שו"ת מהרא"ל ס

שהוא בן י"ג שנה מסתמא הביא ב' שערות כן י"ל הכא בעגונה דהקילו עד מפי עד מפי עבד

ולכאורה יש לפקפק כיון שאין אנו מכירין את העד אולי הוא רשע הפסול לעדות לערות דפסול גם לעדות אשה כמ"ש (בסעף ג'). אך י"ל מן הסתם כל ישראל בחזקת כשרות הם יקצת ראי' מדכתב בח"מ והוא מהגמרא והובא בח"מ שם (ס"ק ק דלא חיישינן שמא צרה או שמא כו' ולא כ' שמא רשע הפסול לעדות אלא ודאי דלא חיישינן וכן מוכח מרמ"א שכ' (בס"ה) ולא חיישינן שמא הראשון פסול הוא. הגם די"ל התם אין הראשון לפנינו אבל אם בא לפנינו צריך לבודקו מ"מ לא נדע במה נבדוק אותו ודאי סתם תרתי ופרחי מניחים ציצית ותפילין ואדם יראה לעינים כו' וגם חששת שמא האשה שכרתו לאותו אורח שיעיד ועיינתי בדברי רמב"ם (רפי"ג מהלכות גירושין) שכתב דלא חיישינן שמא שכרתו באומרת לבעלה גרשתני בפני פ' ופ' כו' בא ע"א כו' שמא היא שכרתו ע"ש שהה"מ תמה ע"ז גם שם. והא דהי' מתחילה עד שאומר לא מת והוי כחד לגבי חד דהכחשה. אך י"ל כיון שלא העיד בב"ד כמ"ש בש"ע (סעיף כ'). אך יש לומר התם הטעם כיון שאותו עד בעצמו חזר מדבריו ואמר בב"ד ששמע שמת שפיר נימא דאינו מזיק מה שאמר מתחלה בהיפוך חוץ לב"ד דאזלינן בתר דבריו האחרונים שאמר בפני ב"ד אבל בלא חזר מדבריו י"ל גם חוץ לב"ד מהני העדות לחומרא. מ"מ י"ל כיון שמקודם לזה שמעה האשה מע"א שמת והוי דבריו כשנים והעד האחרון הוי חד ואין דבריו של א' במקום שנים אבל באמת ז"א כמ"ש שם בש"ע (ס' ל"ז) דדוקא בהתירוה לינשא ע"פ עד הראשון אז הוי כשנים. אך י"ל דכאן אין אנו צריכין לכ"ז דהרי באו אח"כ שנים ביום ב' אייר תקס"ח והעידו בב"ד בת"ע שמת ר' חיים קצב משעפס כמבואר בג"ע הגם שלא הזכירו שם אביו מ"מ הזכירו שמו ושם עירו וזה מהני כמ"ש רמ"א שם (בסי"ח) וגם הראשון אמר שהי' מכיר את האיש חיים בעלה של האשה טויבא ושמע מחבירו שלקח אצלו את הנער בנו של ר' חיים הנ"ל בהיות שאביו מת כמבואר בג"ע והעד השני מתושבי העיר פה שאנו יודעין ומכירין בו שהוא בחזקת כשרות רק ששמע מפי ר' מענדיל שמש ומאשתו ששמעו ג"כ מארחי ופרחי כמוזכר בג"ע. הגם בק"ע נסתפק בעד שאומר שמעתי ולא פירש ממי שמע ע"ש, אבל בסימן (קמ"ח) מפשט פשיטא לי' בשמעתי סתם משיאין על פיו ע"ש. ובסימן (רל"ג) מחלק באומר שמעתי מיהודים מהני ובנ"ד נמי אמר כל עד שמעתי מיהודים רק החשש שלא אמר ששמע מיהודים שאמרו שראו שמת רק סתמא אמרו. ובאמת בש"ע משמע דסתמא מהני ע"ש (בס"ה) וע"ז יש לפקפק למ"ש הב"ש (ס"ק קכ"ז) דאם רבים שמעו מאחד הוי כחד ומבואר שם דחיישינן שמא שמעו הרבים מא' כו' וא"כ י"ל בעדות ר"מ שמש ואשתו ועדות ר' צבי שלא אמרו ששמעו מרבים שראו שמת רק סתם ששמעו מרבים ושמא אותן רבים שמעו מא' והוי חד לגבי חד שאמר לא מת. אך אפשר לומר כיון דזה שאמר שר' חיים אביו של תינוק חי זה הי' בשנת תקס"ו ובשנת תקס"ח אמר ר"מ שמש ואשתו ששמעו שמת ר' חיים משעפס לא הוי הכחשה דאפשר דאח"כ מת. רק אם נאמר כשיטת ס' נודע ביהודה דצריך דוקא בדיקה לבן י"ג שנים אם הביא ב' שערות א"כ כיון דידענו שהבן אמר שמת אביו יש לחוש שכל העדים שמעו מאחרים ששמעו מן הבן וכיון דלא ידעינן אם הביא ב' שערות הוי כשמעו מפי קטן הגם בסוף יבמות לא חיישינן שמא צרה הוא משום תק"ע היינו כ"ז דלא ידעינן דצרתה אמרה דמת בעלה אבל אם ידעינן דצרתה אמרה כן אפשר דלא מהני עד מפי עד דדילמא אותו עד ששמע ממנו שמע מצרתה וא"כ בנ"ד י"ל דאותן אחרים שמעו מבנו הנ"ל. אך אם נאמר דהוי הבן מסל"ת א"כ גם אם נאמר בבן י"ג דבעי ב' שערות היינו בעדות אבל במסל"ת קטן גמור נמי מהני. והנה יש לי קצת ראי' מהא דכתב התויו"ט בכתובות (פ"ב משנה ו') בד"ה הרי אלו וז"ל ומ"ש הרב ואפילו קטן מסל"ת הי' כשר ובעכו"ם מסל"ת בשבוי' יש מחלוקת בין הפוסקים כו' ע"ש. לפי זה כיון דבעגונה מהני וי עכו"ם מסל"ת א"כ ק"ו דמהני קטן מסל"ת. רק ע"ז יש לדון אם הוי כמסל"ת כיון ששאלו אותו על אביו. רק כפי הנשמע שהבן הי' קרוב להעיר פה ולא רצה לבוא לכאן וקצת אומרים שאביו לא רצה להגיד את שמו במקום שמת כי הי' לו קטטה עם אשתו ואמר שיראה לנקום בה והקול נשמע שציווה לבני שלא יסע לבית אביו כדי שלא יהי' לה היתר מב"ד

ב"ה יום ו' כ"ב סיון תקס"ח לפ"ק פלאצק העתק הביזה עדות

במותב תלתא כו' ובא לפנינו ר' חיים ב"ר יהודא ליב והעיד לפנינו כו' בה הלשון איך האב גוט גקאנט דעם ר' חיים בעל האישה טוביא משעפס האב איך דעם חיים הנ"ל גיועהן בקיץ אין טקטין אין ווינטר בין איך גקומין נאך יאנאווי האב איך גיהערט דא איין אורח איז גישטארבין אין מרחץ אן דאנדשטלוג אבר זיין נאמן האבין זייא מיר ניט גיזאגט דער נאך האב אך גיטראפין מאגטאג דעם חיים זיין זון אין דאמבראי האב אך אום גיפרעגט וויא איז דיין פאטער האט ער גיזאגט זיין פאסער איז גשטארבין אין יאנאוי יום ה' העבר ור' חיים לא שאל להבן אם הי' עם אביו ביאנאווע בשעת מיתה רק סתם אמר הבן שאביו מת כנ"ל האב איך אים גישטראפט ווארום ער זאגט קיין קדיש האט ער מיך גיפאלגט אונ האט דארטין קדיש גזאגט כ"ז העיד כו' יום א' דתוהמ"פ תקס"ח פ"ק שטפס נאום מאיר סג"ל חופ"ק הנ"ל ונאום הק' יעקב הנ"ל כו' ונאום הק' אביגדור כו' הנ"ל

עוד ג"ע במותב תלתא כו' ובא לפנינו ר' יהודא ב"ר אברהם עובר אורח כו' והעיד שפגע באורח א' בפלינצק בשבועות שנת תקס"ח ואמר שלקח אצלו את הנער בנו של ר' חיים משעפס בהיות שאביו ר' חיים איז גשטארבין רק שלא אמר אם הי' בשעת מיתתו או ע"פ מה ששמע מבנו של ר' חיים כו' וגם העיד לפנינו ר' צבי ב"ר פרץ שהי' בגריצא בחורף העבר ואמר לו ר' מענדל שמש וגם אשתו ששמעו מארחי פרחי שר' חיים קצב משעפס מת בודאי וכו' ולראי' בעה"ח והשואל שאל בזה"ל פ"ד אשה עגונה שהלכה לשוט בארץ לחקור עג בעלה ובאם הדרך אמר לה א' מארחי פרחי שמת בעלה ולא שאלה את האיש אם הי' אצל בעלה וראה שמת או שמע כזאת ישבה אל ביתה וצותה את בנה הקטן לומר קדיש ולא הלכה לב"ד ובני עיר לא שמו על לב למנוע כ"ז שאין עדות ברורה ואחר כמה שבועות בא לכאן א' מארחי פרחי ואמר מה לזה הנער אומר קדיש אני יודע שאביו חי ואמרו קצת מבני העיר שזה שיכור והתינוק אמר קדיש והאורח לא בא לב"ד כי אם מלמד א' סיפר בשמו. והשואל נסתפק עוד על הבן הגדול שהוגד לו שהי' יותר מן י"ג שנה אך שלא בדקוהו אם הביא ב' שטרות

תשובה נ"ל דאיתתא שרי' מכמה טעמים ואשיב לו על ראשון ראשון כפי אשר דבר בתשובתו אלי כתוב. אך הואיל ואתא לידן ושקדו חכמים על תקנות עגונות אשיבהו על כל פרט. הנה בראשון נסתפק על מה שאמר מפי הבן שמת אביו ונסתפק וכו' יען כי הגיע לשנים אבל לא נבדק בסימנים ומבואר בש"ע (סעיף יג) אם שמע מפי שוטה וקטן אינו מעיר

א הנה תחילה אבאר כי לפענ"ד יש לשדות נרגא בהאי פיסקא שהוא מדברי הרמב"ם ומרן בש"פ מסתם לה סתומי בלי חולק ולענ"ד קשה טובא דהא חזינן בעדות שבוי' החמירו טפי מעדות אשת איש שמת בעלה שהרי היא עצמה נאמנת לומר מת בעלי והיא ובעלה ושפחתה אין נאמנין על השבוי' שנשבית דטהורה היא כמבואר בש"ע וכל הפוסקים. ובכתובות (דף כ"ז) דמוקי להך ברייתא דנקט הכל נאמנים חוץ מבנה ובתה ובעלה מיירי במסיח לפי תומו והך ברייתא דנקט זו פדות איש ואשה תינוק ותינוקת אבי' ואמה כו' אבל לא בנה ובתה ועבדה ושפחתה לא מיירי במסית לפי תומו א"כ מוכח בהדיא דתינוק קטן מהימן אפילו בלא מסיח לפי תומו א"כ מוכח דקטן מהימן לענין שבו' א"כ כ"ש לעדות אשה שמת בעלה דאקילו בה טפי. ובאמת הרמב"ם פסק (בפי"ח מאיסורי ביאה) שגם לענין שבוי' אין קטן