שו"ת מהרא"ל יד

שבועה עליו וא"כ כיון דלתבול אין שבועה חלה והשחתת גופו נלמד מהשחתת ממון א"כ מוכח דלוקה מן התורה ואף דדחי הש"ס דילמא בגדים שאני דפסידא דלאו הדר הוא מ"מ משמע דעכ"פ מהא לא הדר דאיכא מלקות על השחתת בגדים

ב) הן אמת כי גם בדין חובל בעצמו פסק (בפ"ה מהל' שבועות) ששבועה הלה עליו ואם לא הרע לעצמו חייב אעפ"י שאינו רשאי ובגמרא הנ"ל משמע דאם אינו רשאי אין שבועה חלה ובזו כבר הרגיש הלח"מ בפ"ג מהלכות דיעות וכתב שדוחק לומר דלמאי דמסיק ר"א הקפר לא צריכנא לתנאי אלא ברייתא אתי' כוותי' ולא תירץ כלום מיהו זה יש לישב היטב דודאי האמת דלר"א הקפר מוכרח לאמר דאע"ג דאינו רשאי לחבול ולצער נפשו מ"מ חלה השבועה דהא עיקר דברי ר"א נלמד מנזיר שנקרא חוטא בשביל שציער עצמו מן היין והרי ראינו שמ"מ חל הנזירו' אלמא משום דעביד שלא כהוגן מה שציער בעצמו מ"מ הנזירות חלה וא"כ דיו לבא מן הדין להיות כנדון שהרי לא נלמד רק מנזיר שאסור לחבול בעצמו וא"כ חזינן שהנזירות חל אף בנשבע להרע לעצמו א"כ ממילא צדקו דברי הרמב"ם שהנדר חל עליו שפיר לחבול בעצמו (אע"פ) וא"כ למאי דמסיק ר"א הקפר ע"כ הדר ביה מהך סברא דאם אינו רשאי אין השבועה חלה דהנזירות יוכיח שאעפ' שאיסורו הוא מ"מ חל הנזירות ודברי הרמב"ם מוכרחים כפי פשט הסוגיא ובלח"מ לא ירד לעומק של דברים מ"מ מה שכתבתי קשה דמשמע דלוקה מן התורה על השחתת בגדים ומהך סברא לא מצינו דהדר ביה

אמנם בתר העיון נ"ל דברי הרמב"ם מוכרחים דליכא מלקות על השחתת ממון דהא במכות (דף כב) דפריך הא איכא הקוצץ אילנות טובות ואם נימא דילקו על ה השחתת ממון מדאורייתא אמאי לא פריך ליחשוב נמי שקרע בגד בהליכתו או שהפסיד מאכל ואיכא תרתי על האילן ועל הבגד דהוו גופין חלוקין אלא ודאי ליכא מלקוח רק אקוצץ אילנות טובות אבל לא על הבגדים לכן ס"ל להרמב"ם דלמסקנא דחזינן דר"א הקפר ס"ל אע"ג דאיכא איסור לחבול מ"מ אין בגדר לאו שלא יחול שבועה עליו וא"כ אפי' בהשחתת גופו אין מלקות א"כ י"ל כ"ש השחתת ממון אף דבגמרא בעי לדחויי דגופו פסידא דלא הדר הוא דיחוי בעלמא ולא מסתבר להחמיר בממונו יותר מגופו וא"כ למסקנא ע"כ לוקה מדרבנן הוא וצדקו דברי הרמב"ם

ומ"מ י"ל גם לדברי הרמב"ם איכא איסור דאורייתא בהשחתת ממון אלא שאין לוקין עליו כמו על חצי שיעור שאסור מן התורה מ"מ אין מלקות עליו וכמ"ש הלח"מ ג"כ לפי דרכו

אמנם בעיקר מה שהקשה בלח"מ על הרמב"ם שפסק כר"א הקפר דתקשי לי' קושיות התו' דשמואל גופי' אמר בתענית (דף יא) אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא ואיהו גופי' אמר בהחובל כשהקשו והא תניא אביא נשבע להרע לעצמו שהוא כו' ואמר שמואל באומר אשב בתענית ועוד הקשו דבנזיר טהור אמר בנזיר (דף ג) בלאו חוטא הוא ותירצו דהמצוה גדולה מן העבירה וא"כ קושיות אלו נשארו להרמב"ם שסובר שאסור להתענות ונכנס בדחוקים ובדברים רחוקים ונראה שהרמב"ם בלשונו הזהב תיקן זאת במלה אחת שכתב ז"ל ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינו דרך טובה הנה הוסיף מלת תמיד ובזו מתרץ קושיית החו' דודאי פעמים שצריך איזו תענית לגדר ופרישות לא יצדק עליו לומר שהוא חוטא לכן בב"ק פ' החובל אמר שמואל באומר אשב בתענית דבזה לא שייך שלא תהא שבועה חלה שמא הוא לגדר ופרישות ובתענית היושב בתענית לשון הווה שמתענה תמיד מה שלא צריך לגדר התאוה וכדומה וזה נקרא חוטא

וביאור הדברים כמ"ש בתשובה שלי שודאי אי אפשר לאמר שמה שכתבה התורה למצוה יהי' בו עבירה והתורה [כתבה] מצות נדרים שיהי' בו עבירה אלא הדבר הוא כמ"ש הרמב"ם סוף הלכות נדרים ז"ל מי שנדר נדרים כדי לכוון דעתו ולתקן מעשיו כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר או חי שהיה שוגה ביין ואסר עליו היין וכו' וכן חי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר כו' כולם דרך עבודה לשם הוא ובנדרים אלו וכיוצא בהם אמרו נדרים סייג לפרישות וכו' ע"ש הנה הורה בלשונו הזהב ודעת שפתיו ברור מללו דודאי מה שכתוב בתורה נזירות ודאי עיקר ענינו מצוה והיינו כשהוא לצורך פרישות וכענין הרואה סוטה בקלקולה יזיר מן היין וכן בנזיר של שמעון הצדיק אלא שלאו כל אדם זוכה שיהיה נזירות בדרך זה דוקא והנה הנזיר ודאי אם עשה לגדר ופרישות קדוש יאמר לו אבל שלא עלתה בידו ונטמא א"כ אגלאי מילתא שעבירה עשה שפי' מן היין ובא לידי עבירה והיינו דאמרינן דנזיר טהור לאו חוטא הוא שהרי יש בו בחינת מצוה לכוון דעתו א"כ אין הפרישה מן היין עבירה אבל בשלא עלתה בידו לפי הכונה לכוון דעתו אגלאי שגם הפרישה עבירה היא והיינו שלא פירש עצמו אלא מן היין לבד היינו שלא היה בו כונה אחרת לכוון דעתו אך לפרוש מן הין לבדו זה נקרא עבירה נמצא דבמקרה לא שייך לומר שהוא עבירה שפעמים הוא לגדר אבל המתענה תמיד שלא היה צריך לגדר הוה חוטא ומיושבים היטב קושיות התוס' ועל פי זה נראה גם בחובל כיון דלא פסיקא ליה שפעמים הוא למצוה אין לייחד בו לאו מפורש שלא תהא שבועה חלה עליו דפעמי' אפשר שמצער עצמו לגדר מצוה והדבר מסור ללב לכן לענין שבועה שפיר חלה דאין לגזור האיסור בהחלט ואף [דמצער עצמו] ואיכא איסורא דאורייתא וכן בממון כבר הקשו בתוס' בהא שאמרו שמואל קרע עלי' דרב תליסר איצטלא דמילתא והיינו שעשה כן למצוה ולא שייך שלא תחול שבועה עליו וחלה השבועה ומ"מ איכא איסורא דאורייתא גם להרמב"ם אלא שאין שייך מלקות מן התורה ע"ז כמו שהוכחנו דלפעמים הותרה לגדר וכדומה לכן מצינו [רק] בקוצץ אילנות טובות דלא שייך ביה גדר וסרך מצוה כשאינו [מעולה] בדמים והאיסור מבורר ה טב אבל בהשחתת ממון אף שהוא איסור מן התורה וכן חבלת גופו מ"מ אין בו מלקות שאין בו לאו מפורש והותר בנזיר לכוון דעתו כנ"ל ברור לדעת הרמב"ם

וא"כ י"ל גם להרמב"ם בנדון השאלה יודה שיכול להמתין עד יתברר לו הדין שלא יעבור על בל תשחית בחנם יכול להמתין בשב וא"ח בפרט לדעת הרמב"ם דספיקא מדאורייתא לקולא גם הספק בל יראה אינו אלא דרבנן וכן משמע בסנהדרין (דף ז) דאמר אמור לחכמה אחותי את חם ברור לך כאחיתך שאסורה לך אמרהו אם לאו אל תאמרהו והנה לא יעלה על דעת שדבר שאין האיסור ברור לו שיאכלהו או לא ימחה ביד אחרים לאוסרו חלילה רק במידי שאין עוברין עליו רק בשב וא"ת לא יאסור אלא בדבר ברור כן נ"ל ללמוד זכות והמקום ידון אותנו לזכות

סימן ו

לככוד הרב הגדול כמו"ה שמואל נ"י

א) הנה ראיתי למעכ"ת שטרח ויגע בחיפוש אחר חיפוש ומצא כדי מדתו מדת חכמים ויליף מציאה מחיפוש להכשיר אתרוגים המורכבים אלא שהאריך הרבה והרכיב גם הוא בתשובתו ענינים ופלפולים שונים שאינם למעשה בנידון הנדרש ואני אומר כי בוודאי דבריו דברי תורה וראוי להשיב עליהם ולומר דילידא אימא כוותיה תיליד ואע"ג דאית ליה פירכא כי לדינא לא כן אנכי עמדי כאשר יבואר בתשובתי והנה הגיעני מכתבו קודם ר"ה לא פניתי עליהם עד אחר יו"כ העבר והשיב בתשובתו בתורף כחא דהתירא אשר כביר מצאה ידו לדחות דברי האוסרים ואנכי אחריו לפלפל בדבריו הנעימים ומאוד חפצתי להצדיק שיצדק בדבריו למען זכות עם בני ישראל להוציא ספק מלבן אך האמת יורה דרכו אשר לדעתי הם פסולים כל שבעה והנה בדברי הלבוש אשר פלפל מעלתו שחשב לפסלן מטעם שהא"י מצווין על הרכבה ונעבדה בהם עבירה וכן נמאס למצוה כמו כלאים אף דמותר באכילה אסור לקרבן וטרח מעלתו לדחות דברי הלבוש כי מה שהקשו על הלבוש מהנך אוונכרי הא עשה הגזל ונמאם למצוה ומעלתו כתב בזה ובאמת לק"מ דבגזל אין שייך פסיל הגוף שהרי לנגזל מותר ואפשר לסלוקי בזוזי ולא שייך פסול הגף כמו בכלאים שהפסול בגופו ונמאס וזה ברור וקרוב לדברי מעלתו

ומה שהקשה המ"א עוד א"כ יהיה קרן כלאים אסור לשופר ומעלתו ביקש לומר אין ה"נ אין דעתי נוחה דסתמא דמתני' כל השופרות כשרים חוץ משל פרה ומה שדחה מפלתו שאין למדין מן הכללות מ"מ היכא דלא איתמר לחלק מהיכא תיתי לומר כן