שו"ת מהרא"ל קכה

קשיא לי דבגיטין (דף פה:) איתא מיומא דנן לאפוקי מדר' יוסי דאמר זמנו של שטר כו' ופרש"י שתיקן כן להרגיל לסופרים אף בגט שכ"מ משמע לר' יוסי לא צריך כלל מן יומא והרי אפילו לרבי יוסי צריך כשהשכיב מרע מצוה סתם ולא פירש לכתוב בו זמן ולא אמר זמנו של שטר מוכיח עליו וא"ת שגם מן יומא דנן אין לסופר לכתוב בלי המלכת הבעל זו קשה מן הראשונה שהרי מעשים בכל יום שאין הבעל מצוה רק לכתוב גט (ואין כותבין ונותנין) וכותבין מן יומא ואין מי שישאל לשכיב מרע אם מצוה לכתוב כן ואפילו על הזמן אין דרך לשאול לשכ"מ שמצוה לכתוב גט אם ימות. ותו קשי' דא"כ בגט שכתב בו אם מת ולא נוד אם צוה לעדים על הזמן בפירוש אף ר' יוסי לא יאמר זמנו של שטר מוכיח עליו דהא יש לחוש שמא לא צוה על הזמן בפירוש שאין דרך לשאלו על כך וכן בשחט בו שנים או רוב שנים ורמז ואמר כתבו גט לאשתי ודאי כותבין [הזמן] בכלל שופרא דלישנא אף שאין דעתו מסתמא אלא אם ימות וכותבין הזמן מעצמם א"כ גם ר' יוסי לא יתיר אלא בנודע שצוה על הזמן וא"כ בלא נודע גם לר' יוסי מידי ספיקא לא נפקא שמא לא צוה על הזמן וזה רחוק שנאמר מה שאמרו ורבותינו התירוה לינשא הוא דוקא באופן שהיה ידוע שצוה על הזמן ועוד דא"כ מאי דחיק בש"ס גיטין (דף ע"ב) על רב הונא דאמר חולצת וכי תימא מספקא ליה לרב הונא כו' ופריך ארב הונא דס"ל בודאי כר' יוסי הא איכא למימר דהא דאמר חולצת היינו בלא נודע שצוה על הזמן וגם מ"ש שאפילו תמצא לומר גם בכתבו מעצמם אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו וכן נראה שתפס רמ"א לעיקר סברא זו (ס"ס רנ"ח) מ"מ מ"ש שצוה לעשות שטר ויודע שיכתבו בו זמן קשה ג"כ טובא דא"כ מאי הוכחה יש מן הזמן שהרי עיקר הוכחה דא"כ למה כותב בו זמן וכיון שיודע שכתבו הסופר מעצמו שדרכו בכך וכי יש לו להקפיד על (יחוד) [דרכו] של הסופר ושופרי דשטרא שכותב הסופר מעצמו עד שנבנה יסוד על זה ועוד אטו אם הנותן אדם שאינו בקי בטיב שטרות כלל לא נימא זמנו של שטר מוכיח ולכן היה נלענ"ד לפרש טעמא דמילתא דודאי אם צוה לכתוב נכסיו לבנו הרי ראינו שחפץ ליתן לבנו מסתמא דעתו שיכתבו באופן שיועיל לקיום המתנה וכמו בכל שטרות שמסתמא דעתו לכתוב כראוי לפי הדין אף אם אינו יודע כיצד לכתוב דיועיל ע"פ הדין וכדאיתא בח"מ (סי' סא ס"ה) אלא דמ"מ הך דכתב נכסיו לבנו מיירי שמקנה לו הנכסים ע"י השטר. וא"כ צריך שיהיה משמעות השטר שקונה מחיים וכיון שבשטר כתב לאחר מיתה ולא כתב מהיום א"כ אין כת בשטר שיקנה על ידו דאין כאן ספר מקנה מאחר שאין שטר לאחר מיתה וממה שדעתו של נותן להתחיל במתנה מעכשיו לא יועיל לקנות דאפילו דברים בלא שטר לא מהני ולזה כיון דהזמן נכתב בשטר גם השטר משמעותו שיקנה מיד והיינו בצירוף שאנו יודעין שדעתו שיוכתב באופן שיועיל וכיון שאין שטר לאחר מיתה לא אמרינן שאין לו דין שטר מאחר שאינו מבורר בו קנין המועיל אמרינן זמנו של שטר מוכיח שיחול הקנין מזמן השטר ויש כח בשטר שיקנה על ידו דהזמן מוכיח שיקנה מיד מאחר שאנו דנין כן מסברת עצמינו שנתכוין הנותן שיהיה קנין וכן בגט כיון שרוצה לגרש אשתו מסתמא דעתו שיהיה גט כריתות שיועיל אלא דבלא כתב בו זמן הרי אין הכריתות מבואר משא"כ בכתב בו זמן מקרי שפיר כריתות שמורה שמזמן הכתוב נתגרשה וכן בההיא דגיטין (דף עו:) באמר ה"ז גיטיך לאחר יב"ח ומת תוך יב"ח דרבותינו התירוה לינשא הטעם ג"כ כיון דחושש על עיגון שלה מסתמא דעתו שלא יתבטל ע"י מיתתו אלא שלולי הזמן לא הי' כח בגט לכרות אבל כיון שכתב הזמן שפיר כורת כיון שדעתו ג"כ שיהיה גט באופן המועיל

ובהכי ניחא ליישב דעת הרמ"ה שהביא בטור ח"מ (סימן רנ"ח) דבהקנה לאחר שלשים יום ומת תוך שלשים לא אמרינן זמנו של שטר מוכיח שהיה צריך לכתוב הזמן לידע מתי כלין השלשים יום ותמה עליו בב"ח דבס"פ מי שאחזו (דף עו:) באומר אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש אמרינן ג"כ דלר' יוסי זמנו של שטר [מוכיח] עליו. ולפ"ז י"ל דודאי שם שבא לגרש בשביל העיגון א"כ דעתו לגרש באופן המועיל וכיון דלא ניחא ליה שתזקוק ליבום מסתמא דעתו שאם לא יבא מחמת סיבת המיתה ג"כ יהיה הגט משא"כ באמר סתם לאחר שלשים יום שפיר י"ל שלא היה ניחא ליה להקנות כי אם אחר ל' יום דוקא ואף שלשון רמ"ה דחוק לפ"ז מ"מ נראה בזה נכונים דברי המגיד משנה שכתב ליישב דברי הרמב"ם (פ"ו מאישות הלכה ט"ו) שכתב וכן הדין בגיטין ובממונות בשעה שיתקיים התנאי הוא שיהיה גט או שיתקיים המקח ותמה במ"מ [פ"ח מהל' גירושין] דקיי"ל בדיני ממונות כר' יוסי דזמנו של שטר מוכיח עליו א"כ חל מזמן השטר וכתב המ"מ שהוא סבור ולענין דינא לא אמרה רבי יוסי אלא במזכיר מיתה כיין שידוע שאין שטר לאחר מיתה וכיון שכן שלא לפסול השטר לגמרי אמרינן זמנו של שטר מוכיח עליו אבל כשאינו מזכיר מיתה אלא שתולה דבריו בתנאי או שאמר לאחר זמן פלוני כיון שאפילו בלא מעכשיו היה אפשר שיתקיים הענין בקיום התנאי או בהגעת זמן בחיי המגרש לח מצינו שאמר ר' יוסי זמנו של שטר מוכיח עליו

והב"י (בסי' רנח) כ' ואין דבריו נוחי' שהרי עיקר הטעם דא"כ למה כתב זמן בשטר א"כ גם בתנאי שייך זה ולפמ"ש לק"מ דדברי המ"מ ברורים דעיקר הטעם שמסתמא דעתו כן ואין הענין תולה ביד עת הבעל מן התנאי. וגם הך דס"פ מי שאחזו נמי ניחא דמאחר שעושה כן לטובתה שלא תתעגן א"כ אפילו מת דעתו שיהיה הגט בכל אופן ואף שאין משמעות הגט אלא אחר יב"ח כיון שיש בו זמן נוכל לפרש משמעות שיחול מעכשיו ושפיר כורת אם נתכוין לכך אבל בשאר תנאי שי"ל שלא נתכוין כלל כגון שהי' בביתו וגירשה לאחר שלשים שאין לנו טעם ברור שעושה כן בשביל עיגון שלה לא אמרינן שיהי' הוכחה מן הזמן שנכתב בשטר מאחר שלא נתכוין לכך. ולכן בדיני ממונות שי"ל לכמה טעמים ואמתלאות רוצה שתחול דוקא לזמן שקבע או בתנאי שהתנה אין לומר כלל זמנו של שטר מוכיח עליו ולק"מ ובזה נדחה מ"ש בש"ך (סימן רנ"ח) דבאה"ע (סימן קמ"ד ס"ב) מוכח דלא כרמ"ה ולמ"ש לק"מ

ומעתה לפ"ז א"צ לדחוק כמ"ש המפרשים דבצוואת שכ"מ לא שייך זמנו של שטר דודאי כן הוא כיון דעיקר צוואת שכ"מ קונה לאחר מיתה אין הוכחה מן הזמן כלל שאין הזמן מורה שיהיה קנין משעת הזמן רק כשאנו דנין שבודאי נתכוין לכך

וא"ת לפ"ז איך איתא בב"ב (דף קנ"ב) במתנת שכ"מ שכתב בה קנין דשמואל ס"ל שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה נימא זמנו של שטר מוכיח עליו שהקנה מיד י"ל דכיון דסתם מתנת שכיב מרע לא אהני לה הזמן וסתמה לאחר מיתה א"כ גם בזה אנו אומרים שרוצה שיקנה ובקנין אלים לאחר מיתה ולא שיהיה מתנת שכ"מ ונ"מ לענין מלוה ע"פ ומזון אשה ובנות שגובים ממתנת שכ"מ ואין הוכחה גמורה שנתכוין למתנת בריא רק שיקנה לאחר מיתה בקנין וכן צ"ל גם לתירוץ המפרשים שלכך כתב הזמן כדי שיוכל לחזור ולדעת מי אחרון וא"כ קשה ל"ל הקנין אלא ודאי ע"כ הקנין בא שאם לא יחזור יקנה המתנת שכיב מרע בקנין אלים לאחר מיתה וא"כ י"ל כמ"ש משא"כ בריא וכותב נכסים לאחר מיתה כיון דאין שום מציאות למתנת בריא לאחר מיתה מסתמא דעתו שיקנה מיד שיהי' באופן המועיל אבל בשכיב מרע שכ' קנין כיון דיש מציאות מתנת שכיב מרע לאחר מיתה י"ל שכיון שיקנה המתנת שכיב מרע ע"פ הקנין וזה אי אפשר ולא נעמיד שמתכוין למתנה שאינה נהוגה בשכ"מ מאחר שעיקר מתנת שכ"מ היא לאחר מיתה משא"כ בבריא שכותב נכסיו לאחר מיתה שאין ענין זה נהוג בבריא מסתמא אמרינן שכיון למחנת בריא המועלת וא"א שתועיל אם לא מחיים אמרינן שפיר זמנו של שמר מוכיח עליו

ב כל זה כתבנו להתלמד במקום אמר שלא לצאת מן הענין ריקם אבל בנ"ד פשיטא שאין בטענה זו ממש דכיון דמפורש בהדיא שהיה במתנת בריא משום שכתב לשון צוואה אינו ראיה כלל שלא גמר להקנותי אלא בשטר ומה שנשתבש בלשון מהר"ם פדואה (סי' נה) אדרבה מבואר במהר"ם שם דכל שכונתי שלא יקנה מיד שפיר שייך לשון צוואה וח"כ פשיטא בנ"ד שכל