שו"ת מהרא"ל לב

שבדקה בו עולה לנקיים ואם בדקה וחיישינן שמא עם סילוק ידי' ראתה וכפי דברינו היה צריך שיהי' ידי' בין עיני' עד שחרית ובדיקה כזו לא מצינו כלל בגמרא א"ו ליתא

ועוד אני אומר שכמעט הדבר מוכרח דהא ודאי תמוה איך מקשין שמא עם סילוק ידיה ראתה הא בלילה כבר הם מימי זיבה ובימי זיבה היא מסולקת דמים ומה"ת לחוש אלא דמקשין על ר' יהודא דע"כ חייש לזיבות בנתים כל שלא נודע שפסקה חיישינן שמא גם בליל שמיני ראתה והא גופי' קשיא למה ניחוש לימי זיבה שאז בחזקת מסולקת דמים היא אלא הדבר ברור דבטלה להך דמסולקת דמים בימי זיבה כיון שבדקה ומצאה טומאה בימי זיבה הא קמן דאינה מסולקת דמים א"כ ממילא נתחזקו דברים הנ"ל דבבדקה אח"כ ומצאה טהורה אפי' פסקה ביום ראשין לא חיישינן כלל שראתה אחר בדיקת יום ראשון דלא תלינן שראתה בימי זיבה אם לא דמבורר לפנינו הראי' בימי זיבה

אבן העזר. סימן י

תשובה ע"ד השאלה באשה אחת שהלך בעלה למדינת הים זה כמה שנים לשרת באשר ימצא והאשה היתה משרתת בעיר אחת אצל בעה"ב אחד ועתה נתעברה וילדה בן וקודם לידתה תבעה את הבעה"ב בערכאות באמרה שממנו היא הרה ופסקו שיתן לה סך מסויים ותניק לו את הילד ואחר הלידה שאלו אותה הב"ד מה טיבו של הולד ותשובתה היתה כדברי הראשונים ואחר החקירה נודע שבעלה רחיק משם ערך ארבעים פרסאות ושאל השואל על הולד אם מותר הוא לבא בקהל ד' והנני משיבך על שאלתך כפי מה שיורוני מן השמים

א) הנה תחלת דברי מעלתך לפלפל בדברי בה"ג שהביאו הרא"ש בפ' עשרה יוחסין ס"ז באשה שהלך בעלה למדינת הים ושהה יותר מיב"ח הולד כשר דתלינן שבא על ידי שם ושימש. והבאתי דברי הפרישה (ס"ד) שסובר דלבה"ג עכ"פ ספק ממזר הוה והב"ש (ס"ד ס"ק ט"ז) כתב בפשיטות דלבה"ג הולד כשר לגמרי. והנה הבאתי ראיה מדברי הרא"ש שהוקשה לו מרבה תוספאה שהכשיר מטעם אשתהי ול"ל טעמא דאשתהי תיפוק ליה דתלינן שבא ע"י שם ואם נימא דהך טעמא לא מהני להכשיר הולד א"כ צרי' הוא לטעמא דאשתהי להכשי' הולד לגמרי ועוד הבאתי ראיה מדברי בה"ג שהביא הרא"ש שפירש על הא דאיתא בגיטין פרק המגרש ממזרות אין חוששין משמע שאין לחוש והולד כשר

והנה בודאי פשטן של דברים שהולד כשר לגמרי למי שמעיין ברא"ש ומטעמים שאמרת כי אין ספק שגם הב"ש שכתב ולדיעה זו הולד כשר כמ"ש בהרא"ש

הנה תפס בפשיטות דהרא"ש סובר דהולד כשר ובודאי שסמך על מה שהבאתי. ועוד יש להוכיח כן ממ"ש הרא"ש ואין מקובל לי זה התירוץ דלאו כולי נשי דיני גמירי ואין דין זה ידוע שיאמינו לה שבא בעלה בצינעה. ואם באמת גם לבה"ג הוה ספק א"כ ע"כ עיקר הקושיא ממאי דמשמע בש"ם דמיעוט שהלכו בעליהן למדינת הים הוה ממזר ודאי וא"כ אין מקים לתירוץ דלא היתה משליכתו כיון דבאמת אין מאמינין לה רק שחוששין והרי הוא אסור לבא בקהל אלא ודאי הרא"ש הבן בפשיטות בדברי בה"ג דהולד כשר ומותר בקהל. והנה הב"ש כתב וז"ל וכתב הרא"ש והטור אנן תלינן שבא על ידי שם היינו אע"ג דהיא אינה אומרת כן והתוס' כתבו לחד תירוצא וצא דדוקא באומרת כן וכתבתי בתשובתך שכדאי המה הפוסקים (האחרים) [האחרונים] שהביאו דברי (הרא"ש וטור) הנ"ל דאנן נמי תלינן (שבח) [ואח"כ בא] להכריע שוב תירוץ אחד של התוס' דבעינן דוקא שאומרת שבא

הנה נפלאות היא בעיני מאחר שעמדת על מה שהקשה (המ"ל פט"ו מה' אישות) על דברי בה"ג מהא דבמכות (דף ה) לא תלינן בעדים זוממין בגמלא ונהרגין וזהו שהקשה על דברי בה"ג דאפילו בדיני נפשות דחמירי לא חיישינן לגמלא פרחא וכתבתי לדחות דס"ל כתירוץ התוס' בפ' האשה שלים דהי' להם לטעון כך ומדלא טענו לא תלינן בגמלא פרחא וא"כ איפוא ע"כ צ"ל מה שתלה באשה דאמרינן ע"י שם בא היינו ג"כ בטענה וא"כ לדברי הב"ש שסובר דאפילו בלא טענה תלינן בגמלא פרחא ובשם דהוא מציאות רחוק ביותר וא"כ היאך מצינו ידינו ורגלינו בהך דמוכח מן הש"ס דבעדים זוממין לא תלינן בגמלא פרחא

ובאמת כבר עמד ע"ז הרב מהרי"ט בחלק אה"ע (סי' טו) שטען על דברי [בה"ג הנ"ל] מן הש"ס דמכות וניחא ליה להרב מהרי"ט וז"ל ולכך נ"ל שלא אמרה הגאון אלא באב דמצי למימר דבגמלא פרחי או ע"י שם אתא דלאב הימני' רחמנא דכתיב יכיר יכירנו לאחרים ובעובדא דאבוה דשמואל דאיהו אמר שע"י שם בא וכן אם אביו אינו כאן בעיר והיה אומר שבא עלי' בחשאי מהימן ואין אנו צריכין לחוש לשם ולא לגמלא פרחא דאטו בכיפי תלי לה הילכך אם מת הבעל מחזקינן לי' בחזקת כשרות כל דליכא עדים שאותו זמן הי' עמהם דומיא דעדים זוממין דאז ודאי מחזקינן בחזקת פסיל ולא תלי' בגמלא פרחא עכ"ל מהרי"ט ונכללו בזה רוב דבריך רק מה שכתב מהרי"ט שם דאף דבפ' האשה שלום תלינן בקפיצה הרי כתבו התוס' דעיקר טעמא משום דמילי מסר ע"ש וזהו שלא כדברי התוס' שלפנינו עכ"פ מבואר בפשיטות דס"ל (למהרי"ל) [צ"ל למהרי"ט] בפשיטות דלבה"ג לא תלינן רק באומר שבא ומ"מ סברתו לא ברירא לי דלאב הימני' רחמנא דניהו דהימני' לאב לומר שאינו בנו היינו משום דאי מחזקינן לי' בבן הרי הוא אביו באמת ולכן יש לו נאמנות משא"כ היכא דבלא נאמנות של האב הוא בחזקת ממזר ואינו בחזקת בנו למה יהי' נאמן לומר שהוא בנו ולכאורה יותר הי' לו למהרי"ט לחלק בפשיטות מאחר שסובר דהיינו דוקא באמר האב א"כ יש לו לחלק בפשיט' כתירוץ התו' פ' האשה שלום דהתם מדלא טענו מסתמא שקר ענו. והנה הקשיתי בדברי התוס' דא"כ ה"ל עדות שאי אתה יכול להזימה דאם יוזמו יוכלו לומר אנן לא לחייבם מיתה באנו דהא היו יכולין לטעון בגמלא פרחא ובאמת אין זו קושיא דלא מצינו רק בעדי נערה מאורסה שהוזמו בסנהדרין (דמ"א) דיכולין לומר לאסרה על בעלה באנו וא"כ עיקר כונתם על ענין שיצטרך עדותן משא"כ הכא דמעיקרא ע"כ נתכוונו שבאם לא יטענו שבאו בגמלא פרחא יומתו על ידם והם ע"כ באו ע"ד כן כשלא יטענו כן יהרגו על ידן ושפיר מקרי יכול להזימה ועיין בת ס' סנהדרין (דף ט:) ד"ה עדי האב ואע"ג דאין חיוב ברור על עדותן מ"מ הם ע"כ באו ע"ד שאם לא יטענו יתחייבו מיתה ותדע לך דא"כ בכל ספק קדושין אם נימא כדברי הפוסקים דבעינן עדות שאתה יכול להזימה ח"כ ליהוי כנו מקדש בלא עדים או בספק גירושין נימא דהוה כאילו נעשה בלא עדים דהא עיקר העדות בעינן שתהא ראוי להזמה כמו שכתב בש"ך ובאורים ותומים (סימן ל"ג) וא"כ היאך משכחת לה ספק קדושין הא המקדש בלא עדים אין חוששין לקדושין אלא ודאי בכה"ג מקרי יכול להזימה שע"ד כאן באו מתחילה ואם יבא אליו ויפשוט הספק או יתברר באיזו אופן שיהא יומתו על ידה דחשיבא אשת איש גמורה וא"כ בכה"ג נמי שפיר מקרי ראוי להזמה שע"ד כן העידו

ב) אלא דהדבר גופא תמוה שאם תמצי לומר שיוכלו לתרץ דבריהם באמרם שבאו על ידי גמלא פרחא א"כ אנו מחזיקין זאת שהוא באפשרי המציאות עד שהם מצילין מחיוב מיתה בזו הטענה וא"כ יפלא אף באין אומרים כן אך יומתו ע"פ עצמן אטו אם יכולין לילך מצפרא לפניא והם אומרים שישבו במקומן היעלה על הדעת שיומתו בשביל שאין מפרשין ההתנצלות זהו דבר שאינו עולה על הדעת כלל. וזהו נראה שהכריחו להרב מהרי"ט ולא סגי לי' בהך חילוק דהתם אין העדים טוענין כן דאי הוה משכחת לה בשיטענו שלא יהרגו בשביל שאין טוענין לא יהיו נהרגין שאפילו אם כי יבא אדם לב"ד ואומר שהרג הנפש בעדים והתראה וכי יהרג ע"פ עצמו. עכ"פ למדנו דהרב מהרי"ט ס"ל בפשיטות דלא מהני אפי' ברי אם לא האב שנתנה לו התורה נאמנות וכיון שהרב מהרי"ט גופי' הביא דברי הרא"ש חלילה לחשוב לגדול ורב כמוהו ששכח תכ"ד ואיך לא הקשו להרב דברי הרא"ש דאפילו לא טענו אנן תלינן שבא ע"י שם אף מבלעדי אמירתה וא"כ תקשי לי' הך דמסכת מכות כנ"ל. ומזה מבואר דיתכן לפרש בלשון הרא"ש דהיינו כשהבעל והאשה אומרים כן דסתמא דמילתא שיילינן להו ועיקר הטעם משום נאמנות האב כדברי מהרי"ט. ובאמת שאין הכרח מדברי הרא"ש שסובר דאנן תלינן שבא אף בלי אמירתה ומה שהקשה ממיעוט שהלכו בעליהן למדינת הים היינו משום דמשמע דבהלכו בעליהן למדינת הים משמע שמחזיקין לממזר בודאי ואם דעכ"פ כשטוענין שבא ע"י שם הוה טענה א"כ גם באילו משכחת