שו"ת מהרא"ל קלד

ואמר טול דינר והעבירני שאין לו אלא שכרו ולא תימא דדוקא באנוס דהא דעת כמה פוסקים שכן הדין בשדכנות וסרסרות עיין ת"מ (סימן רפ"ד) ואף שהעלתי בספרי טיב חליצה דלא כהרמ"א בזה מ"מ בכה"ג שהוא דיבור בעלמא ודאי לא שייך פעולה בזה וכן מוכח מהא דהשוכר את האומנין שהביא מהרי"ט (אפילו) דבהלכו אף שלא התחילו במלאכה לא מקרי התחלה אלמא שאין זה מענין פעולה כלל הליכה מועטת וכ"ש דיבור בעלמא ואם קיבל בק"ס באוה"מ מ"מ יכול לטעון שלא נתכוין רק להקנאה והקנאה לא מהני למי שאינו מבורר לפי דברי מהרי"ט

ובאמת נראה די"ל בדרך אחר לפי מה שמבואר בנדרים ס"פ השותפין בההוא גברא דה"ל ברא כו' אסרינהו לנכסי עליו א"ל ואי הוה בר ברך צורבא מרבנן א"ל ליקני הדין ואי הוי בר ברי' צורבא מרבנן לקנוי' מאי אמרו דהוה קני ע"מ להקנות וקני כמו סודר דהוה קני ע"מ להקנות הרי מתבאר שיכול להקנות לזה ע"מ שיקנה פלוני ואע"ג דלא הוברר כלל אם הי' צורבא מרבנן ועיין פרש"י שם דאכתי לא הוברר ברי' בעולם ואפ"ה שפיר אקני לי'. וא"כ א"צ לדחוק כלל מהמבשרני דשם בלא"ה צ"ל שהקנה לו וא"כ י"ל שהקנה לפלוני הידוע ע"מ להקנות להמבשר ובכה"ג ודאי מהני וכ"ש מהך דאי הוה צורבא מרבנן

ומעתה ממילא היסוד שבנה עליו מהרי"ט דהקנה לחמשה יתומות מקרי ליתא בברי משום ברירה יסוד נופל הוא דהא איתא בברי כשמקנה לפלוני בק"ס מנה ע"מ להקנות ובכה"ג ע"כ מודה מהרי"ט דמועיל שתלמוד ערוך הוא וכן פסק בי"ד (סימן רכ"ג סעיף ב') ואפילו למאן דפליג התם היינו משום שלא הקנה לו מעכשיו כלום והדר סודר למרי' אבל אם הקנה לו מעכשיו ע"מ להקנות לכ"פ מהני וכן אם התפיס לו דבר הנקנה ע"מ שיתנהו לפלוני שפיר מהני וא"כ שפיר משכחת לה בברי בהתפיס לו ע"מ שיתן לפלוני ולק"מ ומכאן נמי מוכת דלא שייך ברירה בכה"ג דאל"כ איך יקנה הבן שלא הי' בעולם ולא למד כשיהי' צורבא מרבנן וקשה ג"כ על שיטת התוס' שהרי אפשר שלא יבא לידי כך כמו בלוגין שאפשר שלא יבא לידי הפרשה

וגם מזכו בשדה זו לפלוני ע"מ שתכתבו לו השטר קשה ג"כ על סברת התוס' דהא אפשר שלא יבא לידי כך ג"כ כמו בלוגין שאפשר שלא יבא לידי כך והכל צריך בירור וסברות שונות וחילוקים דקים שאין פה מקומן עכ"פ בנדון דידן דמהרי"ט פשיטא דזכו היתומות ובמח"כ של מהרי"ט שלא ירד לעומק הלכה כראוי לגברא רבא דכוותי' ונטה אחר פלפול שאינו אליבא דאמת לעומקא דדינא

וגם מנכסי לך ואחריך לפלוני ב"ב (דף קל"ז) דרשב"ג ס"ל אין לשני אלא מה ששייר הראשון וקשה איך יקנה מה ששייר הא אין ברור וזה דמי ממש לשני לוגין ובאם באנו להאריך בחילוקים שישנם בזה יאריך הסופר. ויצטרך לבא במגילת ספר. גם בחדושי הארכתי וכאן לא נרחיב כי אם הנוגע לנידון ועיין רמ"א (ס"ס רנ"ג)

וגם בנ"ד יראה שמה שזיכה במתנת ברי על קיום דבריו וסתם ק"ס מעכשיו וכ"ש שכתוב באוה"מ כתקון חז"ל וקיבל בפני ב"ד שבעיר א"כ הוה כקני ע"מ להקנות עכשיו מה שזוכה כה לכ"א הוה קני ע"מ להקנות ובכה"ג פשיטא דמהני בכל אופן שהרי לא יחלוק מהרי"ט על תלמוד ערוך

וכ"ש דהוה נמי מתנת שכ"מ שקיום הדברים בהיותו שכ"מ וא"כ הוה מתנה קיימת בכל אופן

ח) ובטענה הרביעית ראיתי שבא לפסול כל עדי העיר בשביל זכות עניי העיר וכדאיתא (בסימן ל"ז ס"ב) באמר תנו חנה לעניי עירי שאין מביא ראי' מאנשי אותה העיר ודברים אלו מרבים הבל כי מאי פסיקה הוא לעניי עיר בכל הצוואה אם מה שציוה לחלק לפני החטה או מה בציוה ליתן ללומדים שילמדו עבורו ולא ידעתי מה ריוח יש לבני העיר מזה ולאותן עדים עד שיפסול אותם שיהיו נוגעים

גם תמי' לי למה לא יעיד בשביל ריוח שיש לו שלא יצטרך ליתן לצדקה אטו יעיד עדות שקר בשביל שיתמעט חלקו מה שמגיע עליו ליתן לצדקה מי יכריחו ליתן הרי כבר צווחו הראשונים על נגיעה שאמרו דניחא לי' דלא לקרוי' לוה רשע הא עדות שקר תמור עש"ך (ר"ס ל"ז) ועיקר התירוץ הוא דלהוציא ידי בריות מתכוין אבל בצדקה שאין חיוב עליו רק נדבת לבו א"כ איך יעיד עדות שקר שירויח מה שלא יתן לצדקה הרי בלא"ה מי יכריחו ליתן וא"ל בזה שיהי' רשע שהרי כמה אמתלאות יש מתרושש והון רב או שצריך ליתן לקרוביו וכדומה ולכן הדבר ברור דבש"ס לא מיירי רק המקום ששמו פסיקה עליהם לפרנס העניים ליתן לכ"א די מחסורו וכפרשב"ם דבקץ להו כיון דרווח א"צ ליתן ונמצא שלולי אותה המנה היו מכריחין אותו ליתן ומרויח בזה במה שלא יצטרך ליתן כ"כ או שכופין לכ"א לפרנס העניים וליתן כמסת ידו באופן שנראה ריוח מזה וכן מצאתי בשיטה מקיבצת בשם תשובת רא"ם דחי לא כופין אינן נוגעין כלל ודבר ברור הוא בלי ספק וא"כ נראה בזמן הזה קלקלת הדור בעו"ה הוא תקנתו שהרי אין נוהגין להכריח לפרנס עניי העיר ובלי ספק אין עדים הללו מרויחין כלל מן הנדר הזה שנדר לעניים ומחנה מועטת פשיטא שאין מקום שיהיו נוגעין בעדות ושיעידו שקר בשביל שמא יעריכו עליהם יותר שבסך זה לא נתמעט חלק העניים ובפרט שכר לימוד הוא בא בשכרו אטו נימא אם פועל עני מביא עדים שמגיע לו כך מן העשיר נימא שהעדים נוגעין כדי שלא יצטרכו לפרנסו או למעט קיצתו א"כ בתר עניא אזיל עניותא שיבוזו זרים יגיעו מעט אשר לו או שכר פעולתו ואין רואה דהא כולם פסילי לי' ומפורש בש"ע בד"א שהיו עניים סמוכים ופוסקים עליהם צדקה שהנאה הוא להם שיתעשרו ובודאי לא פסלינן לעדים רק כשיש ריוח מבורר

ובעניותי אינו מובן לי מה שנראה מדברי המפרשים שאם אמר תנו מנה לעניי עירי שינוכה להם מן הפסיקה שפסקו הציבור עליהם שא"כ הרי לא נתן לעניים ולקיפה הי' לו לנדר ולולי פירוש הראשונים הי' נ"ל לפרש מ"ש בש"ם (דף מ"ג) לעולם דקץ להו וכיון דרווח רווח הכונה דבודאי בקץ להו להו מ"מ לא נפטרו מקצבתן והעניים יתחלקו המנה ביניהם כמו שציוה ומ"מ מקרי נוגעין דניחא לי' מהרווחה דידהו כי כיון שהעניים סמוכים עליהם בקל יצטרך תוספת על הקצבה לאיזה מקרה שיצטריך הוצאה יתירה שיחלה א' וכדומה וכיון דרמי' עלייהו להספיק להם: כל מחסורן ניחא להו שיהי' להם ברווח שבכל מקרה שיקרה ויולד יום הוצאה יתירה פוסקין עליהם מחדש וכיון שיש להם הרוחה לא יצטרך בקל הוצאה יתירה ואפשר לפרש כן דברי הרמב"ם א"כ באין העניים נסמכים להספיק כל צורכיהם אין מקום לנגיעה ואם באנו לדון על העדים צד נגיעה בשביל החמשה מאות וא' זהו' שנזכר (בחות ט"ו) שציוה שיהי' להלואת חן על משכנות א"כ נימא דכולם נוגעים בזה שמעידין שמא יצטרכו להלוואה וזה יש לו פנים ביותר ממה שטען בשביל העניים אך גם זה לא מצינו ואטו נימא כיון דקיי"ל בלא"ה מצוה להלוות לחבירו כדאיתא בפ' איזהו נשך (דף ע"א) עניי עירך ועניי עיר אחרת עניי עירך קודמים עיין ח"מ (ר"ס כ"ד) וא"כ נימא דניחא לי' טפי שירויח הבן עיר מאיש מעיר אחרת כדי שיהי' מצוי לו להלוות אלא ודאי לא חיישינן כולי האי בפרט שציוה להלוות על משכנות להחליטן אחר ל' יום וזה תשש רחוקה ואין לבדות נגיעה בעדות בשביל זה מה שלא מצינו

ובאמת לבי מגמגם ולא מטענת היורש רק דאיך שייך הקנאה במה שיקנה שיהי' לצורך הלואה וגמ"ח שהרי לא הקנה לשום אדם רק להלואה ואין כאן שום הקנאה וליתא בברי וכיון דליתא בברי ליתא בשכיב מרע ועיין בח"מ (ס"ס ל"ט) ואפילו לשיטת הרמב"ן שם היינו משום שזכה המלוה בשעבוד ונתחייב בחליפיו אבל אם המלוה משעבד עצמו ללוות למי שירצה הרי לא קנה שום שיעבוד עדיין ואין כאן קנין וליתא בברי מיהו מאי דפרישית לעיל י"ל דה"ל קני אף להקנות