שו"ת מהרא"ל מג

לה עכ"ל הרי מסתמא כשמקנא כבר עברה מעיקרא על דת יהודית מיהו לא נתנה התורה דברי' לשיעורין דלעולם מהני קינוי דבעל להשקותה והיינו משום דמסתמא משום הכי מקנא בשביל שחשודה בעיניו ולכן בקינא לה ונסתרה איכא רגלים לטומאה שאין הבעל חושדה חנם הוה ידעינן שאין הבעל מקנא לה בשביל חשד אפשר דלא מקרי רגלים לדבר כלל אלא דלא חילק הכתוב בזה ולכן לעולם אסורה אחר קינוי וסתירה דסתמא מקנא לה בשביל חשד נמצא שלפ"ז בזמן שאפשר לברר הספק שהיו מי סוטה מתברר ספק זה פ"י מי סוטה שאם טהורה היא וחשדה בחנם ונקתה כו' נמצא שאם היה הדין כשלא ירצה הבעל להשקותה תפסיד הכתובה לא היה רגלים לדבר כלל מכח הקנוי כלל דמאחר שבידו שלא להשקותה ולהפסידה כתובתה אפשר שלא עשה כן בשביל חשד כלל רק שיפטרנה בלא כתובה נמצא עושה ריעותא בעיקר החשד ע"י זה שאינו רוצה להשקותה ולכן לא מפסדא הכתובה שאילו היתה מפסדה הכתובה לא היה ראי' לחשד שהוא אמת והא דלדידו דליכא מי סוטה אסורה ולא אמרינן דעביד בשביל כתובה ותהיה מותרת לו דהא אם תהיה מותרת לו לא תפסיד הכתובה ואם לא תפסיד הכתובה א"כ יהיה רגלים לדבר שנטמאת ולכן אסורה. וגם כיון דמעיקרא מדינא דאורייתא היתה אסורה לא ראו חז"ל להתירה בשביל כן וממילא מפסדת הכתובה שהיא גרמה. ובהכי ניחא הא דקיי"ל בעל שמחל על קיטיו קינויו מחול קודם סתירה וקשה איך תהי' מותרת לו שהרי מ"מ ראוי שתאסר עליו דהא חשבינן לסוטה ספק טומאה ברה"י דרגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה וא"כ איך תהיה מותרת לו אחר שקינא לה ונסתרה שהעיד הנימוקי יוסף בשם המפרשים שאין לך כיעור גדול מזה ודוחק לומר דמיירי שידעה שמחל לה ולכן ליכא רגלים לדבר כ"כ דהא הך מילתא בש"ס בסתמא דקודם סתירה קינויו מחול משממ אפילו לא ידעה. ולא עוד אלא דאיכא למ"ד בש"ס פ' ארוסה (דף כה) דאף לאחר סתירה קינויו מחול והדבר תימא איסור שבה היכן הלך שהרי נאסרה מטעם רגלים לדבר שזינתה ואיך תהיה מותרת לו והוא קושי' עצומה אלא ודאי עיקר האיסור הוא מפני שמסתמא הבעל שמקנא לה בקי במעשיה שפרוצה היא ולכן במחל לה נראה שקינויו לא היה מפני החשד הגמור שנחשדה אצלו ולכן שפיר קאי בחזקת היתר וא"ש ולהכי נמי באינו רוצה להשקותה אמרינן דמסתמא אינה חשודה אצלו כ"כ עד שנחזיק הקינוי והסתירה לרגלים לדבר שנטמאת ולכן אינה מפסדת כתובתה דאם נימא דאפסיד כתובתה לא יהי' הוכחה מן קינוי ושר וסתירהה שלו שעושה כן בשביל חשד שיש לו עלי'

ועוד איתא בר"פ מי שקינא לאשתו ונסתרה אפילו שמע מעוף התורת יוציא ויתן כתובה ר' יהושע אומר עד שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה ופרש"י דמשום סתירה שאין עלי' שני עדים לא נאסרה כו' מיהו כשישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה ופריצותא מכוער הדבר ותצא דהא אפילו מייא תו לא בדקי לה. וכו' הרי מבואר אע"ג דס"ל שאסור לקיימה ומחויב להוציא מ"מ אינה מפסדת כתובתה אף שצריך לחוש לקלא שיוציא מ"מ אינו פטור מן הכתובה והתוס' פירשו דמיירי בענין שמצוה לגרשה ומ"מ לא הפסידה כתובתה מאחר שלא נאסרה עליו

והרמב"ם (בפ"א מסוטה דין ח') קינא לה בפני שנים וראה אותה שנסתרה כו' וכן אם שמע העם מרננין אחרי' אחר הקינוי והסתירה עד ששמע מהנשים כו' שזו ראי' שזנתה מזה האיש שקנא לה עמו הרי זה יוציא ויתן כתובה. ובכ"מ תמה דהא כתב הרמב"ם דאחר הקינוי וסתירה תצא בלא כתובה וכאן שהעם מרגנין אחרי' יתן כתובה ולכן פירש דמיירי שיש ער א' שראה שנסתרה לכן אינו מוציאה בלא כתובה. ובפירוש קרבן עדה על הירושלמי תמה עליו אי ס"ל כרש"י סתירה זו למה ואין זה כלום דהרמב"ם מפרש דר' יהושע קאי אר' אליעזר דאמר דסגי בשמע מעוף הפורח שנטמאה יוציא ויתן כתובה ור"א מיירי שנסתרה על פי ע"א דסתירה לא בעי עדים ועלה קאי ר' יהושע דבסתירה בלא עדים א"צ להוציא כי אם כשישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה. וגם דברי הרמב"ם בפירוש המשנה יש לפרשם ג"כ אחר הסתירה שבעד א' ע"ש. ובחנם תמה עליו. ומ"ש הוא שהטעם משום דאינה שותה מדרבנן ולכן צריך ליתן כתובה משמע דס"ל דמדרבנן אינה שותה ומיירי אחר רינוי וסתירה שבשני עדים ולא ידעתי מנ"ל דהך דרשה דדריש בפ"ק (דף ו) ולא שישאו ויתנו בה מוזרות בלבנה הוא מדרבנן. ועוד אפי' יהי' מדרבנן למה תטול כתובה והרי אפילו בעדי כיעור שמותרת לו ס"ל להרמב"ם דמפסדת כתובתה ותו דמי גרע מעוברת על דת אחר התראה שמפסדת הכתובה אי מיירי אחר קו"ס בשני עדים. וגם תירוצו של הכ"מ דמפרש לה בסתירה פ"י מ"א קשה לי ממה נפשך אי מהימן לי' כב' תרי אפילו אין נושאות ונותנות בה נמי אסורה ליה כמ"ש רב ז"ל בדין ט' ואי לא מהימן ליה ע"א כמאן דליתיה ואי משום רננה לחוד ס"ל דיוציא ויתן כתובה למה אמר וכן אם שמע העם מרננין אחריה אחר הקינוי והסתירה. ועוד דהא לשיטת הרמב"ם אין מוציאין מן הבעל בעדי כיעור אפילו אם קלא דל"פ א"כ ברננה בלא סתירה לא מפקינן לה ולמה אמר אסור לקיימה ובפ"ב מסוטה אמר אם הוציאה יג). והנלענ"ד בישוב דברי הרמב"ם ע"פ מה דאיתא בש"ס גבי קלא באיכא אויבים אין בקול ממש דאמרינן אויבים אפקוה לקלא וא"כ אם היה הדין שיוציאה בלא כתובה לא היה בקול ממש דאפשר שהבעל עצמו הוציא הקול כדי שיפטרנה בלא כתובה ומאחר שהיא צווחת ואומרת טהורה אני ורוצה לשתות אם היה יכול לפוטרה בלא כתובה אפשר לתלות הקול בבעל עצמו ובפרט שכבר קינא לה ומשמע דזהו שנאה שבינו לבינה אבל כשיוציא ויתן כתובה לא תלינן הקול בו דודאי ניחא ליה יותר שתשתה ואם נטמאה תפסיד הכתובה ולכן אין יכול להשקותה ג"כ מאחר שהדין שיתן הכתובה אין לתלות הקול בבעל ולכן אינה שותה וא"ש

עכ"פ מכאן ראיה מבוררת שבשביל הקול לא תפסיד הכתובה דודאי כשנושאין ונותנין בה מוזרות בלבנה הוה קלא דלא פסיק וכ"כ בתשובת רמ"א (סימן יב) בפשיטות ואפ"ה אינה מפסדת הכתובה ואף שהוא אחר הסתירה והקינוי ואפילו שלא יהיה עדים ברורים וזהו דלא כהב"ח שסובר דקלא דלא פסיק הוה כמו עדי כיעור ותצא אף מן הבעל בלא כתובה. וגם קשה להפסיד לה הכתובה היכא שא"צ להוציא ע"פ הדין שהרי אפילו במקום שאמרו יוציא וכופין להוציא מ"מ צריך ליתן כתובה כגון שאמר איני משקה או שבא עליה בדרך אף דגרע מעוברת על דת בהתראה כיון שהוא אחר קינוי וסתירה וע"כ צ"ל דאינו אלא קנס וא"כ כ"ש בעדי כיעור בלא התראה ואחר שלא מצינו בש"ס קנס זה מנ"ל להפסידה כתובתה

הגם שראיתי בנימוקי יוסף בשם הריטב"א שכתב ג"כ בעדי כיעור אם רצה להוציא מוציאה בלא כתובה ואינה צריכה התראה נראה שנמשך אחר דברי הרמב"ם ומה שמביא בשם הירושלמי פ' המדיר עיינתי בירושלמי וראיתי דאדרבה מוכח איפכא וז"ל הירושלמי בתחילה מביא כמה ענינים שאמר כעור הדבר תצא ולשנאת האריכות לא העתקתים ואית' התם בעיין קמוי אפילו ראו אותו נותן פיו על פי שלה אמר כזה באה מעשה באחד שראו נותן פיו על פי שלה אתא עובדא קומוי דרבי יוסי אמר תיפוק בלא פרן והוו קריבי' עררין ואמרין אין שוטה היא תיפוק בלא פרן ואין לית שוטה היא תיסב פרן שלים אמר לון ר' מנא אייתן פרנה נקריני' אייתין פרנה ואשכחון כתוב בגווה אין הדא פלנית תסבי להדין פלוני בעלה ולא תצבי בשיפותי' תהוי נסבה פלגת פרן אמר ר' אבין מכיון שקיבלה עלי' שיתן את פיו על פי' שלא (כן הוא בירושלמי וצ"ל שלה) כמאן דשנאת ולית לה אלא פלגת פרן עכ"ל הירושלמי ובפירוש קרבן עדה ביקש לפרש אין שוטה היא היינו שהיא שוטה ואינה בת דעת והיפך הגירסא וגם נמשך אחר מ"ש כיון שקיבלה עליו לתת פיו לתוך פי' שלה שלא כמאן דשנאת שלא כמאן דשנא אותה ואין לפירושו שום ידים דממה נפשך אם שוטה היא גם זאת בלא דעת עשתה וכי היה התנאי כתובה על זה וגם מ"ש שלא כמאן דשנא אותה אינו נראה כלל. וגם תמה על הרשב"א בתשובה (סימן רל"ד) שכתב דמן הירושלמי משמע דפיו על פי' אינה סוטה ותמה עליו דמפורש בהיפך וגרם לו כל זה לפי שטעה בפירוש הירושלמי ואזיל בתר