שו"ת מהרא"ל מא

הוא ז"ל תלי הך דר"ת שסובר כהשאלתות שהם אחרונים אבל לפי שסתר הרא"ר פירושו בדברי השאלתות אפשר לפרש שדברי ר"ת שבתוס' הם אחר חזרה. וגם מפרש"י נראה ג"כ כפירוש הרא"ש בשאלתות שפירש דרבי מיירי דתצא מן הבעל מיהו לפרש"י אפשר לפרש דמ"ש מפיק לה מבעל בקול בעלמא אפשר דס"ל לרש"י דתצא אינו שכופין להוציא רק שמשיאין לו עצה שיוציא אם רוצה לצאת ידי שמים וזה לפי מה שאמרו בסוף גיטין דלא יגרש אא"כ מצא בה ערוה או דבר וכה"ג מקרי דבר ששפיר יוכל להוציא ואפילו בזווג ראשן דאמרינן שנוא המשלח ופשיטא לי' להש"ס דכשהבעל מוציא לצאת ידי שמים מפקינן לה מנטען בע"כ דלגבי נטען ה"ל קלא דמקמי נשואין ועוד דאלומי אלמי' לקלא טפי אבל מה שביקש הר"ם לובלין לומר דרש"י רוכל בעל קרי לי' לא נהירא כלל דפשטא דברייתא לא משמע כלל דמיירי בכבר נשאה הרוכל ועל דברי הרי"ף ותוס' אנו מצטערין להעמיד כן בברייתא ואיך מורה סתימת דברי רש"י על הרוכל ומסיק דבקלא דלא פסיק הלכתא כרבי דהבעל מוציא לצאת ידי שמים והרוכל מוציא בדיינין ובקלא דפסיק אין הבעל מוציא אפי' לצאת ידי שמים ואין מוציאין מן הנטען אבל דעת הרמב"ם בפכ"ד מהל' אישות א"א לפרש כן מאחר שלא חילק שם כלל בין קלא דפסיק לקלא דלא פסיק ולכן צ"ל כדפרישית לעיל דיצא להרמב"ם מהירושלמי וראיתי למהרש"ל בביאוריו לסמ"ג (עשין מ"ח) שכתב מ"ש הרמב"ם אם רצה היינו שאין כופין להוציא אבל אסור לקיימה אלא שאין בידינו לכופו לגרשה שלא יהי' גט מעושה ולא נהירא לי דה"ל להרמב"ם לפרושי בהדיא דאסור לקיימה אבל אין ב"ד כופין להוציא וגם (בפ"ב מהלכות סוטה) דמיירי בעדי כיעור וקלא דלא פסיק מ"מ כתב הרב אם הוציאה משמע ודאי דלא אסרינן לה עליו וברצונו תלי' מילתא רק שיכול לגרשה כיון שהיא פרוצה ועיקר דינו של הרמב"ם בענין כתובה יתבאר להלן בס"ד

ה הנה עד כה הוא לנו לבאר כיד ה' הטובה עלינו שיטת הפוסקים בזה בשלשה שיטות. ועתה אענה אני את חלקי אולי מקום הניחו לי הראשונים לידון בדבר החדש כי בודאי מ"ש רוב פוסקים דבעדים דקאמר רב הם עדי טומאה בודאי דהכי פשטא דמלתא וכמ"ש הרא"ש אלא דכבר הקשו הקדמונים מאי קמ"ל דאם באו עדי טומאה תצא פשיטא ומ"ש בנימוקי יוסף בשם המפורשים דאע"ג דלא ידעו אי באונס אם ברצון מ"מ תצא וקשה מאי רבותא היא זו לגבי בועל דגבי בועל אפילו היא אנוסה מ"מ אצלו הי' רצון ובהוא מזיד והיא אנוסה ס"ל להירושלמי דאסורה לבועל אף שמותרת לבעל ואפילו תימא דסוגיא דש"ס דידן ס"ל דגם לבועל מותרת באונס מ"מ ה"ל לאשמועינן האי רבותא בבעל אע"ג דאונס בודאי שרי לי' לא תלינן באונס ועוד תימא דאי בעדים נטען קרית לי' ועוד קשה כיון דרב דייק ממתני' דנקט והוציאוה דמיירי שהב"ד הוציאו אותה ממנו א"כ מאו קמ"ל במתני' אע"פ שכנס יוציא פשיטא כיון דאפקוה בע"כ מבעל ע"פ עדי טומאה פשיטא דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל כדאיתא בסוטה פ' כשם ועל זה לא שייך תירוץ הנימוקי ועוד קשה מסקנת הש"ס קלא דפסיק ואיכא עדים כרב וכי לזו הוצרכה שאם באו עדי טומאה שתצא ואין בזו שום רבותא ואיפכא ה"ל למימר קלא דפסיק וליכא עדים פסקינן כרב דלא יוציא גם קשה קושית ר"ת מ"ש אי אתא אתר ואפסקי' לקלא ואי בעדים לא הוה קרי לי' קלא. ולכן נלענ"ד דהא דאמר רב ובעדים בא לו' דוקא היכא שהוציאוה מן הבעל בעדים תצא גם מנטען והיינו משום דנטען משמע שהוא נחשד אבל אינו בירור שבא עלי' וכדפרישית נמי לעיל וס"ל לרב דאפילו בקול היינו שהיא מוצאת בע"כ והיינו שעדים ראו שזינתה עם א' ולא ידעו עם מי רק שהנטען הוא הנחשד והקול יצא על הנטען שנחשד בעיני העולם שהוא זינה עמה רק שלא ראו בו רק דבר מכוער או בקול בעלמא שיצא עליו ועדים ראו שזינתה באופן שנאסרה לבעלה בודאי ובזו קמ"ל במתני' דכיון דבודאי זינתה אין תולין הזנות באתר שלא נחשד אמרינן מסתמא הזנות היה מן הנחשד ואין תולין באדם שלא נחשד רק תולין אותו בדידי' וכה"ג מצינו ביבמות (דף סט:) בארוסה שעיברה דדיימא מיני' דשדינן בתר דדיימא מיני' וא"כ רב קמ"ל היכא דאיכא עדים שזינתה ואיכא קול שזה זינה עמה בהא ודאי תלינן בדידי' אף שלא ידעו העדים אם הנחשד הוא הבועל ובהכי ניחא הא דאמר רב ששת כי אתא אחר ואפסקי' לקלא מאי הוה דזו מילתא דפשיטא היא כיון דבודאי זינתה תלינן בנחשד ואפילו יש לה כמה בנים תצא בפרט לפירוש רש"י שסובר הטעם שלא להוציא לעז על בני' מבעל הראשון אם כן פשיטא היכא דהיא בודאי זינתה דלא מהני יש לה בנים דהיא בודאי נטמאה

ועפ"ז אפשר לפרש למאי דשני רבי היא דס"ל בעדי כיעור תצא גם מבעל וכיון דנפקא מבעל כ"ש מנטען והיינו אם אין לו בנים כדאוקמינן להנך מתניתא כרבי ובהכי ניחא מ"ש לעיל מאי דייק רב מדנקט והוציאוה משמע בי דינא וב' דינא בעדים מפקי וקשה דילמא מתני' אתיא כרבי ומנ"ל לאוקמה מתני' בעדים דוקא ולפ"ז ניחא די"ל דקשיא ליה לרב אי כר' אתי' דמפיק לה מבעל בעדי כיעור א"כ כ"ש מנטען א"כ כיון דנקט במתני' הוציאוה בב"ד מבעל פשיטא דלגבי נטען נמי אם כנס יוציא ול"ל דס"ל דאם יש עדי כיעור שנתייחדה עם א' וראו בה דבר מכוער ולא יודע עם מי דבהא נמי תועיל הקלא לאפוקי מנטען דפשיטא ליה דלא מפקינן בהכי מנטען כיון שלא נודע על הנטען שום דבר אפילו דבר מכוער וגם עליה לא נודע רק כיעור לחוד בהא ודא בעל חמור מנטען כיון דידעינן עכ"פ בה דבר מכוער אבל על הנטען אפילו דבר כיעור לא נודע רק קלא בעלמא ובדינ' לא מפקינן בקלא לחוד ופסקינן כרבי בקלא דלא פסיק היינו היכא דאיכא תרתי עדי כיעור על הנטען בהא תצא מבעל וכ"ש מנטען וקלא דפסיק איכא עדים כרב והיינו קלא דפסיק שהפסיקו מלדבר בענין זה ודלא כפי' רש"י שיצא קול ששקר היה קול בראשון ואיכא עדים שזינתה בבירור מהני אפילו קלא דפסיק להוציאה מנטען דמ"מ דיימא מיניה ותלינן ביה והכל נכון וברור לולי שהראשונים לא פירשו ואולי מקום הניחו הראשונים להתגדר

העולה מתוך מ"ש שדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ורשב"א שהביאו בב"י וכ"כ הנימוקי יוסף בשם הרא"ש והריטב"א וגם דעת רש"י ור"י וכן נראה דעת סמ"ג (עשין מח) שאין כופין להוציא אלא בעדי טומאה עכ"פ בעדי כיעור לתוך כולם שוין שאין מוציאין מן הבעל וגם הר"מ רוטנבורג שתמך יסודתו על השאלתות וכתב מאחר שדברי השאלתות מיושרים אין לחלוק על דבריהם שדבריהם דברי קבלה פיו הקדוש ענת בו שאין לחלוק על השאלתות ומאחר שסתירת הרא"ש ברורה שאין השאלתות סובר להוציא בעדי כיעור או בקלא דל"פ לחוד וגם ת"ל בררנו הקושי והדוחק הנמצא בפירוש דברי הר"מ מה שמפרש בש"ס פשיטא שדעת מהר"ם דעת יחיד היא ואין לחוש לדבריו דאדרבה כיון דדברי השאלתות הם דברי קבלה ופירוש הרא"ש נראה בעליל שהוא מרווח פשיטא שאין להחמיר כלל כפירושו של הר"ם אך אם יש עדי כיעור וקלא דלא פסיק כיון דבהא ודאי השאלתות ס"ל דתצא מבעל וכן משמע דעת רש"י גם הרא"ש הסכים עמו ושמעתא רווחא לפירושו שדוחק לפרש תצא ארוכל שעדיין מחוסר גירושין מבעלה הראשון וכניסת הרוכל פשיטא שיש להחמיר כדברי הרא"ש וטור דבהא הר"מ והרא"ש שוין עם השאלתות בזו ודאי יש להחמיר באין לה בנים כדפרישית ובהכרעת רמ"א וע"י ראיית הבעל עצמו אפי' איכא קלא דל"פ לא מפקינן לא מבעל ולא מנטען כדפרישית לעיל בדברי הרא"ש

עוד רגע אדבר בענין הקול שכתב הב"ש בשם מהרש"ל דבעינן שיצא הקול מצד אחר שלא מחמת הכיעור שמרננים אחרי' שזינתה זולת אותו דבר מכוער שראו העדים וכן יראה מדברי הרמב"ם (בפ"ק מהלכות סוטה) ע"כ ואני אומר לפ"ז נפל פותא בבירא כי מאן מפיס דודאי הקול נובע מאיו בר מכוער שראו בה ומי יבחן בקול ענות שהוא חוץ מן בר מכוער הנראה בה. והנלענ"ד בזה דנלמד זה מהא דאיתא בפרק אלי מגלחין (דף ית:) דאמרינן התם אין אדם נחשד בדבר אא"נ עשאו כו' הרהר בלבו לעשותו ופריך האמר יהיה חלקי עם מי