שו"ת מהרא"ל כו

נפקא מידי נפילה וגוררת רגלי' שאני שניכר הריעותא על החוט אבל צולעה בעלמא לדעת הטור והרא"ש לא בעי בדיקה דאפילו הילוך שאינו יפה מפיק מנפילה

אלא יש לתמוה דהטור כ"כ בשם הרשב"א והרשב"א ס"ל לשיטתו להוכיח מזה דעקירת רגל לא מהני אבל הטור שפסק עקירת רגל לילך מהני א"כ (אין) י"ל דלעולם מהני אפילו בגוררת לכן צ"ל כמ"ש דמסברא גוררת רגלי' איכא ריעותא טפי שנפרדו רגלי' התחתוני' מן הראשונים עכ"פ נתחזקו דברינו שאין לחוש על כל פנים בהולכת הילוך יפה (סיום הדברים חסר וחבל על דאבדין)

סימן ח

שאלה עור אווז שהופשטה לשומן להחיכה ונשתהה ג' ימים בלא מליחה אם יש לה תיקון שבצלי אי אפשר שיופסד הכל כי השומן יזוב לאיבוד

א) תשובה כבר נודע כי הרב בעל שבות יעקב התיר השומן מאווזות פטומות וטעמו מפני שהוא רכיך ולא נתקשה הדם בתוכו ובאמת קשה לומר דבר זה ולהתיר והרב בעל נודע ביהודה (בחלק י"ד סימן כ"ד) דחה דבריו בשתי ידים דמ"ש בתשובת שבות יעקב דהשומן אינו מוחזק בדם כתב שדבר זה אין בו ממש שלא אמרו האחרונים אלא שאין בו דם הרבה כבשר אבל מ"מ דם יש בו וזהו אינה השגה דאטו עלה על דעת בעל שבות יעקב להתיר בלא מליחה דודאי מליחה צריך רק שאינו מוחזק כ"כ בדם ואין לחוש שלא יצא ע"י מליחה כי מפני שרובו שומן הרי הדם מתרכך מחמת שנבלע ברוב שומן ולא נתקשה כמו בשאר בשר וגדולה מזו כתב הר"ן גבי אין מחזיקין דם בבני מעים דאפילו בבני מעים יש דם כאשר נראה לעין וא"צ מליחה מפני שאותו דם המובלע אינו פורש בבישול וכ"ש הכא שלא בא השבות יעקב להתיר בלא מליחה רק מתוך שהדם מועט ורובו שומן אינו מתקשה מחמת שמובלע בשומן ומ"ש עוד בנ"ב שהרי אווז כחוש נמי יש עור והיה בה דם והיכן הלך הדם גם זה אינה תשובה שהדבר ידוע שכל התגרלות הגוף בשר ושומן הכל הוא מן הדם שהמזון מתהפך לדם שבלב ומזין כל הגוף ובגוף הראוי להתפטם מתהפך מן הדם וכח הזן לבשר הניזון וכל הגוף וא"כ אם מתפטמת מתהפך הדם לשומן וכעין דם נעכר ונעשה חלב וכ"ש שלא עלה בדעת בעל שבות יעקב להתיר בלא מליחה כלל ח"ו רק מפני ששהיית ג' ימים הוא חומרת הגאונים ולא נזכר בגמרא סמך להתיר בשומן דרכיך והרי הריב"ש כתב בתשובה והובא בב"י (סימן סט) ז"ל בבר צלונה נהגו לאוסרו אפילו לצלי והוא חומרא יתירא ואפילו לקדירה על ידי מליחה דלא גרע מאומצא דאסמיק וכן בשובר מפרקתה של בהמה אלא שראוי לחוש לדברי הגאונים במקום שנהגו עכ"ל הרי שהאיסור עצמו מרופה בידו ואינו מחמיר רק מצד המנהג ובהגהות ש"ד הובא בב"י שאם שרוהו בפושרין מתעורר דמו ויוצא ע"י המלח וכתב שמעתי כי במקום הגאונים נוהגין לשרותו בפושרין הרי שגוף האיסור אינו ברור א"כ אפשר שהגאונים גופייהו לא החמירו רק באפשר בצלי אבל בשומן שאי אפשר בצלי שיזוב השומן וילך לאיבוד אפשר שלא החמירו אלא דמ"מ כמה פעמים שבא מעשה לידי ולא מלאתי לבי להתיר בשומן

אך עתה נתעוררתי שאפשר שיצורף לזה היתר בשומן על ידי חליטה דמדינא דגמרא שרי בחליטה א"כ גם זו מחומרת הגאונים דלא בקיאין בחליטה וכמ"ש הטור (בסימן עג) בכבד א"כ אפשר דתרי חומרות לא מחמרינן לאסרו ע"י מליחה מטעם בשר ששהה ג' ימים וגם לאסור החליטה מטעם שאין בקיאין והנה כאשר עמדתי על ענין החליטה ראיתי מבוכה גדולה בזה בין גדולי הפוסקים

ב) הנה בטור י"ד (סימן סז) כתב בחליטה באומץ לא נתאדם הבשר בידוע שלא נעקר הדם כו' והחומץ מותר וגם הבשר מותר לאוכלו חי וכן הוא בש"ע משמע דלא מהני חליטה בחומץ לבשל בלי מליחה רק לאוכלו חי ויש לתמוה דבסי' (עג) כתב הטור ואם חלטו בחומץ או ברותחין מדינא דגמרא היה מותר לבשלו אח"כ אפי' עם בשר אחר כו' והגאונים כתבו שאין אנו בקיאין בחליטה הילכך אין להתירו בחליטה אבל אם נעשה בדיעבד מותר ע"כ הרי שכתב בהדיא דהחליטה בחומץ מהני אפי' לבשל עם בשר וא"כ תמוה למה כתב (בסי' סז) דוקא לאוכלו חי מותר ותו קשיא דהא כתב שאין בקיאין בחליטה ואיך התיר (בסי' סו) ע"י חליטה ואפשר דהטור מחלק דמה שהחמירו הגאונים בחליטה היינו לבשל דהדם פורש לקדירה בזו אוסרין הגאונים משום שאין אנו בקיאין משא"כ לאוכלו חי די"ל דבלא"ה הוה דם אברים שלא פירש מתירין הגאונים ג"כ דאף אם לא נצמח היטב מ"מ הוה דם אברים שלא פירש אלא דתמי' מילחא ל"ל החליטה כלל לאוכלו חי דהרמב"ם (בפ"ו) ממאכלות אסורות כתב לאוכלו חי והראב"ד השיג עליו דלאכלו חי א"צ חליטה משום דהוה דם אברים שלא פירש וכן שיטת התוספות בחולין (דף יד) והרא"ש דלאכלו חי מותר דהוה דם אברים שלא פירש וע"כ עיקר תועלת החליטה הוא לבשלו כמו שכתב הטור גופי' (בסי' עג) וכן פירש"י בחולין (דף קיא) והרשב"א בחדושיו והובאו בב"י (סי' עג) דחלטו לי' לבשלו עם בשר הרי בהדיא דהחליטה מועלת אפי' לבשל וא"כ קשיא ממנ"פ אי ס"ל להטור דם אברים שלא פירש אסור א"כ מ"ט להתיר טפי בחי מלבשל ואי ס"ל דמותר לא צריך חליטה כלל והא גופי' תמי' איך יהיה הטור נגד דעת התוס' והרא"ש אביו דלאכלו חי מותר משום דם אברים שלא פירש וא"כ ל"ל החליטה בחומץ דלאכול חי א"צ חליטה ולבשל לא מהני החליטה

עכ"פ מה שהוקשה להש"ך (בסי' עג) על רמ"א בתו' שסובר לאסור כבד בחליטה אפי' דיעבד ובס"ס (ס"ז) מתיר בדיעבד חליטה בחומץ ולא ידעתי מקום לדבריו דשם הא מיירי לאכול הבשר חי דרוב פוסקים מתירין אפי' בלא חליטה ובזו מתיר בחלט בחומץ דאם אין החליטה כהוגן לא נאסר הבשר למולחו לקדירה דע"ז אין חשש בדיעבד שהרי לא נבלע הדם בתוכו דאם עשה החליטה פעולה בבשר נאמר שפעלה להצמיח הדם כדין חליטה ואם לא עשתה פעולה מה"ת לומר שעשה פעולה להפליט ולהבליע ולא להצמיח כיון שטבע החומץ להצמיח אבל בחליטה ברוחחין הרי אם אין החליטה כהוגן הרי רותח מפליט ומבליע ונאסר ואין תיקון עוד במליחה

וגם מדברי הטור מוכח לחלק בין חליטה ברותחין לחליטה בחומץ שהרי לא הביא (בסי' סז) חליטת רותחין כלל רק בסימן (עג) מתיר בדיעבד א"כ ודאי לכתחילה אסור ברותחין ובחומץ מחיר לכתחילה ונראה דהיינו שכתב כדי לאוכלו חי דאם אינה כהוגן אין חשש שנבלע הדם ולא יצא ע"י מליחה דחומץ צונן הוא ובהדיא כתב הטור (ריש סי' קד) דבחומץ בעינן מעל"ע א"כ אין חשש שלא יצא הדם ע"י מליחה אבל ברותחין דהיינו בישול אם לא נחלט כהוגן הוה כבשר שנתבשל בלא מליחה גם יש לתמוה על הרמב"ם שם בדין י') שמצריך ליתן הבשר אחר הדחה במים רותחין וה"ה כתב שאינו מוצא סמך ברור לדברי רבינו ותמוה דודאי יש סתירה גמורה על הרמב"ם בזה דא"כ כל סוגיא דכבדא מה אתין ביה (חולין קיא) אין לה ביאור דהא בחליטה ודאי מותרת ואם בשאר בשר צריך חליטה ג"כ הרי בזמן הש"ס היו בקיאין בחליטה ובגמרא (דף קיא) האי נמי לא תבעי לך דאנא וינאי כו' קריבו לן קניא בקופי' ופריך דילמא פי קנה כו' אי נמי מיחלט חלטי לי' מעיקרא כי הא דרב הונא חלטי ליה בחלא ורב נחמן חלטי לי' ברותחין ומאי ודילמא הא כל בשר צריך חליטה להרמב"ם הרי שע"י חליטה מותר אפי' כבד ומשמע בהדיא דשאר בשר א"צ חליטה

ג) ומה שהקשו החו' שם תיפשוט לאיסורא מדחזינן דחלטו ליה וכתבו דמספקא להו לענ"ד א"צ לדחוק אלא י"ל שלא עשו כן בשביל האיסור אלא לפי שהכבד יש בו ריבוי דם וכיון דמותר בחליטה ביקשו שיוצמח הדם בתוכו ולא יופלט לחוץ ויאכלנו בדמו הצמוח בתוכו אבל לא בשביל איסור ובזה יובן מה דסיים בש"ס וסבר ר"פ למימר דחלא אסור א"ו אי חלא אסור איהו נמי אסור כי היכי דפליט הדר בלע ולכאורה הלא דבר שהוא למותר דאין נ"מ למאי שהביא הש"ס לדחות הבעי' דכבד אבל לפמ"ש מובן שפיר דהגמרא עצמה ביקשה ליישב דלא תפשוט מדהוצרך לצמוח בחומץ ש"מ דלא מהני בה מליחה וצ"ל כמ"ש דניחא להו לאכלו בדמו הצמוח בתוכו ולפי שלא תאמר מה לו לרב הונא להפסיד החלא טוב לאכול ע"י מליחה ולא יקפיד על פליטת הדם שע"י