שו"ת מהרא"ל יג

הפקר עכ"ל ובזה ודאי דנידון דוחה לראי' אכן לא היה למעכתו"ר להשיג על האחרונים דהא המג"א בסי' תל"ד נשמר ג"כ מזה וכ' המג"א ואותן שאינם מבינים כלל וסוברים שאומרים איזה תחינה וכו' וכ"כ בח"מ שם והם ג"כ לדבר זה נתכוונו הרי שצדקתי דאין הביטול מועיל ועוד יש לחלק בשלמא שם לא תליא ברצונו לחודיה אלא גם בדעתם תלוי והיא לא רצתה להנשא רק על חיוב זה ומדשתק התחייב עצמו כרצונה וכפי אשר יכתבו העדים ודאי לא כתבו העדים דבר אשר לא נדבר כלל שם אלא כפי רצונה. דומה לזה מצאנו מוכר אומר לא אמכור כי אם בד' ולוקח אומר בב'. ולוקח הולך אח"כ בסתם ונוטל החפץ מתחייב כמ"ש מוכר ובכתיבה שרואה שהעדים כותבים ונותנים בידה ודאי יודע שאח"כ יתבעו ממנו ויצטרך לשלם ומה זו שתיקה אלא ע"כ גמר ומשעבד נפשיה וגם בזה יש הרבה לדבר אכן פה אפ"ל דלא הפקיר וביטל ולא סמך על שום אדם כי מי יתבענו וכי הזוכה יעמידנו בדינא ודינא ע"ז בפרט כעת אשר הכל ללעג בעיניהם כידוע וכעין סברא זו מצאתי בנב"י שאלה ק"ח לחא"ע

ומ"ש הגאון נ"י מהא דשבועות ודאי בשבועות לבטא בשפתים כתיבי ואין דברים שבלב שם כלום וזה שרמזתי בת' ומה שאומרים לו לא על דעתך וכו' אפילו בלא זה הוי שבועה טובה כ"ז שאין השבועה באונס רק זה אומרים לו לרווחא דמלתא שלא יורה היתר לעצמו אפילו שלא כדין דאלת"ה יקשה למה אמרו שבועת הדיינים בלשון שמבין הא אפילו אינו מבין כיון שיודע שהוא שבועה וע"ז נשבע אע"כ כדי לאיים שידע חומר השבועה ואין מזה ראיה כלל

ומ"ש כבוד הגאון דאין זה אחריות מה שמפסיד חובו שכבר נסתלק הנכרי וכו' לא זכיתי להבין דבריו אם הישראל לא קנה ממילא לא נסתלק הנכרי הלוה וחובו גבי' קאי כמ"ש בח"מ (סי' קכ) ועדיין לא יצא היי"ש מרשות הנכרי רק לזה קאי היי"ש ברשות ישראל שאם יפסיד היי"ש יפסיד חובו כידוע זה הוי אחריות גמור ול"ד לדינו של המק"ת דשם נמכר במכירה גמורה ויצא החמץ מרשות ישראל לגמרי. ול"ד לנכסי מצרי ב"ב (דף נד ע"ב) שהם כהפקר דמצרי כיון ששקיל זוזי מסתלק ע"ש דהתם לקח המעות בעד הקרקע וכל קנית הנכרי לכל הפח ת בקרקע הוי ככסף כמ"ש הרשב"ם והתוס' ויצא מרשות הנכרי לגמרי והא דאין הישראל קינה מחמת שאינו גומר בדעתו לקנות בלי שט"ח ומה איכפת להנכרי בכך אכן כשמסלק לבע"ח בעד חובו או במעות ובאיזה חפץ אינו מסלק הנכרי עד שיזכה בו המלוה או ע"פ דת או ע"פ דינא דמלכותא אכן כ"ז שלא זכה בו המלוה באיזה דבר יצא מרשות הלוה הלא לא הפקירו ואפי' אי הפקירו אלא אדעתא דבע"ח כמ"ש ב"ק (דף קז) ז) בעוברא דר' ספרא ואפילו למ"ש התוס' ד"ה אדעתא א"ש למעיין היטב וכאן קצרה היריעה וחזינן דלא פסק כחו עדיין נמצא אפ' לדעת החולק ם עכ"פ קאי ברשות הלוה ועל ישראל אחריותו והוי דבר הגורם לממון כיון שהעמידו במקום אשר בירר לו הישראל ומצוי בידו כמ"ש למעלה ועבר על ב"י ואם הישראל קנהו ע"פ דת או ע"פ דינא דמלכותא ודאי ע"ע ודו"ק

ומ"ש הגאון נ"י בדינא דמלכותא דאין זה אלא בדין כללי ולא בדין שהשופט בודה אותו מלבו הן אמת לא מצאתי חילוק זה ובת' אבה"ש (סי' נט) הביא בשם מהרי"ק שורש קפ"ח ושם מיירי בדין שהשופטים עשו זאת ע"פ חקירתם והסכימו עמו כל הגדולים דהוי דד"מ דינא אמנם בנידון דידן הוא דין כללי ע"פ דת המלך אפילו בלא מלוה בין שהלוקח נותן מעות ולא משך או שלוקח החפץ ולא נתן מעות ושוהה איזה זמן ב' או ג' ימים קונה וע"פ דיניהם משיכה מעליותא היא שהעמיד במקום שרצה הוא ואצלם אין נ"מ בין רשותו בעצמו או ששואל לו איזה רשות ובזה השהה אצלו קידם הפסח ג"ח דשוב ודאי אינו יכול לחזור ואפילו אי נימא שאין זה דין כולל לא יגרע ממנהג שנהגו הדיוטות שקנה כמ"ש רמ"א בתשובה (סי' פז) וזה ודאי יודע מי שמחזיק חפץ בתורת מכירה של חבירו זמן מרובה כמשלש חדשים ודאי אין כ"א יכול לחזור בו ע"פ דיניהם

מכל הלין אסרתי החמץ בפסח והוא המרה את רוחי והשהה החמץ במזיד כל הפסח וכדי שלא יהיה חוטא נשכר אמרתי אטו חנן תקנתא דפרוצין ניקום ונגמר שפרצו השועלים המתבלים כרמים הרסו יסודי התורה ובפרט כנראת מכתבי הגאון נ"י שהקולות הללו רק בחמץ שעבר עליו הפסח אכן בנידון דידן נודע הדבר ביום א' דפסח מהראוי לכתוב איסור עליו לבלי תפרצו. דברי המצפה לתשובתו הרמתה מחוי קידה מרחוק. הק' משה אבד"ק הנ"ל

[תשובת הגאון זצוק"ל בזה לא נמצאם בין הכתבים

] סימן ה

א) שאלה ראיתי ונתתי אל לבי בהיות שמתרמי שאלה בחמץ בפסח בחמץ דאורייתא כמו ביי"ש וכדומה וכיון ששהיי' אסורה א"כ כפי הנראה היה צריך לבער החמץ בטרם יתברר לו הספק ואולי ומצא צד התירא וכפי הנראה ספיקא דאורייתא הוא ואם נשאר בספק כל יחי הפסח צ"ע אם מחויב לבערו כי באמצע ימי הפסח אפשר דליכא חששא דמשהה החמץ כדי לבערו כתבו התו' פסחים (דף כט:) דאינו עובר עליו אבל מה יעשה בשביעי של פסח שיעברו עליו כל יחי הפסח ועבר עליו וכמה פעמים שבעיר קטנה אשר השאלה צריכה לגדולי הדור ונשתהה החמץ מחמת ספק וכן לפעמים שמתרמי לבן תורה אך אינו יודע בהכרעות א"כ כפי הנראה שצריך לזרקו מיד דספיקא דאורייתא היא ולא נהגו כן

תשובה שנ"ל ללמד זכות על זה הוא משום דאיתא בב"ק (דף צא) המקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית משמע לכאורה מדאורייתא עובר בבל תשחית וא"כ י"ל כל האיסורין שאסרו חכמים וצריך לזורקן או להפסידן לא שייך בל תשחית שאינו עושה להשחתה דכיון שאסרו חכמים שאסור באכילה וליכא בל תשחית א"כ י"ל דבספק שאפשר להתברר שהיה מותר ואסיר להפסידו א"כ אם אח"כ יבורר לו שהוא מותר עבר משום בל תשחית לכן א"צ לחוש משום ספק להשליכו שמא יהיה מותר והפסיד הממון בחנם שאם כן יש לומר כענין ששנו חכמים בזבחים (דף פ') בניתנין במתן ד' שנתערבו במתן אתת אמר ר' יהושע כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך וכשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך הכא נמי כיון דאיכא ספק בל תשחית שב ואל תעשה עדיף ולא גזרו חכמים להפסיד ממון ישראל לעבור בבל תשחית מספיקא דעשה

אמנם ברמב"ם (בפ"ו) מהלכות מלכים כתב בקוצץ אילן מאכל לוקה ולא במצור בלבד אלא כל הקוצץ אילן דרך השחתה לוקה וכתב בכ"מ מוצאו מפ' החובל דיקלא דטעין קבא אסור לקוצצו ועוד הביא ראיות מדפריך הא עבר משום בל תשחית ותימא גדולה למה הוצרך לראיות שיש להם דחיות שונות הרי מפורש במכות (דף כב) וליחשוב נמי הקוצץ אילנות טובות ואזהרתי' מואותו לא תכרות משמע דלעול' לקי אפי' שלא במצור דאילו במצור הו"ל להביא אזהרתי' לא תשחית את עצה גם דוחק לפרש דוקא במצור ואיך נעלם מן הכ"מ באותה שעה גמרא הלזו דמרך דעובר על בל תשחית לא מוכח צלקות וכמ"ש במשנה למלך שם

ומ"מ כתב (בדין י') ולא האילנות בלבד אלא כל המשבר כלים וכו' ומאבד מאכלים דרך השחתה לוקה מכת מרדות מדבריהם

אלא דקשיא לי דמסוגית דהחובל מוכת שהוא מן התורה דהא פריך הש"ס ואין אדם רשאי לחבל בעצמו והתניא יכול נשבע להרע לעצמו ולא הרע יהא פטור ת"ל להרע או להיטיב מה הטבה רשות כו' אביא נשבע להרע לעצמו ולא הרע אמר שמואל באשב בתענית כו' והתניא איזו הרעת אחרים אכה את פלוני כו' אלא תנאי הוא דאיכא למ"ד אין אדם רשאי לחבל בעצמו ואיכא מ"ד אדם רשאי לחבל בעצמו מאן תנא דאמר אין אדם רשאי לחבל בעצמו ובעי למימר האי תנא דאמר ר"א המקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית וא"כ משמע דלהך מ"ד לא חלה השבועה לחבל בעצמו דמדמי לבל תשחית דממון א"כ משמע דלא חלה השבועה כמו דלא חלה שבועה לחבל בעצמו דאתי מהשחתת ממון וא"א דאינו אלא מדרבנן א"כ חלה השבועה כמו בחצי שיעור דחלה שבועה כדאיתא בי"ד (סי' רלט) אפי' למאי דקיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה אפ"ה חלה