוין להעיד עכ"ל וב"ש מביאו בקצרה ופירש לאלתר הוא אחר ראייתו שראה הדבר שמעיד עליו אבל לא לאחר זמן וקשה לי דתקשי לי' הך דקאמר בש"ס משיאין ע"פ בת קול ומעשה באיש א' שעמד על ראש ההר ואמר איש פלוני מת וכו' והשיאו את אשתו ופריך וניחוש דילמא צרה היא ודייק הריב"ש מדלא פריך דילמא נכרי הוא ע"כ חשיב מל"ת. ואכתי תקשי ניחוש שמא קטן הוא וקטן אפילו מל"ת אינו נאמן רק סמוך לראייתו אלא ודאי קטן נמי נאמן בסתמא שאמר מת עכ"פ במסית לפי תומו

וליישב דברי המ"מ י"ל דס"ל כמ"ש החכם בפסקי מהרא"י (סימן ר"כ) שסובר דבקטן עצמו מעיד שפיר מהני גם לשיטת הרמב"ם רק שומע מפי קטן לא מהני, ובאמת י"ל הטעם דודאי בשמע מקטן מת פלוני לא מהני די"ל דילמא קמצא שכיב ולכן לא מהני אבל בבא הקטן עצמו לב"ד (שפיר) כיון דליכא לספוקי בקמצא שפיר יכול להעיד וכן משמע מלשון המ"מ שאין שומע מפי התינוקות מעיד אא"כ אמר דברים הרבה מעניני מיתתו עכ"ל משמע דוקא שומע אבל קטן עצמו שפיר יכול להעיד כשחוקרין אותו באופן שאין לספק. ולפ"ז אפשר שגם הרמב"ם אף שהחמיר בשבוי' מ"מ מודה בקטן המעיד אפילו מתכוין להעיד כשאין לספק שכיון לדברי שתוק. ולכן כתב הרמב"ם הרי זה מעיד ע"פ דברים אלו וכיוצא בהן וכוונתו כשמאמת דבריו שכיון באמת שמת ובאמת שהיא סברא נכונה לחלק ביניהם ומיושב כל דקדוקים שדקדקו מדלא כייל תינוקות עם נשים ולפ"ז א"ש דודאי בתינוקות אין סומכין על השמועה אא"כ יש אמתלא דאל"כ י"ל קמצא שכיב וכה"ג אבל בנשים סגי שיאמרו סתם מת איש פלוני ובהכי ניחא די"ל מה שאמר ע"פ בת קול שאמר איש פלוני בן איש פלוני ממקום פלוני מת עיין (בסעיף י"ח) בהג"ה דלא בעינן המקום ולפ"ז י"ל בכה"ג דוקא בעינן המקום דאל"כ יש לחוש לקטן. מיהו אפשר לפי האמת לא חיישינן לקטן כמו דלא חיישינן לצרה ואין להאריך בזה

וכן משמע באמת דודאי אם אין שם נאמנת לקטן לא מסתבר שיועיל בשביל נתינת האמתלא באמרו שכך וכך אנשים היו שם בשביל זה יהי' נאמן אלא ודאי לא בעינן רק שיהי' ידוע לנו שכיון הקטן שמת איש פלוני באמת ולא בדברי שחוק

עכ"פ הוכחנו מדברי הרא"ש בתשובה והמ"מ וגם דעת הר"ן שהשיג ג"כ על הרמב"ם וס"ל דקטן נאמן אפילו אינו מסיח לפי תומו בשבוי' משמע דס"ל גם בעדות אשה נאמן דק"ו הוא מהיא עצמה שאינה נאמנת בשבוי' ונאמנת לומר מת בעלי כ"ש כאן כדפרישית. וגם דעת הרמב"ם כמו שהוכחתי שהוא דעת המ"מ דבעצמו קטן נאמן כשאין לספק שכיון לדבר שחוק א"כ בנדון דידן שאמר לו שמת אביו והוא הוכיחו שיאמר קדיש באמת שפיר י"ל דמהימן לכ"ע אף דהרא"ש בתשובה כתב דבנה אינו נאמן בשבוי' אלא במסית לפי תומו מ"מ לענין אשה שמת בעלה לא מסתבר לחלק בין בנה לקרוב אחר דבשלמא התם אפשר לו' שמשקר כדי להתירה אל אביו אבל כאן לא מסתבר שבנה ישקר שתקה אמו איש אחר בעוד אביו חי לא מסתבר כלל לפסול בנו יותר מקרוב אחר. הנה הארכנו קצת הגם שאינני תוקע עצמי לדבר הלכה לחלק על רבותינו פסקי מהרא"י בשם א"ז וראב"ן ואביאסף וגם הב"י והאחרונים החמירו. עכ"פ בנדון דידן שכבר הגיע לכלל שנים ורובא מביאין שערות לא חיישינן לי' אע"פ שלא נבדק כיון דאיכא רובא דמביאין סימנין לא גרע מעבד ושפחה

ובהכי ניחא לישב תמיהת הר"ן והמ"מ על הרמב"ם (בפי"ח מאיסורי ביאה) שסובר בשבוי' דבעינן קטן מסיח לפי תומו הא בברייתא תני איש ואשה תינוק ותינוקת ולפ"ז י"ל דתינוק ותינוקת היינו שכבר הגיעו לשנים רק שלא נבדקו ובהני לא בעינן מל"ת דלא גריעי מעבד והרמב"ם מיירי בקטן כפשוטו. ואל יקשה בעינך לשון תינוק על בן י"ג שאפי' בלשון האמוראים איתא ביומא (דף פ"ב) בן י"ב משלימין מדאורייתא בתינוקת ובן י"ג בתינוק ואם כן דברי הרמב"ם נכונים ומסייעין לדברינו אלה עוד עלה בדעתי לפרש דברי הרמב"ם דס"ל דתינוק הנאמר בברייתא היינו שהוא גדול עכשיו כשבא לפנינו רק שמעיד על