שו"ת מהרא"ל נג

אף שא"ל שהרי אין משלמין ממון ע"פ עדותן בשטר א"כ י"ל דשטר שאני. ועוד דלא מסתבר שיהי' כת השטר יפה מאילו העידו בפה ולא לפני הב"ד שלא הי' עדותן מועיל אם אינו ראוי להזמה ואיך יעלה על הדעת שיהי' כח השטר עדיף יותר והרי אמרו עדי' החתומי' על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד אבל לא יותר ואיך יאמר בעהמ"א בפשיטות דין חדש מבלי שום ראי' וזכר לו ואפי' תהי' סברתו כך הי' לי לכ' שנ"ל כן מסברא וגם הרמב"ן שבודק תמיד אחר דבריו כאן שתיק לי' ולא פקפק בדבר מעולם. וכן נלענ"ד שלא ע"ד המאור מעולם דבר זה רק כוונתו הוא שנתן טעם שעדי קיום לא יהיו קרובים ללוה בשביל שמעידין בב"ד ויתכן בהם הזמה כשיא' ביום פלוני חתם ויוזמו על כך אבל יכולין להיות קרובים לעדי השטר וא"ל שישלמו עדי השטר ע"פ של יתכן בהם הזמה לפי שי"ל שאחרוהו וכתבוהו ועוד אין הזמה לעולם לשלם ממון אלא בעדות על פה עכ"ל. והנה י"ל לדקדק דמ"מ משכחת לה הזמה אם כ' בשטר בניסן והלוה לא נעשה גדול עד ניסן א"כ יכולין להזימם שיאמרו עמנו הייתם כל היום הכתוב בשטר יאא"ל אחרוהו וההלואה היתה מקדם מאחר שהי' קטן. אך נלענ"ד דכיון דבעינן שבע חקירות באיזה יום ואיזה שעה וכולהו מעכבו אפי' אומר א"י עדותן בטילה א"כ אם אמר באיזה יום ול"א באיזה שעה אף שיכולין לין להזדמם על היום כולו מ"מ עדותן בטילה וצ"ל דוקא באיזו שעה א"כ גם בשטר שכ' בו בזמנו כתבנוהו כיון דאין כותבין שעות מקרי אילה"ז ולא משכחת הזמה בשטר כיון שאין כותבין שעות אם לא שכ' ג"כ באיזה שעה ועפ"ז י"ל דאפי' כ' באיזה שעה ס"ל להמאור הא דאיכא הזמה בע"פ כשאומרי' בפני ב"ד באיזה יום ואיזו שעה היינו משום דכשהב"ד שואלין אותן נזקקין להשיב על דברי הב"ד אבל בשטר שאין חיוב עליהם לכ' הזמן בדיוק שאינו נוגע לגוף העדות גם כשהוזמו על הזמן הכ' בשטר י"ל שלא חתמו על הזמן בדיוק וכן הביא הר"ן (פ"ג) דר"ה בשם הרז"ה דהעדים נאמנין לומר שהוא מוקדם דיכולין לומר ע"ז חתמנו וע"ז לא חתמנו ואם במקום שעושין שלא כדין י"ל לומר ע"ז לא חתמנו כ"ש בכה"ג שמ"ש בזמנו כתבני הוא ש"ל לגמרי א"כ אין יכול להזדמם על השטר לעולם וזהו דוקא לפי התקנה שא"צ דו"ח ולא איכפת לן ביכול להזימה משא"כ לפי דין תורה צריך לכתוב הזמן בדיוק דאל"כ אין העדות כלום א"כ ע"כ עיקר חתימתן על הזמן ויכיל להזימם ג"כ כן נ"ל בדעת המאור

יב ועתה נבאר עוד פרט א' הנוגע לשאלה אם עדות מיוחדת מועיל בעדות אשה שזינתה לאוסרה על בעלה וגם זו מתורת יחזקאל למדנו מה שהג' נוב"י הביא דברי הר"א ששון שדעתו דאין אוסרין אשה לבעלה בעדות מיוחד' ואין ספרו בידי ונאמן עלי הדיין הגא' הנ"ל שאין למהר"א ששון כי אם ראי' אחת מדברי הר"ן שמביא בשם הירושלמי פ' מי שאחזו נתיחדו בע"א שחרית וע"א בין הערבים זה הי' מעשה ואמרו אין הצטרפין וכתב הר"ן אע"ג דגבי ממון קיי"ל דמצטרפין לגבי אישות דשייך בד"נ בבת א' דיינין להו והרב בענו"י דחה דבריו כמ"ש הב"י ח"מ (ס"ל) דכיון שלא ראו המקדש והמתקדשת כי אם ע"א לא נתכוונו לשם קדושין

ובעיקר הדבר הי' נ"ל בלאו הכי למה לא יועיל עדות מיוחדת בקדושין הא עיקר טעמא דקדושין לא מהני בל עדים מפורש בקדושין (נה) דילפינין דבר דבר ממון וכיון דבממון מהני עדות מיוחדת גם קדושין לא יהי' עדיפי מיני' וצ"ל דמהר"א ששון ס"ל כיון דכל הטעם שמועיל בממון הוא כמ"ש התו' בפ"ק דמכות משום דע"א נמי מהני לשבועה א"כ בדבר ערוה שאין פסק שבועה שם לא מהני עדות מיוחדת ואף דאפי' בקרקעות ודברי' שאין נשבעין עליהם מהני עדות מיוחדת י"ל דמ"מ כיון דחזינן עכ"פ שעדות מיוחדת מהני בממון וסומכין ע"ז להוציא ממון מיד המוחזק א"כ לא מסתבר דבממון שהוא קרקעות וכדומה לא יחזיקו עדותן לעדות ברור דמאי אולמא דהאי ממון מהאי ממון דבשלמא נענין שבועה שאין עיקר השבועה אלא לאמת דבריו י"ל דהני דברי' דאימעטו אין מקום לשבועה בהם אבל [לענין עדות מיוחדת אין סברא לחלק] ולד' הנב"י בבת כהן תהא עדותן קיימת דכאשר זמם לא קאי רק לאחיו ולא לאחותו אלא ודאי דמ"מ בעינן ראוי להזמה אף שאין מקיימין כאשר זמם ממש. והבנ"ב יצטרך לדחוק ולחלק דמ"מ כיון דחייבין מיתה שפיר שייך כאשר זמם אף דכ' לאחיו ולא לאחותו. אבל הדבר ברור כדפר' דלעולם בעינן שיהי' העדות ראו להזמה עכ"פ אך היכא דגילתה התורה שאין העדי' נענשין באותו עונש ע"ז לא קפדינן

ובהכי א"ש דק' איך יאמרו לאוסרה על בעלה באנו משמע שאסורה לבעלה באמת ע"פ עדותן וק' ממנ"פ אם מחזיקין דבריהם לאמת חייבת מיחה על הדבר הרע הזה וע"כ כיון שאין ראוי להזמה אין מאמינין לעדותן כלל וא"כ גם לאי' איך יקובלו דבריהם הא הוה עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה ואפי' תימא דלאסור אשה לבעלה ל"ב ראוי להזמה כדברי נב"י דל"ש בזה הזמה מ"מ כאן שייך בעיקר עדותן כאשר זמם אם היו מכוונין להורגה ואיך פלגינן עדותן אלא ודאי כדפ' דודאי כיון דלאי' ל"ש כאשר זמם סגי בעדות שאינה חזקה ואם העידו על אשה שאינה חבירה נאסרת בעדותן אף שאין זה ראוי להזמה שאין אוסרין אותן על נשותיהן כד' הבנב"י נמצא שגם באשה זו כיון דסגי לאסור גם בעדות שאינו חזק כ"כ שאין מכניסין עצמן בס' עונש מוח אם יוזמו אבל להרוג על ידן בעינן עדות חזקה טפי שכן דין התורה וא"כ לכך מועיל לזה לענין אי' אבל לא לענין מיתה דלענין חייב מיתה בעינן סהדותא דאלי' טפי. וארווח לך בזה נמי התמיה של הג' נב"י על הל' דנקט ר"ח על העדי' שהוא דבר שלא יצוייר לפי האמת שגם היא אינה נהרגת מטעם עדות שאאי"ל וא"כ אין גומרין הדין כלל ואין עדי' זוממין נהרגין עד שיוגמר הדין וטפי ה"ל למינקט על הנערה מאורסה עצמה שאינה נהרגת מתיך שיכולין העדים לומר לאוסרה על בעלה באנו ובודאי התמ' עצומה וגברא ותיובתא חזינא אבל תי' דחוק למאד מה שא' דהיינו אומרין שאין חוקרין אותן כלל שתולין לומר שלאסרה על בעלה באו ואין חוקרין באיזה יום כו' ול"נ דפשיטא אילו הי' מציאות שתהרג על ידו שעל הב"ד מוטל לחקור ולדרוש כמשפטי התורה ויותר נראה לפמ"ש התוס' בפ"ק (ט) דבידעו שהיא חבירה באמת נהרגת ונהרגין וא"כ י"ל דאילו נקט על הנערה ל"ש שאינה נהרגת שהרי בשעת חיקור העדים אפשר לחוקרן אם ידעי או לא שהמות וחיים תלוי בזה וע"כ איירי שאירע שלא חקרו וא"כ קמ"ל בעדי' אף שלא נודע בבירור של"י שהיא חבירה ואפשר דמודו שידעו מ"מ כיון שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו א"א להזימן וע"פ עצמן לא יומתו וזהו הרבותא ל"ש בזה. אבל כבר כתבתי בס' יעלת חן (ס"י) שדברי התוס' צריכין תלמוד ע"ש וגם איני מספיק לעיקר הקו' איך יצוייר גמר הדין עד שיתכן עלי' הזמה. אלא נר' לסייע מכאן שי' מהר"א ששון דלעדות אי' אשה לבעלה מדמינן לה לד"נ לגמרי וא"כ אין שום חילוק כשב"ד אוסרין אותה לבעלה ובין שגומרין דינה למיתה רק ההתראה שא"צ לאסור אשה לבעלה דסתמא מזידה וא"כ באשה חבירה דא"צ התראה כשיגמר דינה לאסרה לבעלה ומחזיקין דברי העדים לאמת ממילא יש לה משפט מות וא"כ שפיר יתכן גמר דין שנגמר הדין ונתקבל עדותן בב"ד וגמרו על ידם הדין שאסור' לבעלה ואי ל"ה להם התנצלות שלא באו להורגה שפיר גמר דין של האי' מועיל שיוזמו ע"י הגמר דין של אי' דהא דין האי' הוא ג"כ כדין המיתא ולא מבעיא לד' התוס' שאיל ידעו שהיא חבירה נהרגין א"כ ע"כ איירי שאירע שלא חקרו הב"ד ע"ז דודאי חיוב על ב"ד לחקור ולדרוש בדבר שתלוי בו חיוב המיתה נמצא שגומרין הדין לאסרה וגם למיתה אחר שיחקרו אם ידעו שהיא חבירה ואפי' למ"ש בקונטרס יעלת חן דבסתמא י"ל לאסרה באנו מ"מ נראה אם הב"ד אומרי' לעדי' הוי יודעין שאשה זו חבירה ותהרג על ידכם דבכה"ג נהרגין וע"כ איירי במקרה שלא חקרו הב"ד ע"ז לעדים נמצא שגומרין הדין לאי' ובאם ידעו שחבירה או שיזהירו הב"ד אותן על כך שידעו