שו"ת מהרא"ל נח

כ"ץ מק"ק גלאוונא. ולא נשמע ממנו. ואח"כ בא כ' ממדינות אונגרין מעיר פעטשקע מהגריכט דשם איך שהי' שם א"א מבע"ב דשם ושמו ר' דוד. ואנלו הי' איש אחד ונחלה בחילה גדול ר"ל ומת. קודם מותי אמר לר' דוד הנ"ל איך שהוא מק"ק גלאוונא ושמו יצחק בן יקותיאל, למען לא תתעגן אשתו. וכן עשו הגריכט הנ"ל ושלחו לק"ק גלאוונא ונחתם בחותמם כמנהגם ובגופן שלהם. ול"ה יכולין לסמוך על כתב הנ"ל. לזה כתב הרב מק"ק רוטנא להרב דק"ק מטושדארף שהוא יכתוב להר' דעיר מאקאווי. שיעמוד על מקור הדבר ויגבה עדות כי עיר פטעשקע סמוך לעיר מאקאווי. וגבה עדות הנ"ל כדת. ושלח הגב"ע וגם שאר הכתבים אשר הי' באמתחת האיש אשר מת וגם הפאס שלו והביכל שלו. כל אלה הביא ר' קלמן להרב דק"ק סעריקיב ושאל השואל א"י להתיר העגונה הלזו. וכבר פתח הרב הגדול החריף אב"ד מכטריקוב ושלחו לכאן עם דעתו להתיר. רק שביקש שיסמכו עמו

א) תשובה ודאי מילתא דפשיטא הוא שיש להתיר העגונה ע"פ גביית עדות ששלח הרב דק"ק מאקאווי עם ב"ד שלו וגם ע"פ חותם יד הקהל וחותם הרב בחותם הנהוג הקוק בעט ברזל על מתכת כנהוג בחתימות אשר הם נכון לאשה להתירה מכבלי העיגון מאחר שמבואר בש"ע (סי' יז סעיף יא) במצאו כתוב בשטר פלונית משיאין את אשתו אפי' אינו מקויים רק להרמב"ם שיהי' ידוע שהוא כ' ישראל וכתב המ"מ שלאפוקי אם היא כתב נכרי שלא הוכשר כיתי אלא מל"ת ולא כתב לפ"ת והב"י השיג עליו. דגם בכתב מהני לפי תומו. ולכאו' דברי המ"מ תמוהים. דמה ראה ברמב"ם כמעט מל"ת בכתב. ואי משום שכ' שידעו שהוא כ' ישראל. י"ל דהרמב"ם לשיטתי' אזיל שצריך שיהי' מסיח לפי תומו ע"י סיבוב דברים וכמ"ש הרמב"ם בדין י"א. וא"כ כשנמצא כתוב בשטר מת איש פלוני סתם אפי' בע"פ אינו מועיל. ואפשר דהמ"מ ס"ל כדברי הריב"ש דלאו דוקא קאמר הרמב"ם קשר דברים. וי"ל עוד דבלא"ה הקשה הריב"ש לשי' הרמב"ם מהא דהקשה בש"ס דילמא צרה היא. ולא פריך דילמא עכו"ם ומל"ת הוא. ולזה י"ל דודאי טעמו של הרמב"ם דבלא קשר דברים מה לו לעכו"ם לספר במיתתו ואמרינן מסתמא נתכוון לאיזה מכוין או להעיד לכן לא מהני. וזה דוקא כשידוע שהעכו"ם הוא האומר ובלא קשר דברי' דאיכא ריעותא בעדותו דמה לו לספר מ"ה. אבל כשאינו ידוע כלל אם הוא עכו"ם כשת"ל שאין דרך העכו"ם לספר לפי תומו בלא קשר דברים. אדרבה משום הוא גופי' נאמר שלא הי' עכו"ם כלל. דמה חזית להחזיק העכו"ם כדי שיהי' ריעותא בסיפורו. אדרבה נימא שלא הי' עכו"ם. ולא החמיר הרמב"ם רק כשידוע שהוא עכו"ם אבל התם דאינו ידוע רק לתלות בעכו"ם כדי למצוא ריעותא בסיפורו. בהא לא תלינן. והשתא דברי המ"מ (יש כאן חסרון) בשם שהוצרך הרמב"ם שיהי' ידוע שהוא כתב ישראל. א"כ ליש לתלות בעכו"ם לבטל המל"ת משום הא כדמוכח מהא דדילמא צרה היא ול"ח לעכו"ם שדיבר לפ"ת

והנה לשון הרמבים שהוא כ' ישראל משמע אפי' אינו ידוע שישראל כתבו רק שהוא כ' ישראל הנהוג לא חיישינן שעכו"ם כתבו בכ' ישראל. דאל"כ הי' לו להרמב"ם לומר והוא שידוע שכתבו ישראל. וא"כ בנדון דידן שהוא כתב ישראל בגב"ע מב"ד לכ"ע יש לסמוך

ב) אמנם הואיל ואתא לידן נימא בי' מלתא דנפקא מינה לדינא להתלמד במקום אחר. דלכאו' יש לתמוה על מה שהסכימו הפוסקי' דל"ב קיום והרב מהר"ם אבי הש"ך פקפק בו. דלכאו' תמוה דלכאו' בירושלמי י"ל דפליגי במקויי' דווקא דהא מאן דס"ל אין משיאין מייתי בירושלמי ברייתא יפה יפה כח העדי' מכח השטר. שעדים שאמרו מת פלוני משיאין את אשתו. מצא כתוב בשטר מת פלוני. נהרג פלוני אין משיאין את אשתו. יפה כח השטר מכח העדים. שהמלוה בעדים גובה מבני חורין ובשטר גובה ממשועבדים, וא"כ משמע למ"ד דאין משיאין אפי' במקויים, היינו שמכירין החתימות. מ"מ אין משיאין דהא דומיא דגביית שטר הוא ובא"מ החתימות לא גבי ממשעבדי דטענינן מזוייף א"כ כיון דמאן דס"ל אין משיאין כו' אפי' מכירין החתימות אין משיאין. א"כ מנ"ל להפוסקי' דמשיאין בכ' אפי' בלא חתימה כלל. וגם בלא הכרח חתימה ומנ"ל דפליג טפי דאפושי פלוגתא לא מפשינן. משמע דדוקא במכירין החתימות פליגי. וכן משמע מדמייתי בירושלמי סייעתא לר' ירמיה מהא מתניתא ע"פ עדים ולא ע"פ כתבן ולא ע"פ עד מפי כד. ועכשיו משיאין עד מפי עד גם ע"פ כתבן וע"פ מתורגמן משיאין ע"כ. והא ע"פ כתבן ודאי במכירין החתימות מיירי. א"כ משמע דבמכירין החתימות פליגי

איברא דתמוה אם מכירין החתימות מ"ט דמ"ד אין משיאין. מי גרע מע"פ בת קול ומאי ענין מפי כתבו לדבר שאפי' עבד ושפחה נאמני' וגם משיאין ע"פ בת קיל. לכן אפשר לו' לפענ"ד דלא פליג רק אם מקרי עדות גמורה. ונ"מ לענין שתוכל לינשא בלא רשות ב"ד דבשנים א"צ רשות ב"ד כיון שמה"ת מותרת. וגם נ"מ אם ע"א במלחמה וע"א בקטטה אינו נאמן והשתא פליג א"כ בשטר דר' ירמי' ס"ל משיאין כדין נישאת ע"פ שנים. ומייתי סייעתא כיון דודאי מפ"כ ה"ל עדות גמורה. רק גזירת הכ' הוא שאינו מועיל ע"פ כתבן. אף שמצד הענין נראה ודאי שאמת הוא. א"כ לא גרע עדותן רק מצד גזה"כ. והשתא בעדות אשה שהקילו עמפ"ע על פי תקנת חכמים. ל"ש למעט ע"פ כתבן. דממ"מ עדות גמורה היא. ואפי' בל התרת ב"ד תוכל לינשא. ויש לו דין שני עדים. וגם לענין הכחשת ע"א ס"ל ג"כ דמפי כתבן הוי ב' ואין דבריו של אחד במקום שנים. ויש להוסיף נופף כמו שכת' בחדושי. די"ל בע' שנמנא אחד קרוב שיתבטל העדות. דמ"מ אמת הוא. וכתבנו דעיקר הנאמנות של עדים מצד שהכשירתן התורה ומוזהרין על עדות שקר. ובאם העדות איננו ככתוב בתירה יכולין אפי' לשקר. לכן אין העדות מועיל. ואפי' נמצא קרוב או פסול אח"כ שלא נודע מתחילה. מ"מ יכולין לחזור ול"ש כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. כיון שלא הועיל ע"פ הדין. לכן א"ס על נאמנות שלהם כלל. לכן ס"ל לר' ירמי' חם נמצא בשטר כיון שעכ"פ תורת עדות עליהם מדרבנן שהאמינום כבר הם אי משקרי הוי ערות שקר. לכן אפי' מפי כתבן חשוב עדות של תורה א"כ מתקון חכמים י"ל דכ"ע מודי דא"צ קיום רק שצריכה התרת ב"ד

ג) ומ"מ בנ"ד מילתא דפשיטא הוא כיון שכ' לב"ד והם השיבו אין לחוש כלל. דהא אפי' לשאלה איכא הרבה פוס' דל"ח. וא"כ אם ת"ל לחוש צריך אתה לומר שא' גנב הכתב מן הפאסט וזייף החתימות. והא ודאי לא חיישינן שהרי הדבר ידוע שיש עונש הגוף ע"ז לשלוח יד במכתב ששייך לאחר וכ"ש לזייף עליו שהוא יותר ל"ש. דלגניבה ודאי לא חיישינן והרי זה גרוע מגניבה וליקח כתב של אחר ולזייף עליו. וע"כ לא כתבו הפוסקים (בס"ס קנב) דמעשה ב"ד צריך קיום. אלא התם די"ל שמא מזוייף הוא. ואף גם זה מדאורייתא אין צריך קיום. א"כ בכה"ג ששולחין מכתב לב"ד והם השיבו לב"ד. אין לחוש כלל. ואפי' בכותי סמכינן אסברא דמירתת. אפלו שחיטה דאיתחזק איסורא שרינן ביוצא ונכנס דאמרינן מירתח. ואע"ג דאיכא לברורי בחותך כזית בשר. הרי אפילו בשל תור' סמכינן אסברא דמירתת אע"ג דמסל"ת אינו נאמן בשל תורה כלל. כדאיתא בפ"ק (דף קי"ד). כ"ש בעדות אשה שאפילו מל"ת נאמן

ועוד דהא רמ"א מקיל אפילו בגט אשה באינו מקויים בשעת הדחק (בס"ס קמב), ונ"ל (דא"כ) [דאפילו] הפוסקים שמצריכים קיום למעשה ב"ד. היינו לענין גט דצריך עדות גמורה ואין דבר שבערוה פחות מב'. משא"כ לענין עדות אשה שמת בעלה דאפי' עד מפי עד סגי. א"כ פשיטא שא"צ קיום. ומה שמגמגם דמקרי חצי דבר. לדעתי שיבוש הוא לומר כן בעדות אשה שמת. דכל ע"א אינו מועיל. רק בצירוף דייקא ומנסבא.