שו"ת מהרא"ל לג

כשרים כשבאמת בא בצנעה דכיון דעכ"פ מהני טענה רק דיראה שלא יאמינו לה השליכתו וא"כ יתכן שיהי' הולד כשר אלא שכבר כתבתי שיש לגמגם בסברתו של מהרי"ט וגם לדבריו דדוקא משום נאמנות האב הוא וא"כ בסתמא מחזקינן לי' לממזר ודאי כמו שהביא מעדים זוממין רק דגזירת הכתוב להאמין לאב כמו שהוא נאמן להוציאו מחזקת כשרות כך יכול להוציאו מחזקת ממזרות וא"כ כל שאין האב אומר כן בפנינו הרי הוא בחזקת ממזר בודאי וא"כ לא הוה מקשה הרא"ש מידי אבל אם נימא דעכ"פ בעינן שתהא היא טוענת ואם אינה טוענת הוה ממזר אפילו נימא דהוה ממזר בודאי היינו משום דמדלא טענה מסתמא לא בא בצנעה לא קשי' על הרא"ש די"ל שפיר דמשמע לי' מדחזינן דעכ"פ מהני טענתה להכשיר הולד ע"כ צ"ל דמן הסתם עכ"פ יכנס בגדר הספק שמא בא בעלה דאם לא יהי' אפילו ספק ונחזיקו בסתם לממזר ודאי איך תועיל טענתה להכשירו ובגמרא משמע דמיעוט שהלכו הם ודאי ולכן לא ניחא לי' בתירוץ התוס' אבל מודה הרא"ש דעכ"פ בלא טענה ענה שאין הולד כשר וחם היא לפנינו וטענה שלא בא י"ל דהוה ממזר ודאי אף אם אין האב כאן ועפ"ז נ"ל עיקר דברי הפרישה כדעת הטור שכתב שאינו בחזקת ממזר דעכ"פ ספק ממזר הוה ולא תקשי מדברי הרא"ש דהרא"ש מיירי בטענה נאמנת להכשירו כיון דבלא טענתה עכ"פ הוה ספק טענתה מועלת להכשירו שיהי' כשר בודאי

ודברי [ה"ג] הנ"ל לא נאמרו רק בטענה כן דסתמא דמלתא הכין הוא ואף שבח"מ וב"ש כתבו דברא"ש משמע דבלא טענה נמי דינא דהולד כשר אן דבריהם מוכרחים דהא בלא"ה רך דינא דהנ"ל חידוש הוא והבו דלא ליסיף עלה

מיהו כפי פשטא דש"ס דמס' מכות משמע דבסתמא לא תלינן כלל בשם או בגמלא פרחא וגם בחדושי רשב"א בשם הראב"ד כתב דהני טעמי דגמלא פרחא וקפיצה אינם אלא סניפין בעלמא דהא בעדים זוממין לא תלינן בגמלא פרחא וכ"כ הנ"י ואולי גם בחדושי הרמב"ן כמדומה שהוא כן וא"כ הרי מצינו להרשב"א וראב"ד ונ"י דחולקין אפיסקא דבה"ג וכן נראה מתירוץ ר"ת שבת ספ' אלא דבה"ג ס"ל כהך תירוצא דאי אזלא בגמלא פרחא הוי טענה וכבר הקשיתי לעיל ע"ז. ונ"ל לפרש בכונת התוס' דאין ר"ל דהוי טענה השתא דמה תועיל להם טענה דהשתא דאי בלא טענו חייבין מיתה ע"כ טענה אן מצילתן ממיתה כנ"ל רק כונתם כיון דהעידו בב"ד סתם שהיו שם באותו ומן ואם איתא דהיו שם באותו זמן (ואם איתא דהי' שם) ע"פ סיבה ע"פ שם או בגמלא פרחא א"כ כשהגידו עדותן בב"ד הרי ידעו שאפשר שיבאו לידי הזמה שהעדים שראו (אותה) [אותם] שמה לא יתלו בגמלא פרחא וא"כ הי' להם להקדים ולהגיד בב"ד שהיו שם ע"פ סיבה משונית שאין לתלות בה ומדלא אמרו כן בשעת הגדה ש"מ בשקר הם מעידין דהוה כאילו פירשו (שהי') [שלא הי'] שם ע"פ סיבה משונית (לא) רק ע"פ טבע ולא ע"י סיבות שונות וא"כ אין מקים למה שהקשיתי מעדות שאי אתה יכול להזימה ואף גם למה שהקשית לעיל והוא מובן ולפ"ז אפשר שאין סתירה לדברי בה"ג שסובר דתלינן שע"י שם בא מעדים זוממין דעדים זוממין שכבר היו בב"ד הי' להם לפרש אז בשעת הגדה כיון שהוא מציאות רחוק והוה כאילו העידו בפירוש שראו והיו שם ע"פ טבע הפשוטה וא"כ בשקר העידו וע"ז נתחייבו בדין הזמה שלמה היו משקרין משא"כ באשה אין תולין בזנות ותולין אפילו בחשש רחוק כמ"ש בתשובת ריב"ש (סימן תמ"ו)

וכפי זה אפשר לומר שאפילו בסתמא נמי תולין שע"י שם בא והולד כשר לגמרי וא"כ אפילו אמרה בפירוש שלא בא י"ל דאינה נאמנת לפוסלו כיון דבסתמא מחזקינן לי' בכשרות

ואין להקשות על דברי בה"ג ממ"ש התוס' בגיטין (דף יח) שהקשו למה תיקנו זמן בזמן הזה ותירצו דחיישינן שיחפה על בניו שהם ממזרים ולמה יצטרך ליתיב גט הא בלת"ה מצי לחפית ולומר שבא והוא ממנו די"ל דאינו רוצה שיהי' בחזקת בנו רק לחפות עליו [מפני[ שהיא בת אחותו. ועוד דע"כ חששו שם לזנות בעדים שהרי אמרו שמא יחפה על בת אחותו להצילה מחיוב מיתה וע"כ איירי בעדים והתראה ובודאי בזינתה בעדים וילדה ממזר לא יאמר בה"ג שהולד כשר וא"כ יצטרך לחפות על בניו כשיהיו עדים שזינתה

ועוד עלה בדעתי ליישב דברי בה"ג שלא תקשי מעדים זוממין דלא תלינן בגמלא פרחא די"ל הטעם דתלינן בגמלא פרחא וע"י שם היינו משום דלא מחזקינן (לדבאשת) [לה באיסור דבאשת] איש תלינן בבעל כדי להחזיקה בחזקת כשרות ולכן תלינן אף במידי דלא שכיח משא"כ בעדים זוממין לא שייך לתלות במידי דלא שכיח כדי להחזיקו בחזקת כשרות ואיכא למימר אדרבה אוקי להנידון בחזקת כשרות והעדים הם משקרין

ג) וכבר כתב הריב"ש בתשובה (סימן תמ"ו) דכל שיש לתלות בהכשר תלינן ולהיות שיש לי מקום עיון בדבריו ע"כ אעתיק דבריו הריב"ש הביא ראי' מהא דפרק הערל דפליגי רבי ורבנן דאיתא התם איזו בן שמנה כל שלא כלו חדשיו ר' אומר סימנין מוכיחין עליו ופריך אלא הא דעבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למד"ה ואשתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשרי' כמאן כר' דאמר משתהי כיון דאיכא רשב"ג דאמר משתהי דתני רשב"ג [אומר] כל ששהא שלשים יום באדם אינו נפל כרבים עביד כו' ומכאן ראי' גמורה דלא תלינן לעולם בזנות כל שאפשר לתלות בבעלה אפי' בבן שבעה ואשתהי דהוה מיעוטא דאי לא תימא [לימא] הכי (מנ"ל לר"א) דטעמא דרשב"ג לאו משום דמשתהי חלא משום דתלינן בזנות וכן ראי' לזה רבה תוספאה דתלי טעמא בבעל עד שנים עשר חודש אע"פ שהוא בתכלית הזרות עכ"ל הריב"ש בתשובה והנה ראיתי שכ' דלא תלינן בזנות משום דקשי' לי' מנ"ל לרשב"ג דאמרי' משחהי דילמא לא ס"ל משתהי אלא (דכשרה תלינן) [דתלינן] בזנות וצריך ביאור לדבריו דאם יהי' מקום לרשב"ג לתלות בזנות א"כ תקשי לפי האמת מנ"ל דרשב"ג ס"ל משתהי דילמא לא ס"ל כלל אשתהי רק כיון דלא תלינן בשהה א"כ אי אפשר לתלות כי אם בזנות כיון דלא ס"ל כלל אשתהי בע"כ מוכרח לתלות בזנות כיון דליכא למתלי בשהי' וצ"ל דהריב"ש ס"ל דטפי איכא כא למתלי בנפל אע"פ ששהה שלשים יום מ"מ אפשר שהוא נפל ומה שאמר כל ששהה שלשים יום אינו נפל היינו שע"פ הרוב אינו נפל אבל מ"מ יתכן שיהי' נפל וכפי זה תהי' ראית הריב"ש דע"כ לימא דתלינן טפי בנפל (משכחת) [משנתלה] בזנות דאא"כ ה"ל למתלי בזנות טפי מבנפל ואפשר דהריב"ש מפרש כפרע"י שפירש דרבי רבוהו דאמר סימני בן ח' אין עושין בהם מעשה עד שיהי' בן עשרים ופרש"י דאתי' כרבי דאמר דסימנין מוכיחין עליו ולא מהני גמרו סימנין ואין יוצא מחזקת נפל עד שיהי' בן עשרים (ופרש"י דאתי' כר' דאמר) דאז בודאי הוא בן קיימא וא"כ י"ל דס"ל להש"ס [ואם] (דאנן) איתא דלא ס"ל אשתהי טפי הל"ל שבע"כ הוא נפל משנאמר שזינתה אלא ודאי לא תלינן בזנות משא"כ לפירוש התוס' שפירשו דר' אבוהו ס"ל כרבנן דבלא כלו חדשיו היה נפל עד בן עשרים שנה שהוא הוכחה יתירה שהתוס' ד"ה והא הניא הקשו על פרש"י דא"כ רבה תוספאה אפילו כר' לא אתיא כיון דלא תלי באשתהי אלא ע"י הוכחה יתירה שהוא עשרים שנה וא"כ לרבנן אע"ג דבשהה עשרים שנה נמי אמרינן אשתהי אפ"ה אמרינן (דליתה כרבה) [דמילתא דרבה] תוספאה דוקא כר' משא"כ לרבנן דבעינן הוכחה יתירא הוה תלינן בזנות ולא הוה מכשירין הולד

גם קשה לי על הריב"ש למה לא הביא ראייתו מרבי דדייקינן מיני' מדאמר סימנין מוכיחין עליו ומנ"ל דס"ל אשתהי דילמא בגמרו סימנין תלינן בזנות שזינתה קודם והוי בן תשעה או אח"כ והוי בן ז' אלא ודאי יותר הי' לו לתלות בנפל אע"פ שגמרו סימנין משנתלה בזנות וכדברי ריב"ש ואפשר דניחא לי' טפי לאתויי מרשב"ג דלרבי י"ל בגמרו שערו וציפרניו לא הוה ודאי רק ספק נפל ספק בן קיימא וא"כ לא מוכח רק דתלינן טפי בספק נפל מבזנות משא"כ לרשב"ג שאמר כל ששהה ל' יום אינו נפל ומייתי מקר' דפדויו מבן חודש תפדה א"כ עכ"פ מוכח דחייב בפדיון ומוציאין ממון ממנו ואפ"ה משמע לן לתלות טפי בנפל משנתלה בזנות

ובאמת לפענ"ד אין ראי' כלל מדמייתינן דרשב"ג ס"ל בפשיטות דמשמע לי' דקאמר אינו נפל דלכל מילי מחשב בן קיימא ופוטר מן היבים וגם אבי' חייב בפדיון א"כ ע"כ משמע דלא הוה טעמא דרשב"ג שתלינן בזנות דא"כ ה"ל לפרשו דאי