שו"ת מהרא"ל לט

יכנוס ברישא דהא לא נאסרת עליו בשביל שבא עלי'. וראיתי לנימוקי יוסף כ' בשם הרמב"ן הה"ד בבא עלי' שלא יוציא משמע דלכתחילה לא יכנוס ולא ידעתי טעם לדבר דבשלמא בכותית אפשר ליתן טעם שלא יאמרו בשביל זה נתגיירה ואינו גירות שלם אבל בשפחה שרבה משחררה בע"כ למה לא יכנוס אף לכתחילה היכא דאיכא עדים שבא עלי' וצ"ע

ב ובאמת מלשון הרמב"ם (פכ"ד מהלכות אישות) נראה דמפרש לי' שתצא מן הבעל ג"כ בעדי כיעור אם רצה להוציא כמ"ש אם רצה הבעל להוציאה תצא בלא כתובה ע"כ ומשמע דמפרש כן דברי ר' שאמר הואיל ומכוער הדבר תצא אם רצה וכ"כ בהגמי"י וכ"כ מהר"ם לובלין בתשובה (סי' פ) שכן מפרש הרמב"ם אלא שיש לתמוה איך יפרש הסוגיא דמוקי הנך מתניתא כר' דאמר הואיל ומכוער הדבר תצא ואי רבי מיירי ברצה היכא מוכח מיני' דמוציאין מן הנטען בעל כרחו ודוחק לומר דמשמע לי' דתצא משום שם רע בלא כתובה וכיון דתצא מן הבעל בלא כתובה לגבי נטען דגרע טפי כופין להוציא חדא דזה דוחק דלסברת הרמב"ם שלא תיקנו כתובה כי אם לבני ישראל הכשירות אין ענין זה לזה דס"ל גם רב מודה שאם רצה להוציא מוציא ומ"מ מן הנטען לא כפינן ג"כ להוציא ועוד דהא אמר בגמרא הלכתא כוותי' דרב בקלא דפסיק וכר' בקלא דלא פסיק וא"כ אם נימא דעיקר הוכחה מרבי שסובר תצא מבעל בנטען כופין להוציא א"כ כיון דבקלא דפסיק אפילו יש עדי כיעור אין כופין להוציא מנטען וכמ"ש הרמב"ם (בפ"ב מהלכות סוטה) בהדיא (בדין י"ג) א"כ גם לגבי בעל לא נימא תצא דהא בקלא דפסיק אמרינן דלית הלכתא כרבי ורבי אמר דבריו לגבי בעל וא"כ תימה למה לא חילק הרמב"ם (בפכ"ד מהלכות אישות בדין ט"ו) וכתב סתם אם רצה להוציא ולא הביא כלל שצריך שיהיה קלא דלא פסיק והרי בקלא דפסיק לית הלכתא כר' וח"כ גם שם הי' לו לחלק דדוקא ביש קלא דלא פסיק הוא דתצא שלא בכתובה ומדלא חילק הרמב"ם (בפכ"ד מאישות) ואין זכר שמה לקול משמע ודאי דאין ענין לקול שני דמ"מ ע"פ עדים לחוד תצא שלא בכתובה ואין לומר שסמך עצמו על מ"ש בהלכות סוטה דמיירי בקלא דלא פסיק דהרי לא קרב זה אל זה דשם מיירי לענין לאסרה על הנטען וכאן מיירי לענין כתובה. ותמהני על מהר"ם לובלין שלא הרגיש בזה וגם על ההגהות יש לתמוה ולכן הדבר ברור שדברי הרמב"ם (פרק כ"ד דאישות) אינם פירוש דברי רבי כלל דרבי דאמר תצא ודאי בע"כ משמע והרמב"ם בשיטת הרי"ף אזיל לגמרי רק שיצא לו כן מן הירושלמי וכמ"ש גם כן הנימוקי יוסף שיכול להוציאה בלא כתובה אם רצה ולהרמב"ם הוה בכלל יוצאת משום שם רע ויתבאר בע"ה לקמן

על כל פנים הדבר ברור לשיטת הרי"ף והרמב"ם ורוב פוסקין אין מוציאין מן הבעל בע"כ רק בע"ט ממש ומנטען מוציאין בע"כ וקלא דלא פסיק ואין לו בנים ומה שביקש בדרכי משה לפרש דהרי"ף והרמב"ם קרי לעדי כיעור וקלא דלא פסיק עדי טומאה לענ"ד קשה למעיין ברי"ף ורמב"ם (בפ"ב מסוטה) וכמ"ש מדברי הרי"ף וגם ברמב"ם (בפ"ב מסוטה דין י"ג) כתב אם הוציאה בעלה בדבר מ ער כזה כו' מוכח בהדיא דמבעל אין מוציאין בשום אופן אם לא ע"י קינוי וסחירה ע"ש ברמב"ם אלא דיש עוד לדקדק לשיטה זו למה לא נוציא מן הנטען בקלא לחוד כיון דלגבי נטען הוה קלא דמקמי נשואין ובקלא דמקמי נשואין אפילו בדיעבד תצא כמ"ש באה"ע (סימן ו' ס"ג) וי"ל דלענין שם מזנה י"ל פריצות בעלמא חזי לה כמ"ש בגיטין (דף פ"ט) אמר רבא יצא לה שם מזנה בעיר אין חוששין לה מ"ט פריצותא בעלמא חזי לה עיין באה"ע (סימן ו' ס' ט"ז)

ג ושיטה שני' היא שיטת ר"ת ע"פ דברי השאלתות שכתב ואי איכא דבר מכוער וקלא דלא פסיק מפקינן בין מבעל בין מבועל דתני' רוכל היוצא כו' ופי' הר"מ רוטנבורג דס"ל לשאלתות דע"כ וקלא דלא פסיק הוה כמו קינוי וסתירה יהיה כמו עדי טומאה וזה מה שאמר רב ובעדים היינו ע"כ ועדי כיעור כעדי טומאה דמו. ולפי שהוקשה להר"ם מאי משני הא מני ר' היא כיון דר' נמי איירי בע"כ א"כ מה ר' אומר בדבר זה ולכן הוצרך לחלק עוד דר' אשמועינן דבראיית הבעל עצמו נמי מפיק לה אף בלא עדים וזה אינו דומה לע"ט ומ"מ ס"ל לר' תצא בין מבעל בין מבועל וא"ת הך ברייתא דאפסקי' אחר ובלא אפסקי' מוציא וכן הך דאין לו בנים תצא כר' ובראיית הבעל עצמו דלא הוה כע"ט ולכן באפסקי' אחר או יש לו בנים לא תצא ופסיק הלכתא כר' בקלא דלא פסיק סגי בראיית הבעל לחוד ובקלא (דלא) פסיק הלכתא כרב דאינה נאסרת אלא בעדי כיעור. והנה לפי שיטת הר"ם בפירוש השאלתות בעדי כיעור מוציאין מן הבעל ואפילו יש לה בנים דהא עדי כיעור ע"ט קרי להו וכמ"ש הר"ם בהדיא ובראיית הבעל וקלא דל"פ אין מוציאן אלא באין לה בנים. ולכאורה משמע דבלא ראיית הבעל אפילו מקלא דל"פ לא מפקינן לא מבעל ולא מנטען דאי ס"ל בקלא דל"פ נמי מפקינן אף בלא ראיית הבעל א"כ ה"ל לפרושי הך דרוכל בלא ראיית הבעל רק שיש קול על זה וכמו שנראה מדברי ר"ת שהובאו ברא"ש שכתב פלוגתא דר' ורבנן ברוכל בלא עדים אלא בקול ומיהו בבעל שראה דבר מכוער לא משוינן לי' חתיכה דאיסורא אלא בדבר מכוער [בעדים] דאיכא לעז טפי שיתפרסם ויצא הקול עכ"ל ונראה דמשמע י' דכיון דרבי מיירי בקלא דפסיק לא מסתבר כלל שיאסור ע"י קול זה שתצא מבעלה דהא הוה קלא דבתר נשואין דהא הר"ם נתן טעם דכיון דאיכא עדים בדבר מכוער דומה לפתח פתוח וע"א אחר קינוי וסתירה א"כ פשיטא לי' דבקלא אפילו קלא דל"פ בלא ראיית הבעל לא מפקינן מבעל וע"כ מיירי בראיית הבעל דעדיף מקלא בעלמא ומ"מ לא דמי לגמרי לעדי כיעור שהם כע"ט לשיטת הר"ם. ולפי"ז נראה דלנטען אפילו בקלא דלא פסיק לחוד נמי מפקינן מנטען דלגבי נטען הוה קלא דמקמי נשואין ובהכי ניחא דקשה מאי מהני ראיית הבעל לגבי נטען דהא אין הבעל נאמן על הנטען אלא ודאי לנטען אפילו בלא ראיית הבעל מפקינן בקלא דל"פ אלא דקשה כיון דע"כ ס"ל למהר"ם דלא מהני ראיית הבעל כעדים אף דמסברא ראיית הבעל לגבי נפשי' כעדים דמי מ"מ ס"ל דלא מהני וברייתא דרוכל יוצא ע"כ מיירי בראיית הבעל וא"כ קשה מנ"ל דרבי פליג אדרב במה שמצריך עדי כיעור לענין להוציאה מן הנטען דילמא גם לרבי אין מוציאין מן הנטען אלא בעדי כיעור וברוכל יוצא דאמר רבי תצא היינו משום דמחשיב ראיית הבעל כעדים שהרי הוא עצמו הוא הרואה ודאי מסברא כעדים דמי ואף דמהר"ש דוחק לחלק ביניהם מ"מ לא מוכח אי ס"ל לר' דתצא מן הבעל ע"פ ראייתו לא מוכח דתצא מן הנטען בלא עדים דהא ראיית הבעל לא מהני לגבי נטען וגם רב אפשר דמודה לר' דבראיית הבעל הדבר הכיעור תצא מן הבעל אבל מנטען לא תצא בלא עדים די"ל ראיית הבעל לגבי' נפשי' כמו ע. כיעור לגבי נטען וגם גוף הסברא אינה נראית כיון דס"ל למהר"ם דע"כ קרי להו עדי טומאה ואפילו יש לה כמה בנים תצא א"כ איך נימא שבראיית הבעל לחוד לא תצא בקלא דפסיק שהרי הבעל נאמן על עצמו ומ"ש ר"מ דבעדים איכא לעז טפי שיתפרסם ויצא הקול לא שייך לפי דברי הר"ם דס"ל דע"כ קרו עדי טומאה ופשיטא לו דתצא אפילו יש לה בנים וא"כ משמע דמדאורייתא אסורה לו וגם מ"ש בתשובת מיימוני (סימן ק"ה) שדברי הרמב"ם הם כהשאלתות וכפי פירושו של הר"ם הוא תמוה דהא הרמב"ם כתב אם ירצה להוציאה אבל הין כופין ותימא גדולה שהוא עצמו הביא לשון הרמב"ם ככתבו וכלשונו ותו חזינא תמי' בדברי תשובת מהר"ם דשם שכתב אם אמר לו שעכו"ם היו מגפפים אותה אי מהימן לי' כבי תרי מחוייב לאפוקה הא בתחילה כתב בקלא דלא פסיק מפקינן בראיית הבעל לחוד וא"כ אפילו ראיית הבעל לא מהני וא"כ מה מהני מה שנאמן לו כבי תרי וצ"ל דגם התם הוה קלא דלא פסיק וס"ל אי מהימן לי' הוה כראיית הבעל עצמו עכ"פ יש להוכיח מדברי מהר"ם שבקלא דלא פסיק לחוד לא מפקינן מבעל בלא ראיית הבעל וכמו שהוכחתי לעיל וכן משמע ג"כ מדברי הטור וזה דלא כנראה מדברי הב"ש ובסימן י"א) דלשיטת הר"ם בפירוש השאלתות כם מן הבעל מוציאין בקלא דל"פ לחוד אף בלא ראיית הבעל הדבר המכיער וליתא. (וראיתי להב"ח שדחק לישב מ"ש מהר"ם שהמיימוני כדברי השאלתות דהרמב"ם מיירי בלאו עדי כיעור