שו"ת מהרא"ל קלט

פשיטא דלא מקרי תנאי ומעשה בד"א דאפי' אי הוה אמרי' במתנה ע"מ להחזיר שהוא תנאי ומעבד"א היינו משום מחזיר לו המתנה ואין מתנתו כלום אתר שיחזיר לו משא"כ במתנה ע"ד פרטיי הרי הוא שלו לכל הדברים חוץ מדבר שפרט ואם מקיים תנאו שפיר הוה מתנה לכל דבר ונ"מ אפילו לא א זר מעכשיו דאין תנאו סותר המעשה כלל בפורע רק לדבר אחד. א"כ מהא לא תברא

והנה נמצא כתיב בשטר שהיה תנאי מפו' של"י לבעל המשכנתא לעסוק במחיות משקין והנה אכתי איכא לספוקי שמא היה מעשר קודם לתנאי הנה לדעת הרמב"ם הובא בטור אה"ע דל"מ מעשה קודם לתנאי רק בנתן לה קידם הקידושין ואח"כ התנה. וא"כ מסתמא כאן בטרם שקנו ממנו על המשכנתא התנו תנאי זה ל"מ מעשה קודם לתנאי. ואף להראב"ד וטור שחולקין על הרמב"ם יסוברין אף אם אומר לה קודם נתינה ה"א מקודשת לי אם תעשה הדבר הזה היינו משום שמיד נעשה המעשה וע"י אמירתו ה"א מקודשת הם הקידושין נמצא שאמירתו הוא הקדושין ומקרי מעשה קודם לתנאי אבל אם מדברים בענין על איזה אופן שיהי' דהיינו שאומר אקדש אותך ומתנה תנאי פרטיי ואח"כ מקדשה סתם מסתמא ע"ד כן מקדשה ול"מ מעשה קודם לתנאי וכן משמע בתוס' ורא"ש (פ' איזהו נסך דף סי ד"ה פטומי) שאם אמר קני לך שדי דאי טרפי נה מינך כו' ל"ה פטומי מילי אלא תנאי גמור וכ"ש באם דיבר המוכר ד"ז שהיא טובתו ואומר אזכיר לך ד"ז בתנאי שלא תעסוק במחיות וקנו מידו סתם אחר אמירתו פשיטא דמקרי תקל"מ דעושה הקנין ע"ד הראשונה כפי מה שדיבר עמו. ומה"ט נ"ג דגם כפילות ל"ב בכה"ג דכל מה שמתנה המוכר או הלוקח בענין שהוא מגוף המכירה ודאי מסתמא אדעתא דהכי מכר ול"ג מגילוי דעת והיינו בדבר שרגילות לעשות וכמו שחילקו התוס' (פ' אלמנה ניזונית דף צא ד"ה זבין) דיש דברים שאין מועיל בהם בג"ד עד שיתנה כגון א"ה מוכר מלבושיו אדעתא למיסק כו' דזה דבר שאין רגילות למכור אדעתא דהכי דהתם ודאי אינו מועיל ג"ד עד שיהנה שאם לא תאמר כן א"צ לשום תנאי אלא ג"ד בעלמא ובכ"מ בענין דומיא דתנאי ב"ג ובנ"ר עכ"ל וכ"כ הרא"ש בפ"ב דקידושין ונראה מדבריהם דס"ל דתנאי שאינו כפול עדיף מג"ד והיכא דג"ד מהני כ"ש תנאי שאינו כפול ודאי דמהני

אלא דקשה לי הא גם בגט שכ"מ כתבו התוס' והרא"ש דמיירי דוקא לאחר שמתרצה וגמר בלא תנאי משמע באמרה החולה סגי בג"ד שע"ד כן גירשה והא בגט שכ"מ בעינן ת"כ כדאתקין שמואל (בפ' מי שאחזו). א"כ חזינן אי י"ל דג"ד מהני מ"מ צריך ת"כ. ומצאתי להתוס' גיטין (דף ע"ה ד"ה לאפוקי) שהרגישו בזה ותירץ ר"י דנקט פטומי מילי דל"מ אפילו לרבנן וא"כ משמע דא"ב נפילות ל"מ אפילו אמרה קודם גמר דעתו ובאמת שלולי דברי התוס' היה עולה בדעתי תירוצים שונים אבל כיון שהתוס' החליטו דהוה בלא כפל בטלה דעתי בזה וא"כ קשה על הרא"ש וטור שכתבו הך להלכה דאם אמר קודם גמר המקח הוה תנאי גמיר הא לא כפל. ויותר תימא על הטור שאחר שכתב דין הלזה כתב דבעינן כל פרטי תנאי עיין (סימן רז). אך בתר עיין נ"ב דל"כ הטור שם אלא בענין שהתנאי הי' אי טרפי לי' אינך מגבינא לך שופרא. דאז איני ענין להכפיל התנאי דכ"ת רק אם התנאי עושה ספק במקח שאם יתקיים תנאו יתקיים המקח ואם נא יתקיים ותבטל בזו בעינן כפילות ומשפטי התנאי אבל תנאי האחריות אינו אלא פירוש ענין המקח שמכר לו באחריות והמקח יגמר כפי תנאו ואין כאן ספק במקח מפני התנאי פשיטא שאין ענין זה לא לכפול ולשאר משפטי התנאי ולשין תנאי אינו אנא פירוש הדבר ואל תטעה כי לשין תנאי דוקא הוא כשעושה ספק במכר דהא ליתא דהא מצינו בלא כתב לה כתובה ואיך אמר שהוא תנאי ב"ד וכמו כן פ' הכותב אם מתה יירשנה שהתנה עמ"ש בתורה ובפ' יש נותלין בתי תירשני במקום בן שהתנה עמש"ב. ובשקלים פיו ותנאי ב"ד הוא על כהן גדול כו' ובפ"ק דזבחים רי"א אף מי שלא הי' בגבו כו' שתנאי ב"ד וכהנה מקומות רבות עצמו מספר הא למדת שלשון תנאי איני בהכרח על ענין שתלוי בקיומו וביטולו שלשון תנאי אינו אלא פרט. שוב ראיתי בתשובת רמ"ל (סי' קכ"ב) וביקש נחלק בין שהלוקח או הבעל מתנה ונעלם ממנו תוספתא שהביא הרא"ש בפ' מי שאחזו באומר לאשה ע"מ שאדבר עליך לשלטון דבעי כפילא ושם הבעל מחנה טובת האשה והאמת הברור כמ"ש. ועפ"ז נ"ל גם מ"ש התוס' בכתובות (דף נ"ו) אהא דתניא האומר לאשה התמ"ל ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה מקודשת ותנאו בטל דברי ר' מאיר וכתבו התוס' בדכפליה לתנאו איירי לר"מ דבעי תנאי כפול ותמהו ע"ז הא פי' בהדא שאם יהיה לי אינה מקודשת: ד ואני אומ' עפר אני תחת כפי' רגלי רבותיני בעלי התוס' שנכנסו בדוחקים גדולים כאשר עיני המעיין תחזינה ולפי דעתי מקום הניחו לי בזה כי הדבר ברור לפי דעתי שלא נאמר כפילות התנאי כי אם בדבר שהתנאי עושה ספק בקיום הדבר בו הוה כליתא בעינא א"כ כ"ש דקשה אם הקדישו הדבר אבל בדבר שהתנאי והמעשה מתקיימין בשעתן אין ענין לתנאי ומשפטיו כ"א פרט הדבר באיזה ענין יחול ותחיל' אראך לדעת שגם לשון ע"מ אינו בהכרח שיעשה ספק בקיום שהרי מצינו ע"מ שאין לך עלי אונאה ובזו ודאי אין הכוונה ע"ד והיפיכו שאם יהיה עליו אינאה ל"י מכירה שהרי אדרבה הוא רוצה שתתקיים המכיר' ול"י לו אונאה וכמ"כ ע"מ שלא השמיטנו שביעית ג"כ ל"ש ספק בדבר שאם תשמיטו שביעית מה יעשה וגם בקבלת התראה בסנהדרין שיתיר עצמו למיתה פרש"י שיאמר עמ"כ אני עושה ושם אינו עושה דוקא שיתחייב מיתה. ולכן ברור דלשון ע"מ אינו מתפרש אלא כמו באופן. והנה במקדש אשה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה ודאי לא יעה"ד שכיון לעשות ספק בקדושין שאיך יעה"ד אם ידור עמה עשרה שנים ואח"כ תתבע ממנו השאר כסות שיתבטלו ה הקדושין למפרע ויהיה כל בעילותיו בעילות זנות

אך הדבר ברור ש"ה שמתנה שמקדשה ע"מ שאין עליו שאר כסות ועונה כוונתו לפי שהבעל מתחייב ע"י קדושיו בדברים שמתחייב הבעל לאשתו והוא מקדשה ע"ד לפטור ממקצת חיובים כפי תנאו נמצא שאינו יכול להתנות ב"ה אין מנין בזה לכפילות ולשאר משפטי תנאי שזה לא בא לתלות הקדושין בקיום התנאי רק שיהיה קדושיו וקיום תנאו תיכף ומיד שעפ"י פירושו ותנאו יחול הקידושין נמצא שאם יכול להתנות נגמרו הקדושין והתנאי מקויים כא ר אמר ואין בזה מקום לכפול מאחר שאין דעת כלל לעשו' בקדושין ואדרב' דעתו שיגמרו הקידושין מיד באופן שרוצה ויפטר מן שאר כסות ועונה ובזו אין מקום למשפטי התנאי ולא לכפול שאינו אלא פי' אופן הקדושין כרצונו ומ"מ ס"ל לר"מ דח"ב דמקרי מחנה עמש"ב. וענין מהנה עמש"ב אינו דוקא בתולה הענין בתנאי רק כל שעושה הענין שלא ככתוב מקרי מעמש"ב כמו שמצינו באומר בתי תירשני במקום בןץ וכן בר"פ הכותב בכתב לה דין ודברים כו' בחייך ובמותך אמר רשב"ג אם מרה יירשנה דהוי מעמש"ב אף שאינו תולה כלל בספק הענין וכהנה רבית. וכן הענין באומר הריני נזיר ע"מ שאשתה יין ואטמא למתים א"ב ענין לכפילות שאין תולה הנזירות כלל בספק רק שרוצה להיות נזיר ולמנוע מחיובי הנזירות ולכן ל"ש שם כפילות ומשפטי התנאי שאינו אלא פירוש אופן חלות הדבר באיזה אופן שיחול. וכיון שהוא מעמש"ב ורוצה להיות נזיר צריך נקבל ג"כ חיובי הנזירות כדת

גם במה שתמהו התוס' מהא דפ' בתרא דמנחות באומר הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו מגנח בבהמ"ק ואם גילח בבית חוניו יצא ומפרש בגמ' דהאי גברא לצעורי מכוין אמר אי סגי בבית חוניו טרחנא פי' הילכך אם רצה לגלח במקדש חל עליו נזירות ואם מת או אינו רוצה לטרוח אדעתא דהכי לא נדר והיינו פי' יצא ש א חל עליו נזירות והוא קושיא עצומה ומה שתירצו שסבור שמצוה בב"ת ח ניו דחוק. דא"כ גם באומר ע"מ שאהא שותה יין כו' נמי נימא כסבור שכן מצוה אבל לענ"ד נ' דבלא"ה צ"ב אתאי יגלח במקדש כיון דאדעתא דהכי לא נדר ולכן יראה דבאמר הריני נזיר ע"מ שאגלח בבית חוניו כיון דאינו יכול להתנות עמש"ב מפרשינן לדבריו שאמר הריני נזיר עכ"פ והיינו בענין שאם רצה לגלח במקדש עכ"פ יגלח במקד' דודאי האי גברא לא נתכוון דוקא לגלח בבית חוניו דלא תהא כהנת כפונדקית ובודאי אם יזדמן לו בכלות חיי נזירתו לגלח במקדש פשיטא שחפץ בכך אלא שבא להקל עליו כשלא ירצה לטרוח עד למקדש והרי כאילו אמר הריני מקבל עלי נזירו' באופן שאם נא ארצה להטריח עד למקדש יוכל לגלח בבי' חוניו ופירוש דבריו כאילו אמר ה"נ אם ארצה או אוכל לטרוח עד למקדש. אבל א"ל אוכל לטרוח אגלח בבית חוניו. ולפי האמת שאין לנזיר לגלח בבית חוניו אין נזירו' חלה עליו שלא קיבל עליו לטרוח יותר וזהו דוק' בזה שהגילוח הוא לאח"ז ויש לומר שתולה נזירתו בתנאי הלזה משא"כ באומר ע"מ שא שתה יין ואטמא למתים שזה האיסור חל מיד עניו. א"כ לא יוכל לפרש שתולה נזירתו בתנאי כיון דאין זה בכלל לשונו דבשלמא אם התנה בבית חוניו ודאי נ"נ למעט מקדש דודאי בבית חוניו כ"ש הוא מקדם אנא שגילה דעתו של"י מוכרת לטרוח יותר כשלא יזדמן לו לפי דרכו נמצא שיש בכלל דבריו נזירות כדין, אבל בע"מ שאשתה יין