שו"ת מהרא"ל מ

ליתא שהרי הרמב"ם התחיל בעדי כיעור ועלה כתב אח"כ וכן זאת שעשתה דבר מכוער וגם בפ"ב מסוטה שפירש שאפילו בעדי כיעור וקלא דלא פסיק כתב אם הוציאה מבואר דאין כופין והאמת יורה דרכי ששיטת הרמב"ם כשיטת הרי"ף) ולפמ"ש צ"ע מ"ש רמ"א ע"א בכיעור לאו כלום הוא ופירשו אפילו מהימן לי' כבי תרי וכ"כ בד"מ בהדיא בשם תשובת המיימוני הרי מבואר בהדיא דע"א בכיעור אי מהימן לי' כבי תרי צריך להוציא כמ"ש בתשובה שהבאתי מיהו דברי מהר"ם גופו נראין כסותרין בתשובה זו דבתחילת התשובה כתב כמ"ש רמ"א דאפילו מהימן לי' כבי תרי לאו כלום הוא ולבסוף כתב כמ"ש וראיתי בתשובת רמ"א (סימן י"ב) הרגיש בזה ויותר נראה דבתחילת תשובה מיירי בלא קלא דל"פ ובסוף מיירי על עובדא הזה קלא דל"פ ומ"מ כבר בררנו שפירוש הר"ם בשאלתות דחוק למאד וכבר סתר הרא"ש דבריו ולכן לענ"ד כיון דפירוש הרא"ש מרווח יותר בשאלתות נלענ"ד שלהלכה אין לחוש לדברי מהר"ם כלל להוציא בעדי כיעור בלא קלא דלא פסיק

ד שיטה שלישית הוא פירוש הרא"ש בשאלתות שמפרש דברי השאלתות בענין אחר וסתר פירושו של הר"ם ומפרש דברי השאלתות כפשוטן דרב מיירי בעדי טומאה ממש ורבי דאמר רוכל יוצא מיירי בעדי כיעור וס"ל לרבי דבע"כ לחוד מפקינן אפילו מבעל ואנן לא קיי"ל כוותי' אלא באיכא נמי קלא דלא פסיק ולפירוש זה צ"ל דהכי מייתי דרבי הוא כי היכא דס"ל לר' בעדי כיעור תצא מבעל הה"ד מבועל והנך מתנייתא דס"ל באפסקי' אחר לקלא לא יוציא וכן הך דיוציא באין לה בנים אתי' כר' ובעדי כיעור ופסקינן כוותי' בקלא דל"פ. ולשיטה זו קשה לכאורה מאי דייק רב דמתני' הוציאוה ב"ד ב"ד בעדים הוא דמפקי דילמא אתי' כר' דמפיק בעדי כיעור לחוד וא"כ שפיר מצי לאוקמה מתני' באין לה בנים וצ"ל דבהך שינוי' לא אסיק אדעתי' דרבי ואבע"א ס"ל דאין חילוק בין בעל לנטען בשום ענין ומתני' דמפקא מנטען הה"ד מבעל ורב פליג וס"ל בין מבעל בין מנטען אין מוציאין אלא בעדי טומאה ממש. והנה רמ"א כתב שיטה זו ממש רק שסובר דדוקא באין לו בנים אבל ביש לו בנים לא תצא ובחמ"ח השיג על רמ"א דס"ל בע"כ וקלא דל"פ אפילו יש לו בנים תצא ואני אומר שדברי רמ"א ברורים דכיון דמוקי ברייתא כר' ורבי מיירי בע"כ אלמא לא אמר רבי דתצא אלא באין לה בנים ורב ס"ל עדי טומאה ממש בעינן ואפילו ע"כ וקדל"פ לא מהני לאפוקי לא מבעל ולא מנטען א"כ כי פסקינן בגמרא כר' בקלא דל"פ משמע רלא עדיף עכ"פ מדרבי וס"ל בחמ"ח דעדיפא מר' קאמר דבר זה אין לו שחר כלל דהיכא רמיזא בש"ס דע"כ וקדל"פ נחמיר בו טפי מדרבי כיון דרב עדי טומאה ממש בעי ור' לא פליג עליו רק באין לה בנים איך נמצא מסברא דנפשי' להחמיר אפילו יש לה בנים שהוא דלא כמאן דבשלמא לפירוש הר"ם בשאלתות דע"כ קרי להו ע"ט שפיר מבואר בש"ס דאפילו יש לה בנים תצא אבל הרא"ש שכתב בהדיא דעדי טומאה משמע ע"ט ממש ולא מפרש בע"כ וקלא דל"פ ורבי לא פליג רק באין לה בנים א"כ ממילא ביש לה בנים לא פליג רבי אדרב כלל ובעינן עדי טומאה ממש וכן משמע כיון דברייתא קאי אמתני' דנטען ונטען מסתמא קלא דלא פסיק ואפ"ה נקט בברייתא עדי טומאה משמע דבע"כ לא תצא ביש לה בנים אפילו איכא קלא דל"פ. ועוד דכיון דברייתא דרוכל מפרש לה בעדי כיעור ומוקמינן להנך ברייתא כרבי וכן הך דנטען משמע דמיירי בכל גווני אפילו איכא קלא בהדי ואפ"ה באפסקי' אחר או יש לה בנים לא תצא ולא מפליג כלל בין איכא קדל"פ אלא ודאי ליתא לדברי החמ"ח ודברי רמ"א ברורים משה אמת ותורתו אמת. ומה שנסתבך בלשון הרא"ש שכתב דעדי כיעור וקלא דל"פ כפתח פתוח או ע"א אחר קינוי וסתירה. ומזה מוכיח בחמ"ח שסובר אפילו יש לה בנים תצא דבר תימא הוא איך ימציא הרא"ש דבר זה בלי שום ראי' ורמז בש"ס דאדרבה מוכח איפכא כדפרישית דבשלמא הר"מ לפי פירושו דעדים דקאמר רב ע"כ הוכרח להמציא דע"כ הם כפתח פתוח לאסרה על בעל ונטען בהחלט אבל הרא"ש שפירש בהדיא דעדים הם ע"ט מנ"ל להמציא דבר זה שגם עדי כיעור וקדל"פ יהיו כע"א אחר קנוי וסתירה לאסרה אפילו יש לה בנים אלא נראה דהרא"ש לא בא אלא ליישב מה שהקשה בתחילה הא אין אשה נאסרת על בעלה אלא ע"י קנוי וסתירה וע"ז בא הרא"ש לבאר דלאו כללא הוא כמבואר בכתובות (דף ט') דמפרש דאין אשה נאסרת על בעלה אלא בשני עדים וע"י קו"ס אפילו בעד אחד ופתח פתוח כעדים דמי ולכן ס"ל להרא"ש דגם בתך דע"כ וקדל"פ החמירו חכמים לגבי אין לו בנים כמו בפתח פתוח וע"א אבל אינו דומה ממש לאסור מדאורייתא אף ביש לו בנים ושיטפא דלשון מהר"ם נקט וא"כ להרא"ש אין מוציאין לא מבעל ולא מנטען אא"כ יש פ"כ וקדל"פ ואין לו בנים ולא מפלגינן כלל בין בעל לנטען לענין להוציא ממנו וכן ג"כ דברי הטור מפורשים

אלא דעדיין יש לדקדק בלשון הרא"ש שכתב אבל בראיית הבעל לחוד לא מפקינן אפילו בקלא דלא פסיק דמנ"ל שאין ראיית הבעל כעדי' לגבי נפשי' דבשלמא הר"ם הוכרח לדחוק ולחלק בין ראיית הבעל לעדים מאחר דמפרש הך דרוכל יוצא מיירי בראיית הבעל ותלי' בפלוגתא דר' מוכרח לחלק ביניהם אבל הרא"ש שמפרש כולה בעדים י"ל לגבי בעל שראה בעצמו לגבי נפשי' כעדים דמי ורבי מיירי בין בראיית הבעל בין ע"י עדי כיעור דודאי מסברא אין לחלק ביניהם ואפשר דהרא"ש לא מיירי אלא לנטען שאין הבעל נאמן על הנטען אבל לגבי נפשי' שפיר ראייתו כעדים דמי ולא משמע כן מסתימת דברי הרא"ש והטור. ולכן נראה דכיון דמן הנטען פשיטא שאין מוציאין ע"י ראיית הבעל א"כ כי נקט מתני' והוציאוה מתחת ידו אע"פ שכנס יוציא משמע היכא דאפקוה ב"ד מן הבעל תצא מנטען ואם נימא דראיית הבעל לגבי נפשי' כעדים דמי א"כ משכחת לה שתצא מן הבעל ולא מנטען דאין הבעל נאמן על הנטען אלא ודאי משמע גם מבעל אין מוציאין בראייתו בלא עדים דבעדים איכא לעז טפי. ומזה נמי מוכח דלא דמי ממש לע"א אחר קנוי וסתירה דאם הוא דומה ממש למה לא תצא מאחר שבעצמו יודע דבר שהוא כמו ע"א אחר קו"ס. ולדעת מהר"ם שעדי כיעור הם כעדי טומאה באמת קשה טובא למה לא תאסר ע"י ראיית הבעל כמו ע"י עדים אבל לדברי הרא"ש ניחא דכיון דלא החמירו בזה רק מדרבנן לא החמירו אלא בעדים דאיכא לעז טובא אבל אי אסורה מדאורייתא אין סברא כלל לחלק בין איכא עדים לליכא עדים והבעל עצמו ראה וזה ג"כ מהקושי' שנמצא בפירושו של הר"ם אבל לפירוש הרא"ש אין אנו צריכים לכנוס במשעול הדחוקים

והנה לפי דברינו נתברר שדעת הר"ם היא דעת יחיד בפירוש השאלתות וכל הפוסקים חולקים והרא"ש הכריח דברי השאלתות שלא כיונו כלל לדברי הר"ם והוא ברור למעיין וגם ר"ת שכתב הר"מ שחזר בו מכת קושי' דנקט כי אתא ואפסקי' לקלא משמע דלא מיירי בעדים והרא"ש דחק ליישב ואני אומר אחר המחילה מרוממת קדושת תורתם שבשביל דקדוק כזה אין לכנוס לפרצה דחוקה ולדחוק כל הדוחקים שבפירושו של הר"מ וקם להו בדרבה מיני' כמ"ש לעיל מה שהקשה ע"ז קושיות עצומות ועיקר הדיוק דאפסקי' לקלא בעניותי אין לו מקום כלל דפשיטא דבעדים דקאמר רב הם עדי טומאה ומתני' מיירי בנטען שיש קול וס"ל לרב דאף שיש קול מ"מ בעינן עדים והנה אם גירשה וכנסה אחר כבר נפסק הקול באמת שהרי זה הטעם שלא תצא מן הנטען משום שהקול נפסק ע"י הפסק אתר שעשוי להשתכח וא"כ שפיר קאמר אף שאפסיק לקלא מ"מ מאי הוה דמ"מ נשארו העדים וא"כ האמת כן הוא שהקול נפסק אך העדים נשארו ואסורה מצד העדים וזה ברור

ובאמת במ"מ (פכ"ד מהלכות אישות) כתב ג"כ שרבינו יעקב הסכים לדעת הרי"ף ורמב"ם וגם התוס' כתבו בשם ר"ת דתצא מן הרוכל וא"כ אפשר שמ"ש הר"מ שר"ת חזר בו כיון שאינו מבואר בתוס' ושאר מפרשים שחזר בו אפשר דר"מ ראה דברי ר"ת שהיו קדמונים ואח"כ חזר בו וסובר דאין מוציאין מן הבעל ולפי שנראה למהר"ם ליישב דברי השאלתות באופן שכתב