שו"ת מהרא"ל מד

איפכא וכבר כתבתי בגליון פירוש הירושלמי אי שוטה היא ר"ל סוטה וכלשון המקרא כי תשטה אשתו וזאת כוונת אמרו ממ"נ אם סוטה היא שנאסרה ע"י זה תיפוק בלא פרן ואם לית סוטה היא היינו שאינה אסורה עליו בשביל כך תיסב פרן שלים ואמר ר' מנא שהדין עמהם רק לפי שכתוב בכתובה אין הדא פלונית כו' ולא תצבי בשיפותי' נ"ל שהוא לשון שופי והיינו שלא תרצה לשבת עמו בהשקט תיסב פלגא פרן וכיון שנתן פיו על פי' שלה כצ"ל וכדאמר מעיקרא נתן פיו על פי' שלה וגם בזו טעה המחבר קרבן ערה כמאן דשנאת ולית לה אלא פלגא. ובזה מבוארים דברי הרשב"א דאינה סוטה ראם סוטה היא ונאסרה עליו לא היתה נוטלת כלום. ולפי שהיה לפני המחבר קרבן עדה שוטה בשי"ן נדמה לו שהוא שי"ן ימנית ואמר על שמאל שהוא ימין ולזאת נדמה לו על ימין שהוא שמאל כי דברי הרשב"א מבוארים ומבוררים. עכ"פ מבורר מן הירושלמי שאינה מפסדת כתובה אם לא שהיא סוטה ותמי' גדולה על הנימוקי יוסף בשם הריטב"א שכתב שכן הוא בירושלמי שהרי מבואר שמסקנת הירושלמי אינה כן דאדרבה כשאינה נאסרה תיטול כתובתה משלם וכבר עלה בדעתי שהרמב"ם (בפכ"ד) נתן טעם שלא תיקנו כתובה כי אם לבנות ישראל הכשירות אפשר דלא קאי רק על עיקר כתובה שהיא תקנת חכמים משא"כ מה שהכניסה אינה מפסדת אם לא שאסורה עליו אבל מדכייל לה הרמב"ם עם עוברת על דת וכתב שזו אינה צריכה התראה משמע שיש לה דין עוברת על דת ובעוברת על דת ביאר הרב (בדין יו"ד) שאין לה עיקר ולא תוספת ואינה נועלת רק הבעין מנדוניתה ע"ש וגם כתב שם היוצאת משום שם רע משמע לדבריו דמיירי בעדי כיעור ולכן צ"ע כיון שבררנו מן הש"ס והירושלמי שאינה מפסדת כתובה רק כשנאסרה עליו ע"י מעשי'

וא"כ נכון פסק הש"ע כשאמרו תצא בלא כתובה משמע דוקא כשהיא אסורה עליו. ונלענ"ד ראיה דעוברת על דת אחר התראה גריעא מאשה שיש עליה עדי כיעור וקלא דלא פסיק דהא כבר הוכחנו שיטת כל הפוסקים דאין מוציאין מן הבעל בעדי כיעור לחוד ולכ"ע אם יש לה בנים אפילו בהדי קלא דלא פסיק אין מוציאין חוץ ממהר"ם לפי פירושו בשאלתות. והנה בסוטה פ' ארוסה מבעי' לן אם עוברת על דת משה אם רצה לקיימה מקיימה או לא ולא אפשטא ואמאי לא פשטינן ליה מעדי כיעור וקלא דלא פסיק דלא תצא מן הבעל לשיטת הרמב"ם גופיה אלא ע"כ דעדי כיעור אפילו עם קלא דלא פסיק פשיטא לן טפי דשרי לקיימה מעוברת על דת אחר התראה א"כ ממילא שאין ללמוד שתפסיד כתובה בעדי כיעור בלא התראה מעוברת על דת אחר התראה דבע"כ עוברת על דת חמירא טפי והטעם כמ"ש לעיל באריכות דמדינא לא מפסדא הכתובה כשמותרת עליו רק מטעם קנס ובלא התראה לא קנסוה ועיין באה"ע (סי' קמ"ו בחמ"ח סקי"ח) וב"ש שם הביאו ג"כ דברי הרמב"ם שזאת שעשתה דבר מכוער תצא בלא כתובה שהכתובה תקנת חכמים היא ואולי לא הביאו אלא לענין מנה מאתים שהם תקנת חכמים אבל נדונייתא לא תפסיד אלא שכבר כתבתי דמדברי הרמב"ם משמע דמפסדת גם נדונייתא או אפשר דלא ס"ל כדברי הרמב"ם כי אם אחר ההתראה דדמי לעוברת על דת עכ"פ. אבל בלא התראה לא מפסידא כתובתה מאחר שכבר כתבתי שאין המפרשים מפרשין יוצאת משום ש"ר כדברי הרמב"ם בעדי כיעור וגם לשון יוצאת משמע היכא שאסור לקיימה בשביל השם רע ולא כשהוא רשות. וכבר כתבתי דגם מדברי התוס' בסוטה משמע דלא מפסדא כתובה כשאינה אסורה עליו כיון דטוענת ברי ואיכא חזקה דגופא ואפשר מדסתמו הב"ש וחמ"ח ולא הביאו מ"ש הרמב"ם דא"ל התראה משמע כמ"ש ועי' בב"ש (סקכ"א) דנדוניא אינה מפסדת אע"פ שאינה בעין וגם תוספת שליש הוה כנדוניא ואף שאינה בעין צ"ל דדבר הבא מכחה הוה כמו בעין

והנה לדינא הגם שלענ"ד העיקר שלא הפסידה כתובה כשהיא מותרת עליו וגם בסימן (קט"ו) השמיט הש"ע דברי הרמב"ם במ"ש שא"צ התראה בדבר מכוער מ"מ לא מלאני לבי לעבור על דברי הרמב"ם להוציא מן הבעל מאחר שהרמב"ם וסמ"ג וגם הריטב"א סבורים שמפסדת הכתובה אם רוצה להוציא אך הנדוניא ותוספת שליש אף שדברי הב"ש עדיין יש לדון בהם היכא שאמרו שהפסידה כתובה ותנאי' ואינה נוטלת רק בלאות קיימים מ"מ בכה"ג נראה שאינה מפסדת הנדוניא כשאינה אסורה עליו וצריך ליתן לה הנדוניא ותוספת שליש

ואחר שבררנו ת"ל מה שיש לדבר בזה הענין נוסיף ידינו לברר בענין קבלת העדות שלא בפניו וגם שלא בפני'

הנה בש"ע (סימן יא בסעיף ד בהגה"ה) ואין לקבל העדות שלא בפניה ושלא בפני בעלה ע"כ והוא מתשובת הרא"ש (כלל מו). והנה בדיני ממונות קיי"ל דאם אין הבע"ד מצוי בעיר מקבלין שלא בפניו דהרמ"א כתב אבל אם לא הודיעו לו לא ומדברי הרשב"א בתשובה בב"י משמע כל שאינו בעיר מקבלין ובנ"ד לא היה הבעל בעיר וא"כ אין נגרע כח העדות מפני שנתקבל שלא בפני הבעל אלא דרמ"א בתשובה (סימן יב) כתב כיון דדמי לדיני נפשות ושם פשיטא דלא מהני עדות שלא בפני בע"ד אפילו בדיעבד

וראיתי להגאון בס' נודע ביהודה (בסימן עב) דייק מדברי רבינו בעל ב"י בב"ה (סימן קח) שדייק מלשון הרמב"ם (בפ"ג) מעדות שכתב גם בדיני ממונות אין מקבלין עדים שלא בפני בע"ד משמע דגם בדיעבד פסול דומיא דדיני נפשות וא"כ כשם שבדיני נפשות לא מהני הה"ד בדיני ממונות וא"כ גם לענין שלחו לו ולא בא וכדומה דמהני בדיני ממונות הה"ד בדיני נפשות ואין דבריו מוכרחים דכיון דכתב הרמב"ם הך דינא דשלחו לו אח"כ א"כ י"ל דלא משמע ליה להשוותן אלא לעיקר הדין שגם בדיני ממונות בדיעבד פסול כמו בדיני נפשות אבל במה שפרט אח"כ אם היה בע"ד חולה או שלחו לו ולא בא אינו מוכרח שישוה אותם הרמב"ם ואם באנו לדייק מדלא מפליג הרמב"ם בהא בין דיני ממונות לדיני נפשות נידון כן ממתני' דריש פ' אחד דיני ממונות דלא מפלגינן בינייהו בהך מילתא וחשיב כל החילוקים ואמאי לא חשיב נמי הא דבממונות כשר בשלחו לו ולא בא ובדיני נפשות בעינן בפניו דוקא אלא דמצינו בפ"ק דמכות (דף ו) דעדות מיוחדת כשירה בדיני ממינות ופסלה לדיני נפשות אע"ג דלא חשיב האי חילוקא במתני' ואולי תנא ושייר וצ"ע

וראיתי בתשובת רמ"א (סימן יב) שעיקר תמיכת יסודותם של הגאונים בפסק ההוא על הך דסנהדרין עובדא דינאי מלכא מדלא ביקשו לגבו' עדות ינאי שלא בפניו אף שבודאי היה אלם וקטל לכולהו רבנן ש"מ דבדיעבד נמי פסול. והגאון בס' נודע ביהודה דחק לדחות מאן יימר שינקום בזה שהרי סופו הוכיח שלא נקם בזה רק הם נענשו בשביל שהחניפוהו. ובתשובת הרשב"א שהביא ב"י (סימן ק"ן כתוב על ענין זה שביקש לומר דבפני שלית מקבלין והוקשה לו אמאי לא קיבלו עדות בפני שליח ותירץ שם לחלק בין היכא דאפשר. ועוד תירץ משום כבוד ב"ד. ולפענ"ד נראה שאין צריך לדחוק כלל דאכתי קשה אמאי עקרו הדין שמלך אין דנין אותו בשביל הך מעשה של ינאי מלכא שהחניפו לו ובא להם עונש אם איתא דסגי לקבל שלא בפניו לא היה להם לעקור דין שלא נדון את המלך וה"ל לדונו ולקבל עדות שלא בפניו אם הוא כשר ויהיה הדין כן במלך לקבל עדותו שלא בפניו. אך נראה כיון דעיקר הטעם מפני שצריך להיות בע"ד בעמידה בשעת קבלת עדות וטעמא דקבלת עדות כגמר דין הוא כמ"ש בפ' כ"ג (דף יט:) א"כ בשעת גמר דין פשיטא שצריך להיות בע"ד בעמידה וא"כ אפילו יוכלו לקבל העדות שלא בפניו מ"מ לא פלטינן מן המכשול שיש לחוש בשעת גמר דין דהא משמע בפ' שור שנגח (דף מה) דפליגי אם גומרין דינו של שור שלא בפניו ואפילו מאן דפליג התם היינו משום דשור לאו בר טענתא הוא וא"כ בהכרח לא היה אפשר לגמור דינו אם לאו בפני ינאי ובהא ודאי בדיני נפשות צריך להיות בפניו וכמו שפירש"י שם דכתיב עד עמדו לפני העדה למשפט. וא"כ אכתי לא פלטי מחשש שכשיגמרו דינו מחוייב להיות בעמידה וא"כ חזר המכשול למקומו ובזה א"צ ג"כ לדברי הרשב"א שהיו להם לקבל ע"י שלית דאפשר