שו"ת מהרא"ל קלב

שלא ליקני אלא באיגרתא משמע שהיה דין המושל דין אף שהוא נגד הד"ת שהרי לפי הד"ת קנה זה בחזקה ויש להשיב חדא דקרקעות שלהם היה עיקרו של מושל כדאמרינן התם ארעא לטסקא משתעבדא ומלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא עד שאמרו שלא יטול הבכור פי שנים ולכן יכול לחוק לו ח קים כרצונו אבל בזמן הזה שאין הנימוס כלל שיטול בית או קרקע בלא משפט א"כ יש לכל אחר בשלו קנין הגוף ויכול להקנות למי שירצה כפי נימוס הישראלי

ועוד נראה דודאי מה שעושה בשביל תיקון הנהגת המדינה בזו י"ל שתיקן לעצמו לפי שכל שטרות הקרקע אוצר המושל ובאו למען דעת ממי לתבוע המם המוטל על הקרקע או בכדי שיבאו כל אחד בזכות הברור ומה שאינו מקבל דין הישראלי לקנות בחזקה כי התם היינו לפי שמשפטי התורה למעלה מן השכל ועל המושל לדון בנימוסי ושכל האנושי בהנהגת המדינות אבל אם היה הכונה להשפיל הדת הישראלי והשפלה הגבה והגבה השפל [וב"ה בעתים הללו אין כזאת כלל כי גם כל האומות מיקרים תורת ד' וישראל] בזו אין אנו מחוייבין דאל"כ לשוא עט סופר וכמו"ש הרשב"א בתשובה שמובא ב"י ס"ס כ"ו ועיין בש"ך סימן ע"ב וכ"ש בזה שבודאי אם איש יודה שהקנה לחבירו בח"י אף הערכי לא יפסול השטר אם יודה ולא יטעון נגדו רק בצוואה אומרים שאין מאמינין לישראל שמא לא היה שפוי ברעתו ות"ל על זה לא יהיה תורה שלימה שלנו כו' אשר כו' וכל שכוונתם למעט מעלת ישראל אין אנו מצווין להתנהג כמותם ואדרבה כו'

ואם כדברי החכם הטוען מה זה שצווח ראש החכמים מי יוכל לשפוט עמך הכבד כו' וכי לא תהא חכמת החכם מכל אדם כח הנימוסים ועשה יעשה לו חוקים כפי חכמתו ולא יגרע דינו מדין אחרים אלא פשיטא שאין רשות לשום נברא לשנות מחוקי מלכו של עולם כו'

ז) ועל טענה השביעית הנה נתלה באילן גדול הרב הגדול מהרי"ט (בסימן כ"ב) ולפי שהי' רב גדול ומפליא לעשות בתשובותיו עוקר הרים וטוחנן זו בזו בסברא ונורא בחריפות ובקיאות עושה ציצים ופרחים לתורה לזאת אמרתי להאריך ולברר הדברים והוא ית' יהי' לי לעזרה ולהוצא הדין לאמתו להלכה כשורה. הנה דעת הרב מהרי"ט במי שציוה בחליו ליתן ר' זהו' לחמש יתומות בנות טובים את שיראה בעיני פלוני כו' ונסתפק מהרי"ט אם קנו היתומות ואתי עלי' מטעם שכתב דכיון דלא אמרינן ברירה בשל תורה לא זכו כלל בשעת הקנין שהרי לא נודע למי הקנה ומי יבואר מהם אצל פלוני וכהא דאיתא בפ' בכל מערבין מעשר שני שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס ואמר ר' יוסף לא חילל משום דאין ברירה וכי היכא דאין מקנין דבר שאינו מבורר הכי נמי אין מקנין לדבר שאינו מבורר ואתי נמי עלי' מזה שכתב הר"ן (בפ"ג דגיטין) שדעת הרמב"ן דלא מהני משתעבדנא [ך] ולכל דאתי מחמתך דאין ברירה והר"ן חלק עליו שאפשר שישתעבד לכל העולם בזה אחר זה וא"כ בנ"ד שייך ג"כ ברירה ואני אומר אחר המח לה מרוממות קדושת תורתו לא כוון להלכה ולמען הציל עני ואביון מגוזלו והוא ית' עומד לימין אביון לזאת אמרתי להרחיב הדיבור ואתהלכה ברחבה. להקיף הלכות כתנורו של עכנאי והוא ית' יחנני דיעה ובינה. להוציא הדין לאמיתו באמת ואמונה. הנה קשה על דברי הרמב"ן והר"ן דאם בהקנאה נמי אמרינן ברירה א"כ איך קיי"ל דדאקני משתעבד הא הוה ברירה דלא נודע איזה שדה יקנה ובגמרא לא נסתפקו רק משום דשלב"ל אבל משום ברירה ליכא למ"ד ודוחק לומר דאינו משועבד כי אם כשיבא לעולם ואז הוא מבורר וכזה שייך בזה ברירה כדאיתא בפ' מרובה (דף ס"ח) דאם אמר כל הנלקט אין כאן ברירה ועוד דהא כמה פוסקים ס"ל דאין יכול לחזור א"כ ע"כ חייל השיעבוד מיד עיין ש"ך ח"מ (סימן קי"ב) שהכריע דאין יכול לחזור. ועוד תמיה איך פשיטא לי' להרב מהרי"ט דאין מקנין דבר שאינו מבורר והא ודאי ליתא לכל הדיעות דהא בגיטין (דף ט) שפירש רש"י באמר נכסי נתינים לך חוץ מבית כור פלוני פרש"י שלא קנה הנכסים דבכל חד איכא למימר דהיינו האי דשייר וכן דעת הרי"ף והרמב"ם והתוס' והרא"ש והראב"ד חולקים ביכול לקנות דבר שאינו מסויים אלא דלוקח נוטל כחוש ואף הרמב"ם (בפ"ג מהלכו' זכי') שדעתו כרי"ף כתב באומר חלק בשדה פלוני אני מוכר הואיל וסיים השדה אע"פ שלא סיים החלק נוטל אותו חלק הפחות וכתבו הטעם בשביל שסיים השדה והוא מוכרח שהרי תלמוד ערוך חצי שדה אני מוכר לך משמנין ביניהם ונוטל חצי שדה הרי דפשוט לכל הפוסקים שנוטל חצי שדה אף שאינו מבורר ואין להתעקש ולומר כיון דנוטל כחוש מקרי מבורר דליתא דלהכי נוטל כחוש הוא משום דיד בעהש"ט על התחתונה ובודאי תלי' ברצין המוכר מה שחפץ ליתן. ועוד אם אין שום עילוי לחצי' מן חצי' אטו נימא דלא קנה הא ודאי בורכא ולא יעלה על לב. ועוד הביא המ"מ דברי המפרשים שהביאו ראיות ברורות מפ' שני דייני דיקלא לברתי שקונה אע"פ שלא סיים הדקל וכן בשור בשורי ובית בביתי עבד מעבדי מראהו קטן מראהו נפל מראהו מת וכן בשדות סתם מיעוט שדות שנים וכל זה פסק הרמב"ם (ספכ"א ממכירה) ותלמוד ערוך הוא במנחות (דף ק"א) ושם אינו מבורר כלל קנייתו שהרי הנפילה והמיתה הוא מקריית וא"כ איך יקנה הא אין ברירה אלא ודאי לא אמרינן בכי הא אין ברירה שכבר נודע שדיני ברירה רחבים מיני ים וכהררים התלויים בשערה ואחר העיון ימצאו בהם סברות וחילוקים שונים ויתבאר אי"ה לקחן ובמ"ש ניחא דברי הרמב"ם (בפ"ד ממעשר שני דין ט"ו) דפסק באומר מעשר שני יהי' מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס דחילל ותמה הר"י קורקם הא בגמרא תלי לי' בברירה ובדאורייתא אין ברירה וכ"מ דחק דבמעשר בזמן הזה דרבנן קאמר ולא נהירא דלענין ברירה אפילו תרומה בזמן הזה לא אמרינן בה ברירה ולא דמי לשאר דרבנן וראי' מדפריך פ' בכל מערבין (דף ל"ה) בתר דמייתי הך דר' יוסי אומר לא חילל פריך מאן תנא דאפילו בדרבנן לית לי' ברירה ואמאי לא אמר תנא קמא דר' יוסי דס"ל תרומה בזמן הזה דרבנן כדאיתא בפ' הערל דרבנן דר' יוסי ס"ל תרומה בזה"ז דרבנן (דף פ"ב:) אלא נראה דהרמב"ם הוכיח מכל הני שהבאתי בחצי שדה אני מוכר לך וכן שתי שדות ובית מביתי דבכה"ג קני אלמא אמרינן בכה"ג ברירה שיקנה אפילו מה שאינו מבורר ובברירה איכא כמה פלוגתא בכמה ענינים וסברות שונות דהא בנדרים (פ' השותפין) פסקינן כר' אליעזר בן יעקב דיש ברירה אלא שיש סברות שונות וכן בגט שכ"מ פסקינן דיש ברירה דבגיטין (דף כ"ה) תלי' ג"כ בברירה וכן בתנאי נמי קיי"ל דמהני ובהא אמרינן יש ברירה הרי מצינו חילוקים שינים

וכאן נראה חילוק נכון וברור דהא דקיי"ל אין ברירה היינו בדבר שאינו חל מיד כמי שני לוגין שאני עתיד להפריש שאין התרומה חלה מיד דא"כ ה"ל מדומע אלא שאחר כך מתברר משעה ראשונה בזו לא אמרינן ברירה שזהו התרומה משעה ראשונה אבל במקח מיד שהקנה בדרכי ההקנאה נפקע כח המוכר מן בית אחד או שדה אחת וחל כבר הקנין בשעת ההקנאה אלא שבורר לו מה שירצה אח"כ אין הקנין נתפס משום הברירה דהקנין נתפס לשעתו אלא שלא נברר מה שהוא יקנה עד יברור לו המוכר מה שחפץ ליתן לו ובהא שפיר אמרינן ברירה משא"כ בשני לוגין וכן בעירוב ג"כ לא נברר מיד רק ע"פ ביאת החכם ועדיין לא קנה עירוב כלל (שהרי הקנין הוציא מקצת מנכסי המוכר כפי מה שהקנה)

ומעתה ס"ל להרמב"ם גם במעשר שהדבר חל לשעתו ומיד שאמר שיהי' מחולל על פרוטה שבכיס הרי תפס המעשר פרוטה אחת מן הכיס ואינו מתברר אח"כ אלא איזה פרוטה התפיס דמי שפיר לבית מביתי דבכה"ג ל"ל ברירה ולכן בגט שכ"מ איתא נמי להך סברא דכיון שמגרש מחייב הרי התפיס הגירושין רק שהתנאי מתברר אח"כ אם ימות ולכן אמרינן ברירה

ובשלהי מסכת מעילה או שאמר פרוטה בכיס זה הקדש כיון שהוציא הראשונה מעל וחכמים אומרים לא מעל עד שיוציא כל הכיס ומודה ר"ע לחכמים באומר פרוטה מכים זה הקדש שהוא מוציא והולך עד שיוציא כל הכיס ובגמרא כים ן אשוורים רמא לי' הי' לו שנים הגדול הקדש ופרש"י דאם שוין