שו"ת מהרא"ל קמג

רק ע"פ ג' הדיוטית בזו ס"ל דבטענה כל שהוא בטל אבל אם עשו הדינין שלית למכיר ומכר ע"פ שימת ב"ד רק שהמכירה ע"י שליח בזו ס"ל להרמב"ם באמת דדינו כב"ד ובפחות משתות מכרו קיים

מיהו לענ"ד י"ל דודאי כל שאין המכיר' בב"ד גופי' שהב"ד עצמם המוכרים ל"ש מה כח ביד יפה. ולכן לעולם האפטרופס והשליח ב"ד כאלמנה ומטעם האמור בש"ם דשליח יחיד כאלמנה. א"כ תליא בזה כשהב"ד בעצמם מוכרים אבל כשהשליח מוכר כיון שהב"ד עצמן לח מכרו הרי הוא כאלמנה. ול"ק מהך דב"ד מעמידין להם אפטרו' היינו משים שט ב עיקר החלוקה כך הוא ולא הוטל על הב"ד שיהיו בוררים בעצמן החוק היפה רק ע"י האפטרופ' שפם שמסתמא הב"ד ממנין מי שראוי לכך וא"כ עיקר החלוקה נעשית עפ"י ב"ד וכן דייק לישנא דהרמב"ם שכתב שהרי ע"פ ב"ד חלקו. וא"כ עיקר החלוקה נעשית עפ"י ב"ד. אבל בשמו ב"ד ונתנו רשות לשליח למכור שפיר י"ל דמ"מ הוא כאלמנה. שהרי מ"מ יחיד מכר והכי דייק נמי לישנא דהרמב"ם (פי"ג ממכירה) שכתב ואינו דומה לב"ד מפני כהיא יחיד ע"כ

וא"כ ממילא לא קשיא מה שהקשו התוס' דהך דר"נ לא דמי לשליח כלל ולק"מ ולפ"ז שפיר דגם באפטרופ' של יתומים המוכר אין יכול למכור בלא שימת ב"ד ואפש' דבעינן ב"ד גמור אבל אם מכר האפטרופס בלא שומא אפש' דאפילו שוה בשוה מכרו בטל עכ"פ בנ"ד שנתברר שהי' שוה יותר אז א"כ אפילו מכר האפטרופס כדין מ"מ מאחר שלא מכרו ב"ד הפילו בכל שהוא מכרן בטל. ודין זה הל' פסוקה היא ופסקה רבינו המחבר בש"ע (בסימן רכ"ז סעיף ל') הל' פסוקה ואף שיש להלוקח כ' וחתום מב"ד העיר מ"מ כיון שלא שמו הב"ד הבית לח שייך הדין דשום הדיינין שפחתו שתות מכרן קיים. אבל כאן שהסכימו הב"ד למכירה בלי שומא י"ל דאין כח ב"ד יפה כלל ותדע דבדקדוק השומא תליא מילתא דהא בעשו אגרת בקורת אפילו מכרי שוה מנה במאתיים מכרן קיים והיינו הכרזה כפרש"י ולרמב"ם דקדק השומא וההכרזה אלמא דבהא תליא לקיים מעשיהם לפי דקדיק השומא וא"כ בלא שמו הב"ד כלל לא מצינו להם כח יפה וי"ל שכל טעות מבטל המקח אפילו בכל שהוא אף אם תמצי לומר דבלא טעו יהי' מכרן קיים מ"מ כיון דחזינן שהי' שוה יותר אז אפילו יהי פחות משתות המכר בטל כיון דלח נעשה שומא כלל. ובאמת שאין להאשים הב"ד כלל לפי מה שאומר האפטרופס עכשיו שהיו אנשים שהיו רוצים לה סוף א"כ בא לב"ד בטענ' שמוכרח דוקא למכור לזה הלוקח כאש' מתנצל האפטרופס גם עכשיו שהפחידו הלוקח שבאם ימכור לאחר תפסיד תשעה מאית ר"ט וכשימכיר לו תרויח תשעה מאות ר"ט. א"כ בא לב"ד בטענה הכרחיות למכור לזה והלוקח הטעה לאפטרו' ואפטרופס הטעה לב"ד ולזאת נמכר בלא שומא והכרזה דמאחר שידע שרוצים להוסיף והוכרח למכור לזה לאיזה סיבה והטעאה כפי אבר אומר מה מקים לשומא והכרזה א"כ כעת שערערו על המקח ונמצא באמ' או טעות שלא מדעת או ידע דשוה יותר ועשה האפטרופס לסיבת טובה שהבטיח לו לטובת היתומה ואתר שנתברר שלא נתקיימה הטובה ממילא המכירה בטילה ועוד דלפי הנראה עכשיו לא הי' הכרת נמכור הבי' הלזה כלל כי בשעת מכירה עדיין לא נתבעה הכתובה ולמה שהיו צריכים לצורך יתומים היינו מה שלוו כבר לצורך אחי היתומה. ואם הי' כן גם במה שמכרו שלא בהכרזה עשו שלא כדין

ד וגם נראה שנא הי' תורת ב"ד עליהם כלל מאחר שהשני דיינים. הא' הוא גיסו של הלוקח והב שני בשני בחד בעל עם הדיין הראשון והלוקח. הגם שהורגלו לישב על מדין ולפעמים אפי' לקרובים. ואיתא בח"מ וסימן ח) דיכולין ציבור לקבל עליהם ב"ד שאין ראויין מן התורה מ"מ י"ל דנדון לקרוביהם ודאי לא נתקבלו שישבו בדין במי שיש לו דין עם קרוביהם להכי לא נתקבלו וכן המנהג באמת שאם א' מבני העיר יש לו משפט עם קרובי של דיין יוכל לו' שיבחר אחר שהרי גם עתה פסלו דייני העיר מחמת קרבות א"כ אין יכולין לדון בע"כ כלל לקרוביהם. ואף שקיבלו הדיינין שהיו פסולין מחמת קורבה דהעד זה מ"מ אין מנהג שיכופו שידונו עצמם לקרוביהם וכ"ש במילי דיתמי שאין תורת ב"ד עליהם והן הביא ב"י ובסימן ק"ט) בח"מ בשם הריטב"א שיש מקומות שנהגו להכריז שמי שלא יראה זכותו יפסיד והסכימו הסכמה לענין בני עיר והנלווים עליהם אבל לא לקטנים עכ"ל

ועוד אני אומר שגם זה שימכרו בנכסי יתומים לצרכי היתומים בלא הכרזה כלל אינו ממוסכם דרש"י פירש בכתובות (דף פ"ז) ד"ה לכרגא של יתומים. והתוס' הקשו דמשמע לשאר צרכי יתומים מכריזין והקשו התוס' מהך דפ' שום היתומים דלא מוקי לצרכי היתומי' וכבר תירץ המ"מ בשם יש מפרשים שלשאר דברים צריך הכרזה ל' יום ולצרכי יתומים בעינן הכרזת שעה ולהני דברים אפי' הכרזת שעה אין עושין וא"כ לק"מ על פירש"י ולפ"ז לכל הדברים חוץ מהני אפי' לצרכי יתומי' צריך מ"מ הכרזת שעה וא"כ בלא הכרזה כלל לא מהני וגם זה סני' לבטל המכירה ועלה בידינו שאם היתה היתומה קטנ' שאין קיום למכירה

ועתה נבאר אם יונח שהיתה כבר גדולה בשנים הנה אם לא היתה יודעת בטיב משא ומאן מצד עצמה אינה מכירה אפילו נכסים שקנה הקטן ובקרקע ירושה בעינן שתהי' בת עשרים. הגם שנראין הדברים דמ"מ ע"פ ב"ד מוכרין דאל"כ פחות מבן עשרים ימות ברעב או בשאר חסרונות שימצאו להם ובודאי נראה שאם הב"ד רואין שיש תועלת ליתום והכרח למכור ודאי מוכרין דמי גריעי מקטנים גמורים. מ"מ בענין זה לא נתברר לב"ד שהוא טובת הנאה של יתומ' אלא שהאפטרופס הטעה לב"ד. והשתא הוא דאיגלי בהתחי' דעביד שלא כהוגן ושלא כדין שהיו אנשים רוצים להוסיף והאפטרופס מכר דוקא לזה ולא נעשה עם היתומ' שום הטבה א"כ בודאי מכירה בטעו' הוא ובפרט שכתבתי שאין תורת ב"ד עליהם כלל. וגם נראה דכיון דאין בידה למכור רק ע"פ ב"ד הדר דינא כמו בקטנה גמורה שצריך שומא והכרזה ובפרט שקרוב הדבר שעדיין לא ידעה בטיב משא ומתן כלל וברור דעיקר סמיכתה על האפטרופ' וכבר בררנו דאפטרופס שטעה בכל שהוא המכר בטל וכ"ש כאן שהיתה גדולה אין כאן אלא שליחות בעלמא ושליח שטעה אפי' כל שהוא בטל המכר דלתקוני שדרי' ולא לעותי ואף שהסכימ' היתומה על מכיר' האפטרופסין אין ראי' שמכר' בעצמה דא"כ אפטרופסין ל"ל. וע"כ אין חתימתה ראי' רק שהסכימה למעשה אפטרופס ואינה אלא הסכמה על השליחות. ועוד נראה כיון דאינה יכונה למכור בעצמה לא מהני השליחות כלל דמי היכא מידי דאיהי לא מצי עביד ושנית משייא וכדאיתא בפ"ק דנזיר (י"ב) וא"כ ממילא בטילים מעשה אפטרופסית שלה ואין לנו להשען אלא על הסכמ' הב"ד למכירה. וכיון שהב"ד לא ידעו אמיתת הדברים כי אם ע"פ אפטרופס ונעשה הכל ע"י טעות יאונאה ותותלת הטבה שלא נעשית כלל א"כ בטלו מעשיהם ואין תימא על הב"ד שלא ירדו לאמיתת הענין ומה היא ההטבה. שב וה"ר נוטל רציעה ושבט מושל בפרע בזמן פרייסין שהי' אחריות לב"ד להכניס כלל בעניני יתומים. ולזאת אין הב"ד אחראין לדבר ועיקר סמיכתן על האפטרופס שהאמין לוקח עכ"פ כיון שנתברר שלא הי' המכירה כדין תחזור המכירה

ה ולא נשאר לנו לבאר אלא דעת הרמב"ם (פכ"ט) ממכירה שכתב וז"ל פחות מרן עשרים שמכר קרקע אביו חוזר ומוציא מיד לקוחות בין קודם ך' בין אחר ך' ומוציא מן הלוקח כל פירות שאכל כו' כדין הזה הורו רבותי. ואני אומר שאפילו קטן שמכר קרקע אביו וכשנעשה בן ך' לא מיחה אינו יכול לחזור שכיון שלקח המעות ונשתמש הלוקח בקרקע זו לפניו כשהוא בן ך' ונא מיחה. נתקיימה בידי לוקח שהרי רצה בממכרו עכ"ל. ובנ"ד נמי כיון שלא מיחתה אחר שנעשית בת ך' נתקיימה המכירה אפילו היתה קטנה. והמחבר (בסימן רל"ה) סתם כדעת הרמב"ם. ולדידי צ"ע טובא איך סתם המחבר להלכה כתלמיד במקום הרב שהמ"מ כתב ראייתו של הרמב"ם אפשר שלמד כן ממתקדשת למיא נין שכיון שגדלה אינה יכונה לחזור דהא אית' בקידושין (דף נ') בקטן שקידש שאין קידושיו קידושין אע"פ ששלח סבלונות לאחר שהגדיל אינן קדישין ולא אמרי' ששלח לשם קדישי. אע"ג דאיתא בפ' המדיר (דף ע"ג) אדם יודע שאין קידושין לקטן כדאיתא (שם ע"ח) בפרש"י דאיכא הנאה והכל יודעין שאין במעשה קטנה כלום וזה שאינה ממאנת משתגדיל בלא בעל היינו מדרבנן דלהכי לא חיישינן שמא נשרו אלא בבטל דאיכא ספיקא דאורייתא כדאיתא בנדה וברמב"ם וכן פסק הרמב"ם גופי' (בפי"א מגירושין דין ד') דבלא בעל אין קנין דאיריי' רק מדרבנן וכן מבואר בפ' המדיר שם (דף ע"ד) דאיכא מ"ד במקדש במלוה ועל תנאי אפילו בעל א"צ ממני גט משום דטעי וסובל דהו) קידושין אף די"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובעיל לשם קידושין אמרינן דטעי שקדושין הראשונים קידושין ולכן לא בעל לשם קידושין. וא"כ כ"ש בזה שי"ל דלהכי שתיק משום שסובר שיהיו מעשיו קיימים ולכך לא מיחה

גם מלשון תשוב' להרמב"ן (סי' ב') שהביא רמ"א (ס"ם רל"ה) שכחש ואפי' אומר הקטן שלכך לא מיחה בשביל שסבור שמכירתו מכירה