שו"ת מהרא"ל קמד

מ"מ מחילה בטעות הוי מחיל'. הרי בהדיא מחשיב לה הרמב"ן למחיל' בטעות וזה כדעת רבותיו של הרמב"ם. ולענין הפירות יתבאר לקמן ע"ד בס"ד עכ"פ התשובה להרמב"ן מסכים גם כן עם רבותיו של הרמב"ם שעכ"פ הוי טעות על הקרקע

תו קשיא לי על הרמב"ם כיון דקנין בעשה בקטנות לאו כלים הוא וא"כ כשיגדיל במאי קני לי' כיון שהלוקח סובר שהי' שלו מקדם א"כ לא נתכוין לקנות והוי כמו עודר בנכסי הגר וסובר שלו הם דלא קני. וכן פסק הרמב"ם (בפ"ב מזכי' דין י"ג) וא"כ זה שלקח כשהי' קטן לא קני במה יקנה כשיגדל כיון שלא נתכוין לקנות ואפשר שמחלק הרמב"ם דכאן שדעת אחרת מקנה עדיף טפי ולכן הקטן כיון שלא מיחה דעתו הי' שיקנה אלא דמ"מ קשה במאי יקנה אח"כ כיון שמקח הראשון אין לו קים. ואפשר דהרמב"ם לשיטתיה אזיל דס"ל מלוה קינה במכר. וא"כ כיון שיצטרך להחזיר המעות שפיר קונה במעות דלא גרע ממלוה. וא"כ לרוב פוסקים שפסקי דמלוה אינה קינה במכר וכמ"ש רמ"א בח"מ (סימן קצ"ט סעיף ב) א"כ ממילא אף כאן אינו קינה ודוחק לדמות זה למקדש אשה לאחר ל' יום ונתאכלו המעות דלא דמי למלוה כדאיתא בפ' האומר דשם כבר היא גדולה משא"כ קטן ויש לזה צ"ע

ועוד המי' לי' בדברי הרמב"ם דזה סותר למ"ש (בפכ"ה) מהלכות מכירה במוכר פירות דקל לחבירו שאף לאחר שבאו לעולם יכול לחזיר מטעם דקיי"ל אין אדם מקנה דשלב"ל, א"כ כאן איך יקנה מן הקטן כי ן דאז לא הי' בידו למכור איך יקנה לו הקטן שיקנה לאח"ז כיון כאין בידו להקנות עכשיו ואולי מזה סייעתא למ"ש הרב מל"מ פ"ד מתיבות שנסתפק בקטן שקידש לאחר זמן אם חלין הקדושין אחר שיגדל דכיון דזמן ממילא אתי לא מקרי דשלב"ל, א"כ גם כאן י"ל להכי מהני המכירה במכר בקטנותו דלאחר שיגדל הימן אתי ממילא ועמ"ש בספרי המודפס (סימן ק"ז). אך נראה דליתא דא"כ מצינו לקדושין לקטנה מה"ת והיינו אם קידשה לאחר שתגדל. וא"כ קשה הרמב"ם (פ"י) מגירושין דאם נבדקה ממאנת אף שכבר הגיעה לשנים כל שלא בעל וכדאי' בשים נדה דבלא בעל ל"ח שמא נשרו. ואם איתא משכחת לה אפי' בלא בעל קדושי תורה בקטנה והיינו באמר ה"א מקודשת לי בקדושין אלו קדושין גמורים כשתגדל אא ודאי פשיטא דמילתא דליכא קדושי תור' בקטנה כלל כיון דאין בידו לקדשה עכשיו. ומה שהביא במל"מ ראי' מפדיון הבן שאם פדאו תוך ל' לרב ס"ל בנו פדוי ושמואל ס"ל אין בנו פדוי וא"כ לרב יש לדמות קדושי קטן ג"כ להך. כבר דתיתי בספרי שם דשם עכ"פ נהי דאין בידו לפדותו עכשיו מ"מ יש בידו לפדותו לאחר ל' אבל בקדושי אשה גם לאח"ז אין בידו שמא לא תרצה ועוד כתבתי בתשוב' דשם י"ל רב לטעמי' ולשיטתו דס"ל אדם מקנה דלשב"ל ואין להאריך בזה. עכ"פ קשה טובא לדעת הרמב"ם הא הוה דש ב"ל ואי משום שנשתמש בממכרו ונימא דהיא הקנא חדשה גם בפירות דקל נמי נימא אם ליקט מקצת הפירות לאחר שבאו לעולם. הרי רצה בממכרו ויקנה מחדש כשנשתמש בממכרו. אלא ודאי ליתא להך סברא וכיון שדברי הרמב"ם צל"ע טובא פשיטא שאין להוציא מיד מוחזק נגד רבותיו של הרמב"ם והוכחנו ג"כ מתשובת להרמב"ן דלא כויתי'. גם י"ל דבכה"ג גם הרמב"ם מידה כיון שכשנעשית בת כ' היתה נשואה לאיש וקי"ל שאין מחזיקין בנכסי אשת איש. ואין ראי' ממה שלח מיחתה. מאתר שהפירות לבעל א"כ גם במחאה זו י"ל שסמכה על בעלה. וי"ל שגם הרמב"ם מודה בנ"ד ועוד נ"ל כיון שכתב הסמ"ע(סימן רל"ה סקמ"ב) דלשון הרמב"ם שכתב כיון שלקח המעות בעינן דמי שוי' וא"כ י"ל בנ"ד שבהגיעה לכ' וכבר היתה נשואה כמה שנים. א"כ כיון דמיד כש שאת היתה יכולה לבטל המכר א"כ הוי נכסים אלו לבעל כמו נכסי מלוג וא"כ כיון שזכה הבעל בפירו' ואינה יכול' למכור בלא דעתו א"כ לא מהני מה שהמחיל ללוקח. ואפי' היתה מוחלת בפירוש דלא גרע ממכנסת שטר חיב לבעלה שאינה יכולה למחול דידו כידה. וא"כ אין לומר שהיא גמרה והקנה ללוקח במה ששתקה כשנשתמש בקרקע דאין בידו להקנות נכסי מלוג שלה ועל הבעל אין לומר מפני שראה ושתק מחל גם הוא והקנה ללוקח דהא הוא לא קיבל המעות כלל שכבר הוציאו האפטרופסים המטות הללו קידם נשואי' וא"כ לא שייך כלל טעמו של הרמב"ם. ואין לומר כיון שכבר הי' הבית ביד הלוקח הוי כמו נכסים שאין ידועים לבעל שמכרה קיים כדאיתא באה"ע וסי' צ') וכאן נמי כיון שהיו סבורין שהמקח קיים הו"ל לבעל כמו נכסים שאין ידועים לבעל שמכרה קיים וכדאיתא כה"ג באה"ע (סימן צ ס"ז) בשטר מברח'. דהא ליתא דממה נפשך אם נימא שסבורין שהמקח קיים א"כ למה תועיל ראה ושתוק הא לא ידע דמחיל אלא ע"כ מחשיב לה הרמב"ם ידע דמחיל. וא"כ מאחר שהבעל צל ידע עכ"פ שבית זה הי' של אשתו אין יכולה לוותר ללוקח מבלעדי הבעל ועל הבעל אין לומר שנתרצה מאחר שלא קיבל המעות כלל ובמכרה האשה בלא בעלה עיין באה"ע שם (סעיף ט') דלכ"ע מוציא הפירות בתי' והגוף לאחר מיתה וי"א שמוציא הקרקע מיד עם הפירות. וא"כ בכה"ג פשיטא כל אפין שוין שמוציאין הקרקע מיד הלוקח

ועוד יש לחלק לפי דברי הסמ"ע הרי לה קיבלו בנ"ד דמי שווי' כלל ובפחות מדמי ש וי' גם הרמב"ם מידה ועוד י"ל דהרמב"ם לא מיירי רק כשהקטן מכר בעצמו ולא נתאנה בסכום המקח משא"כ בנתאנה בסכום המקח הא אפי' בשאר אינאה קי"ל מוכר לעולם חוזר ובנ"ד כיון שהמכירה היתה ע"י שוחים אפי' בקרקע המכירה בטילה אפי' בפחות משתות כמו שדברנו לעיל וכיון דקי"ל מוכר לעולם חוזר כדאיתא בח"מ (סימן רכ"ד סעיף ח') א"כ כ"ש בזה שתוכל לחזור אף לדעת הרמב"ם דהא במוכר קי"ל לעולם חוזר ובאינאה ודאי לא מהני נשתמש בממכרו דאונאה ודאי מקרי לא ידע דמחיל. וא"כ מכל הלין טעמי פשיטא דגם להרמב"ם המכר בעל וכ"ש בנ"ד שהיתה הטעאה ואינאה בעיקר המקח

ו ולא נשא' לנו לבאר אלא אי צריך לשל' הלוקח שכר דיר' כיון שנתבטל המכר והנה לעיל כתבנו בשם רבותיו של הרמב"ם שמחזיר גם הפירות שאכל וא"כ צריך לשלם שכר דירה כל ימים שדר בבית. אלא שצריך לבאר דברי רמ"א (בר"ם רנ"ה) במ"ש בשם תשובת להרמב"ן (סי' ב') שכתב מיהו כל זמן שחפץ הקטן במה שעשה ואין ררוביו או הב"ד בטלו מעשיו והלוקח אכל הפירות א"צ לשנם מה שאכל. והנה הסמ"ע האריך להקשות מדין זה אדן (דסעיף י"ד) דפחות מבן ך' שמכר קרקע אביו שחוזרין ומוציאין ממנו כל פירות שאכל ונדחק לומ' דשם מיירי שלא בפניו או שמוחה ולא נהירא כלל דהא משמע דהרמב"ם (בפכ"ט) ממכירה העתקתי דבריו לעיל משמע שתו ק על הוראת רבותיו ולדברי הסמ"ע ה ראת רבותיו ע"כ הם בלא הי' הקטן כהן. ובלא"ה הוא דחיק שאין הדעת סובלת כלל לומר דאיירי בהני וטפי הו"ל לומר דפליגי אמנם כן בתר עון לא קשיא כלל דאין הרשב"א חולק על הרמב"ם כלל דהרשב"א לשיטתו וגם הרמב"ם לשיטתו דס"ל כל היכא דהמקח חוזר הדרי גם פירי דאינהו ס"ל דמישכנתא בא נכייתא הוי ריבית קצוצה והה"ד במכירה בטעות וכן היא להדיא ברשב"א (פ' איזהו נשך ד' ס"ז) הובא בשיטה מקובצת ובדף קי"ט סוף ע"א) מתחיל וזה לשון הרשב"א ומסיק כדעת הרי"ף דבזביני גמי הוי ריבית קצוצה בלא נכיתא ולכן חשיב ואפיק פירי דהוי ריבית קציצה. ובריבית לא מהני מחילה דאפי' יהיב לי' מדעת לא מהני מכ"ש מחילה בטעות דלא מהני בריבית. ובתשובת להרמב"ן שהיא דרשב"א ג"כ מיירי במתנה דליכא ריבית ולכן ס"ל שפיר דמחילה בטעות מהני שפיר דהא תשובת להרמב"ן מיירי בהדיא במתנה ולק"מ. ודברים הללו ברורים לאמיתה של תורה כמסיני מסורים

ולפ"ז לכארה לא יפה עשה רמ"א ששינה מלשון הרמב"ן וכתב וה וקח אכל פירות משמע דמיירי במוכר ובמוכר פשיטא לשיטת הרשב"א דהדרי פירא כדפרישית לעיל וכן הוא שיטת הרי"ף והרמב"ם (פ"ו ממצוה דין א') ככתב במוכר שדה באסמכתא צריך להחזיר הפירות משום רבית של תורה וסיים וכן הדין לכל מי שלא קנה קנין גמור מתחילה שהוא מחזיר הפירות שאכל מפני שהם רבית של תורה. וידוע למעיין בשיטת הפוסקים הראשונים שכל הראשונים כולם פה אחד סבורים. היכא דלא הוי זביני שמחזיר הפירות שאכל אלא שנחלקו בטעם הדברים שהרא"ש והראב"ד סוברים שהפירות חוזרים מטעם מחילה בטעות וכבר הביא מרן הב"י שיטת הפוסקים ובסי' ר"ז) וכן מבואר בש"ע (סי ת"ג סעיף ב') [סי' ר"ז ס"י] דפליגי אם פירות שאכל תוך ג' שנים הוי ריבית קצוצה אבל מה שאכל לאחר ג' שנים לכ"ע צריך להחזיר והיינו שיטת הרא"ש וסייעתו דחוזרין הפירות מטעם מחילה בטעות ג"כ ולפי שיטה זו דחוזרין מטעם מחילה בטעות אין חילוק בין מכר למתנה דבמתנה נמי כיון דבטעות היא צריך להחזיר גם הפירות דהא לשיטת הרא"ש אין הטעם משום רבית רק משים מחילה בטעות וכן הוא שיטת התוס' והראב"ד (פ"ו ממלוה דין ד') וההפרש שיש בין פירות דקל ובין מכר בטעות עיין במרדכי פ