שו"ת מהרא"ל קכו

הענין היה מה שיעשו בעזבונו אחר מותו פשיטא שייך לשון צוואה ולא בא מהר"ם לומר אלא דלא נימא שכונתו שיקנה מיד גוף ופירות שהרי דחק מהר"ם לקיים לשון הצוואה שכיון מהיום אם לא אחזור בי ובזו ניחא ליה לשון צוואה אף שאם אינו חוזר קנה למפרע מדינא לא מטעם מתנת שכ"מ וכ"ש בנ"ד שמפורש שהיה במתנת ברי וכן מפורש ברמ"א שם (רנ"ז) דברי שרוצה לעשות צוואה צריך להקנות בקנין הרי דצוואה שייך במקנה בקנין

וגם בסימן (רנ"ח) מבואר אפילו כתב בהדיא לאחר מיתה ואין בו זמן מ"מ אם יש בו קנין קנה וכתב רמ"א שם דסתם קנין הוא מעכשיו ואפילו למ"ש בסמ"ע שם דבכתב לאחר מיתה צריך שיגיע השטר לידו הרי בנ"ד זוכה ע"י אחר והוה נמסר לידו ומה שנסתבך הטוען הלזה בלשון רמ"א (סימן ר"נ סי"ד) גבי מצוה מחמת מיתה שכתב אם פירש בהדיא שנותן במתנת ברי במעכשיו וקנו מידו קנה ע"כ משמע דסתם קנין לא מהני ואם נימא דבעינן בפירוש מעכשיו תקשי דדברי רמ"א סותרים שהרי (בסימן רנ"ח) כתב דסתם קנין הוא מעכשיו וכ"כ רמ"א (סימן קצ"ה ס"ה) ובאמת במקור הדין בנ"י בשם הריטב"א הובא בית יוסף כתב בזה"ל אם התנה שנותן מתנה קיימת לעולם יקנו מידו מעכשיו הרי הוא כמתנת ברי לדברי הכל עכ"ל וי"ל שאם קנו מידו שנותן מתנת ברי א"צ מעכשיו כלל דסתם מתנת ברי במעכשיו היא ואפילו תימא דרמ"א מעכשיו דוקא קאי ונקט י"ל דכונת רמ"א דאם קנה בלא מעכשיו אף דסתם קנין מעכשיו הוא מ"מ י"ל דמ"מ אם עמד חוזר דהא קיי"ל כר"ש שזורי דאזיל בתר אומדנא ובכותב כל נכסיו אפילו קנה בקנין מכל מקום יכול לחזור בו כדאיתא בב"ב (דף קנ"א:) שכיב מרע שכתב כל נכסיו אע"פ שקנו מידו אם עמד חוזר בידוע שלא היה מצווה אלא מחמת מיתה ע"כ והא סתם קנין סודר הוא מעכשיו דהא התם ע"כ במיפה כחו איירי דאי לא לא קנה כלום לשמואל לשיטתיה וא"כ אפילו קנו מידו סתם מ"מ יכול לחזור וקשה על רמ"א דסתם קנין הוא מעכשיו וצ"ל כמ"ש דמ"מ חוזר מטעם אומדנא ולכן ס"ל להרמ"א דלא סגי באם מקנה במתנת ברי בלא פירש מעכשיו דאפשר שלא הקנה לו אלא שהיה סבור שימות אבל אם עמד היה חוזר ולכן צריך לפרש שמקנה לו הנכסים מעכשיו משא"כ (בסימן רנ"ח) דמיירי בלאחר מיתה א"צ מעכשיו כלל כיון שלא עמד וא"כ ממילא בנ"ד כיון דהיה במתנת ברי בקנין לא שייך ביה חזרה כלל ודינו כמהיום ולאחר מיתה

וגם עיקר הטענה אין בה ממש שעושה יסוד על זה כיון שהוא בלשון צוואה כוונתו לאחר מיתה ויפוי כח לא מהני כיון שהוא ברי וזמנו של שטר לא שייך די"ל כמו במתנת שכ"מ שכתב הזמן לריעותא שיוכל לחזור וליתן לאחר וא"כ תמה על עצמך איך אמר ר' יוסי זמנו של שטר מוכיח בכותב לאחר מיתה נימא לעולם לא הקנה מחיים כלל וכתב הזמן פן יחזור ויחן לאחר מאחר שלא כתב כי אם לאחר מיתה אלא ודאי לא אמרינן הך סברא רק בשכיב מרע שמעיקר הדין דבריו קיימים ויכול לחזור אבל בברי לא אמרינן הך סברא ואמרינן שבודאי נתן באופן המועיל ואף שכתב בלשון צוואה כיון שכתב בהדיא שיהיה במתנת ברי וגם יפה כח וכתב בכל אוה"מ פשיטא דלא גרע מאמר בהדיא לאחר מיתה דאמרינן זמנו של שטר מוכיח ומי גרע לשון צוואה מאם אמר בהדיא לאחר מיתה כללא דמילתא צוואה זו היא מתנת ברי שהיא כמתנת שכיב מרע כדאיתא בב"ב (דף קל"ה:) וטענת היורש משום ירושה לית בה ממשא

(טענה שני') כי טען היורש לפי שכתוב בצוואה שהקנה החוב של ר' משה ובחוב אינו מועיל שום קנין וכן מ"ש אם המצא ימצא איזה מעות מזומן בפדיון סחורה שלי הכל שייך לכתובתה וכל זה נתן לה במתנה גמורה וסיים כל זה נעשה בק"ג אק"ס ומטבע אינו נעשה חליפין וא"כ דמי לקני את וחמור ובזה הביא רמ"א בח"מ (סימן ר"ג ס"י) שלשה דעות בהחליף קרקע ומטלטלין לחד דעה לא קנה כלום וי"א קנה הכל וי"א דקנה המטלטלין ולא המעות והוא מן המרדכי במי שמת ע"כ

ג תשובה לזה צריך אני להאריך קצת ולברר ביטול סברא זו המחצבת רהב וגורמת בילבול בכמה קנינים ולפי שזכתה דיעה זו לקבוע בש"ע בהגהת רמ"א גדולי האחרונים תופסין בה לומר קים לי. ולזאת אמרתי לבאר בארוכה מה שאינו כהלכה. ובאיזה אופן יתכן לצרף דעה זו ותחלה אומר כי לפי דרכי ההוראה וההכרעה להלכה ראוי לתפוס מילתא מציעתא מאחר די"א שקנה הכל וי"א קנה מחצה וי"א לא קנה כלום הרי דעה זו בטילה ברוב והלכה כדברי המכריע דקנה מחצה שהיא הנכונה שבסברות לדידן דקיי"ל כרב נחמן בקני את וחמור דקנה מחצה אך נראה דתלי' באשלי רברבי. והנה נבאר בקצרה כי עיקר מקום תפיסה שיש לדיעה זו לומר שלא קנה כלום הוא מהך דקדושין (דף נא) דפריך אי דאמר כולכם קני את וחמור הוא והנה הרי"ף שם לא הביא הך דהראוי לביאה וכתב הרא"ש דס"ל כיון דקיי"ל קנה מחצה לא קשיא כלל מקני את וחמור וגם הר"י בעל התוס' וכ"כ התוס' בב"ב (דף קמ"ג) דהקושיא שלא אליבא דהילכתא וכבר אמרו שהלכה כרי"ף במקום שאין התוס' חולקין וכ"ש הכא ששניהם מסכימים וגם לפמ"ש הרא"ש בשם יש מחלקין בין היכא דמפיק להו בתרי את וחמור אבל הכא דבחדא לישנא מפיק להו דאמר כולכם מודה רב נחמן דלא קנה ובנ"ד הוי כמו מפיק להו בתרי שהרי פרט כל אחד לעצמו וגם דעת הרמב"ן שהביא במ"מ (פ"ט מאישו') דהסוגיא דלא כהלכתא וגם הרשב"א ס"ל כן רק שהניח בצ"ע על הרמב"ם שפסק באמר כולכם אינן מקודשות כמ"ש בפ"ט ואפילו נתפוס דברי הרמב"ם כפשטן מ"מ אין ראיה שיסבור כהך דעה דמתוך שלא קנה המעות לא קני המטלטלין דהא אפשר שיסבור הרב סברת רבינו שמחה דחילק בין חמור שאינו בר קנין כלל למעות שיתכן בו קנין אחר הגבהה או משיכה וא"כ אין מדברי הרמב"ם ראיה לדבר שאינו נקנה בקנין כיון דיתכן בו קנין אחר משא"כ באחיות שלא יתכן בהם תפיסת קדושין כלל

וא"כ כיון דהנך י"א שהביא במרדכי שלא נודע מי האומר וגם אפשר שלא העמידו דבריהם להלכה רק בדרך משא ומתן של פלפול והרי הרי"ף והרא"ש והרמב"ן והרשב"א (וכדומה שגם דעת הריטב"א אלא שאינו בידי כעת) שסבורים גם בקדושין אף אם אמר כולכם הנכריות מקודשות פשיטא שדעת זו בטילה וגם מהרמב"ם ובעל הלכות אין הכרח שסברי כדעת זו די"ל דס"ל כחילוק רבינו שמחה דאחיות גריעי דאין שום תפיסת קדושין בהם כלל. ויען בעו"ה בדור היתום הלזה כשל כח הסברא ודרכי ההוראה לדחות הכתוב בספר (וברר) [אברר] עוד בראי' ברורה דליתא להך סברא דאיתא בגיטין (דף ח:) עבד שהביא גיטו וכתוב בו עצמך ונכסיי קנויים לך עצמו קנה נכסים לא קנה ומבעי' לן כל נכסי אי אמרינן פלגינן דיבורא ואביי ס"ל מתוך שלא קנה נכסים לא קנה עצמו ורבא ס"ל עצמו קנה נכסים לא קנה דפלגינן דיבורא ופריך כמאן כר' שמעון דאמר פלגינן דיבורא דתנן הכותב כל נכסיו לעבדו יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא לא יצא בן חורין ר"ש אומר לעולם הוא בן חורין עד שיאמר כל נכסי נתונים לפלוני עבדי חוץ מאחד מריבוא שבהם ופרש"י אף שאמר כל נכסי חוץ מבית כור שלא קנה שום קרקע שיכול לדחותו מ"מ יצא בן חורין. והנה לכל הפירושים הדמיון שמביא בש"ס דלר"ש פלגינן דיבורא קשה הא יש לומר דלא דמי להך פלגינן דיבורא דמייתי ממתני' דשם י"ל שלא ישכח בשטר הלזה להתפיס השיחרור בעבד כיון שנתבטל מקצת הדיבור ולא פלגינן דיבורא אבל כאן בעבד שהביא גיטו שהשחרור נעשה כהלכתו א"כ מאי איכפת לן במה שצריך לקיים שטרו בשביל הנכסים מ"מ השיחרור נעשה כדת ולא תליא כלל בפלגינן דיבורא. ואחר שראינו דבש"ס מדמי להו להדדי בהכרח צריך לי לומר דפשיטא לי' להש"ס דגם בקיום שטרות אי לא יתכן שישתחרר במחצית הדיבור גם בקיום שטרות דרבנן לא הוה מקיימינן מקצת שטרא ומבטלין מקצת שטרא ולהכי פשיטא דאי לא פלגינן דיבורא לא הוה משתחרר בלא קיום ומבואר מזה באמר עצמך ונכסי לכ"ע אפי' יהיה המתנה של הנכסים בטילה מ"מ משתחרר העבד עצמו וכן מבואר בהדיא