שו"ת מהרא"ל קמב

בזמן המכירה בפרט שהאפסרופס עצמו הודה שלא מכר כי אם לסיבת הבטחה שע"י המכירה תרויח שלשה מאות אדומים פ"י הלוקח. ופשע האפטרופס שלא לקח מידו כתוב וחתום על זאת. ומסתמא גם אז הטעה הב"ד בכך שאמר שהיא ט ב' גדול' וא"כ אם תאמין לאפטרופס האמינו בכל דבריו שלא קיים התנאי כלל והי' טעות בגוף המכר שלולי שהציע האפטרופס דבריו לפני ב"ד לא היו מסכימים כן הסתם וכ"ש שנתברר שבאמ' היו מוסיפין ומכרו לזה בגזל אבל ודאי אפטרופס עשה שלא כהוגן ואין במעשיו כלום ובתשו' רשב"א (סי' אלף וט"ו) הובא התחלת התשו' בב"י (סי' ר"ץ) וסיים שם אם יראה ב"ד שאילו לא מכר ופרע הי' בכך הפסד ליתמי הדין עמו עכ"ל משמע שצריך לברר בב"ד

ועוד נראה ברור שאף דברים שא"צ הכרזה מ"מ שומא צריך עכ"פ דטעמא דא"צ הכרזה היינו משום נעילה דלת בפני היתומים וכמ"ש הרא"ש פ' אלמנה נזונית והר"ן שם ועיקר ראייתם היא מה דפ' שום היתומים דאמרינן אין נזקקין לנכסי יתומים אא"כ רבית אוכלת בהם ופריך ממתניתין דשום היתומים ואמאי לא מוקי (בלא) [בלוי] לצורך יתומים אלא וודאי א"צ הכרזה וא"כ א"ר משם רק שא"צ הכרזה. אבל שומא ודאי בעינן דמהיכי תיתי למכור בלא שומא וא"ל דשומא חלי בהכרזה דהא ליתא. דהא בפ' אלמנה נזונית (דף ק':) דמוקי בדברים שאין מכריזין והיינו בעבדים ושטרו' וקרקעות ומטלטלין. ואיתא התם מטלטלין של יתומים שמין ומוכרין אותם לאלתר אלמא אפי' דברים שא"צ הכרזה מ"מ שמין אותן וכן משמע מהא דמוקי במקום שאין מכריזין ויהיב טעמא דקרו להו אכלי נכסי דאכרזתא. א"כ משמע לענין שומא לא נשתנה הדין משאר דברים דעכ"פ שומא בעי

וכן לענין אלמנה איתא בגמרא (דף צח) צריכה שבועה ואינה צריכ' הכרזה. וכתבי הפוסקי' דמ"מ בעי ב"ד הדיוטו' הבקיאים בשומא ואם מכרה בינה לבין עצמה שלא בב"ד הדיוטו' עיין באה"ע (סי' קג) ובטור מבו' שדעת הרמב"ן ור"ח ורא"ש שאפי' מכרה שוה בשוה מ"מ המכר בטל וכן מצאתי בריטב"א פ' אלו מציאות (דף לב) ואפשר שגם הרמב"ם שסובר באלמנה אם מכרה שוה בשוה מכרה קיים אפשר דמודה בדברים הללו אף שהקילו בהם לענין הכרזה מפני צורך שעה כיון דמדינא הוה צריכי נמי הכרזה אלא שא"א מפני הטעמי' האמורי'. מ"מ מהיכא תיתי להקל לענין שומא וצריך עכ"פ שומא וכן משמע (בספי"ב) ממלוה שכתב במטלטלין ועבדים ושטרות שמין אותן בב"ד ומוכרין אותן מיד ואף דבגמ' נא מצינו שמין רק במטלטלין פשיטא ליה דבכולהו הדין שוה כיון דהטעמים אין שייכים למנוע השומא. וא"כ הה"ד במכרו לדברים שא"צ הכרזה מ"מ שומא בעי. וכן י"ל ממה שמבו' בש"ם שם דמוקי מתני' דשום הדיינין שפחתו שתות בשעה שאין מכריזין כדאמרי נהרדעי לכרגא ולמזוני ולקבורה מזבנינן בלא אכרזתא וכיון דקרי לי' שום הדיינין משמע דבעינן ב"ד גמור א"כ חזינן דאפי' להנך מילי בעינן ב"ד ואדרבה משמע דבעינן ב"ד מומחין ולא סגי בבקיאין בשומא בעלמא כמובא למעלה. וא"כ י"ל כיון דבעינן מומחין אם מכרו בלא שומא אפילו שוה בשוה מכרן בטל אפי' לדעת הרמב"ם דלא אמר הרמב"ם (בפי"ז מאישות) אלא באלמנה שמוכרת שלא בב"ד וא"צ רק שמאים וג' הדיוטות אבל בה"מ דבעינן ב"ד גמור י"ל דמודה הרמב"ם שאפי' מכרו שוה בשוה מכרן בטל שמכרו בלא שומא בב"ד

ב ואל תטעה במ"ש הש"ך ח"מ (סי' ק"ט ס"ד) שכתב אפטרופס וב"ד (שלא) [שלוו] לצורך יתומים (אין) [מוכרין] ופורעין וא"צ הכרזה וכתב בסמ"ע הטעם דהוי כמו למזוני ולכרגא ובש"ך השיג עליו וכתב דלא דק דכאן הטעם דהוי כמו בעל דבר שרצה לפרוע בעצמו וע"ש וכיון דהוי כבע"ד א"כ אפילו שומא לא יצטרכו כמו בע"ד עצמו דהא ליתא דודאי מ"מ שומא צריך דאיך יוותר בשל אחרים אלא שא"צ הכרזה דאיכא נעל"ד וכמ"ש הרא"ש בפ' אלמנה נזונית והר"ן כם ובאמת לא ידעתי מה זה שהשיג על הסמ"ע. דדברי הסמ"ע נכונים הם. וז"ל הרא"ש פ' אלמנה ולכך לא בעינן הכרזה שאם לוו לצורכם מוכרין ופירעון כדרך שבני אדם פורעין משלהם שאילו מתחילה כשלוו (ב"ד) מוכרין לצרכיהן לא היו צריכין הכרזה כדפרישנא לעיל גם כשמוכרין לפרוע מה שלוו מוכרין בלא הכרזה עכ"ל, ומ"ש כדפרישנא לעיל היינו מ"ש בפ' הכותב (סימן י"ט) שהוכיח מהך דשום היתומים כו' דבלוו לצרכי יתומים א"צ הכרזה מדלא מוקי מתניתין דשום היתומי' במכרו לצרכי יתומים ובמכרו לצרכי יתומים ודאי עיקר הטעם עם מאחר שהוא לברך יתומים אין פנאי להכריז כיון שהיתומים צריכין לכך וא"כ גם בלוו לצרכי יתומים ופורעין ג"כ עיקר הטעם משום תועלת יתומים וכדברי הסמ"ע שלא יונעל דלת בפני ג"ח המלוים לוה וא"כ הכל הילך לרקו אחד ודוק. עכ"פ לענין שומא פשיטא דשמין עכ"פ בב"ד. איברא דאיכא למידק מהא דאיתא פ' הנזקין (דף נ"ב) ההוא אפוטרופוס דהוה בשבבותי' דריב"ל דהוה מזבין ארעא וזבין ץורי ולא א"ל ריב"ל ולא מידי. וא"א שצריך שומא בב"ד א"כ מתחילה הי' צריך שומא. א"כ עשה עפ"י ב"ד וריב"ל הסגים עמי ואיך שייך ולא אמר לי' ונא מידי דהא מסתמא ריב"ל הי' מופלא שבב"ד כיון דתליא הש"ס העובדא בדריב"ל. מיהו לזה אפשר לומר שמא ב"ד אחר הי' והם שמוה כדת א א דקשה מההיא סבתא דאיתא התם דזבנתה לתרי דיתמי חי אתי לקמי' דרב נאמן אמרו מאי עבודתה דזבנה אמר ר"נ יתומים שסמכו תנן. וע"ז קשה כיון דבעי שומא בב"ד א"כ כיון שירדו לשומא ושמו התורתא א"כ היא כאפטרופס שע"פ ב"ד ואפשר שמכאן יש הוכחה לדברי הרמב"ם דס"ל באלמנה (הפילו) [אם] מכרה שוה בשוה בינה לבין עצמה מהני מיהו למאי דפרישית לעיל שמודה הרמב"ם היכא דבעינן שומא בב"ד שאם מכרה בינה לבין עצמה בטל א"כ מטלטלי שצריכין שומא ג"כ (אם)[עם] ב"ד היה שם ומאי אמרו קרובים מאי עבודתה דזבני הא היא כמו אפטרופא ע"פ ב"ד ונראה דאע"פ שנזקקי לה ב"ד שבעיר לשום השור ולמוכרו על פיה לצורך יתמי מ"מ אין לה דין אפטרופוס דממונה ע"פ ב"ד בפירוש לאפטרופא רק שהיא הציעה דברים בב"ד שמוכרת לצורך יתמי ומכרתה ע"פ שומא בב"ד כדת ובאו הקרובים וערערו כיון שלא נתמנה בפירוש ע"פ ב"ד לא יהי' במכירתה כלום. וגם אפשר שלא ידעי ב"ד במכירה כלל שלא נזקקו לכך רק לשומא בעלמא שיוכל אפטר פס למכור לעצמו אחר שנישום בב"ד ועיין ח"מ (סי' ר"ץ סעיף טית) ואף שכתב רמ"א שם דאפטרופס עושה כל מה שנר אה בעיניו ט בת יתומי' נראה ג"כ דלא בא לומר כלל שימכור שלא בשומא דאיך יוותר בשל יתומים רק לאחר שנישום כדת יכיל למכור אפילו בלא ב"ד ואפי' דלא בעינן ב"ד מומחין מחין עכ"פ בעינן מ"מ ב"ד הדיוטות ושמאים בעינן

ועוד שידענו שמדמי מכירה סילק הלוקח כתיבת אשת אחי היתומה וכשמוכרין לכתובה פשיטא בעינן הכרזה כמפורש בפ' שום היתומים. ואין לומר שעשו כן להרויח מזונות הא מנה דהא מצד הדין מגיעים לאלמנה מזונו' עד שתפרע כל הכתובה וגם הלוקה פרע הכתוב' לאחרים ולא פרע כאחת ונמשך זמן רב ימצא כלא יפטרו במניעת ההכרזה מן מזונות האלמנה וגם שאבי האלמנה שבא בהרשאתה תבע כבר כתובתה בב"ד וא"כ אין ריוח ניתמה במניעת ההכרזה ובכה"ג צריך להכריז כמפורש ר"פ שים היתומים ואולי הוצרכו למכיר מקצתו לצורך היץומה ולא מצאו למכור מקצת הבית והוכרח האפטרופס למכור הכל וצריך חקירה בזה

ג ולכל זה הוצרכנו אילו לא היתה אונאה בגטף המכירה אבל לפי שנתברר עכשיו שהי' אז שוה יותר הנה מכירת האפטרופס ודאי בטילה דדמי לשליח ושליח שנהאנה חוזר בכל שהוא וכן מפורש ברמב"ם [פי"ג ממכירה דין עי"ת]. אלא דיש לדקדק על דברי הרמב"ם מהא דאיתא פ' אלמנה נזונית (דף ק') דר"נ אמר הלכה כדברי חכמים דבפחתו שתות מכרן בטל ופריך ולית לי' לר"נ א"כ מה כח ב"ד יפה הא אמר רב נחמן אמר שמואל יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן ב"ד מעמידין להם אפטרופס ובוררין להם חלק יפה הגדילו יכולין למחות ור"נ דידי' אמר הגדילו אין יכולין למחות דא"כ מה כח ב"ד יפה וכתבו התוס' דאי לא דאמר הצ' כחכמים לא קשיא מהא דשליח כאלמנה אפי' איירי בשליח דיינין דלא שייך בדידי' כ"כ מה כח ב"ד יפה כמו באפטרו' עכ"ל ותימא על המ"מ שכתב דהיא פשוט אי מיירי בשליח דיינין דהה"ד באפטרופס דהתוס' הוכיחו דאפטרופס עדיף מיהו בתר עיון דברי המ"מ נכונים שהרי (בפ"י מלאכות דין ד') הביא הך דינא וסיים ואם הגדילו אין יכולין למחות שהרי ע"פ ב"ד חלקו להם ואם טעו ב"ד בשומא יפחתו שתות מכרן בטל ע"כ. והוכיח המגיד משנה שע"כ ס"ל דצריכים לחלק בשומת ב"ד דיקא אפילו טעה כל שהיא חוזרין לדעת הרמב"ם דאפטרופס שטעה אפילו בכל שהוא חוזר ע"ש במ"מ. ולכאו' נראה דס"ל לה"ה לחלק. דאפטרופס שמכר בלא שומת ב"ד בהא בטל אפי' בכל שהוא אבל מכר ע"פ שימת ב"ד דינו כב"ד ומכרו קיים. וקשה לפ"ז איך כתב המ"מ (בפי"ג ממכיר') דלהמפרשי' בפירשו ששליח דיינים כאלמנה דין זה פשוט הוא מסתמא כשב"ד עשאוהו שליח למכור מסתמ' עשו כהוגן ושמו הקרקע וא"כ לדעת הרמב"ם דינו כמו ב"ד. ואיך למד המ"מ לדעת הרמב"ם מדין שליח דיינים שהיא כאלמנה יצ"ל דהמ"מ מפרש שנית שפשאוהו ב"ד שליח למכור ומכר הקרקע בלא שימת ב"ד