שו"ת מהרא"ל קכב

שבמקומות שהישראל מחזיקין החזקה עיקרה הוא לפי שאין דרך אומות לשכון שם כי להם הותרו כל מקומות שעל גפי מרומי קרא. גם מהריב"ל עיקר יסודו לפי הבנתו בדברי ה"ה ברמב"ם ששוכר גרע ממצרן ובמדינות תוגרמה רובם נוהגין לפסוק כהרמב"ם כמו שהוא בב"י בכמה דוכתי אבל באמת לפי פירוש הב"י גם הרמב"ם נתן לשוכר עכ"פ דין ממושכן ועדיף מיני' א"כ ממילא לרוב פוסקים יש לשוכר לסלק אפילו משדה הסמוכה ובחזקת חנות דלא שכיח כלל שיתגרש המחזיק לכ"פ הוא מנרן גמור לדחות לאחר. וגם מהרש"ל בפרק בתרא כתב דשכירות הטעם דלית דד"מ הוא בשביל שאינה רק הנאה לשעה לא תיקנו ביה הישר והטוב. וא"כ בחזקות שנמשכין לעולם אין טעם לבטל המצרנות בהם טפי ממכירה כיון דההנאות שוות ולא שכיח כלל שיודחה. ורש"י פירש אהך דמארי בתי לא מעכב אמארי דארעא שהוא אינו חשוב שכן לכשיגיע שניו עומד להסתלק ממנה עכ"ל. משמע דוקא היכא דעומד להסתלק וזה אינו בחזקות שהדבר ידוע שאם לא יכנס אחר בגבולו אינו עומד להסתלק כלל. ועיקר סמיכת מהריב"ל על הך דמארי ארעא ומארי בתי וכבר בררנו לעיל היטב לדברי הרא"ש. וא"כ ודאי אפושי פלוגתא לא מפשינן ובשכירות שאינו פוסק רק בדרך רחוק ודאי פשיטא דשייך בהו ישר וטוב כמו מכירה דאין הישר והטוב תולה במה שהגוף שלו

אחרי כתבי הנ"ל ראיתי שאפשר ליישב לשון הש"ך במ"ש שמא ממושכן והלוה יחפוץ לקנותו. ר"ל כמ"ש לעיל שאין הלוה כאן וזה רוצה לסלקו ללוקח וטוען הלוקח שמא ממושכן והלוה אינו כאן. א"כ כיון דהדין הוא דכל זמן שאין המצרן מסתלק הפירות שאוכל הם שלו כדאי' בש"ע (סימן קע"ה ס"ו) וא"כ נ"מ שיחזיק הקרקע עד שיבא הלוה ויהיה הפירות שלו. וכן בשוכר אתה ג"כ הכונה שאין המשכיר כאן וימתין עד שיבא המשכיר ועד הזמן תהיה בידו לפירות עכ"פ

ט עוד אתת היא ופרסמה הכותב בענין הלזה שהביא הטור [סעיף סה] בטוען הלוקח גזלן אתה לשדה זו שוכר או ממושכן דעל הלוקח להביא ראיה. והרמ"ה כתב לא מבעיא אם המצרן טוען ברי שעל הלוקח להביא ראיה אלא אפי' המצרן טוען שמא והלוקח ברי על הלוקח להביא ראיה דארעא בחזקת מצרן קיימא. וא"א הרא"ש ז"ל כתב כדברי הרמב"ם עכ"ד הטור וכתב הב"י דגבי זבין במאה ושוה מאתן כתב (ב"י) [הרא"ש] דעל המצרן להביא ראיה שמוכר כן לכ"ע דארעא בחזקת לוקח קיימא. ולפענ"ד דברי רמ"ה אינם רק על דברי הרמב"ם שסובר שיכול לטעון גזלן אתה על שדה זו וכו'. ועג זה חולק רמ"ה דמהיכא תיתי לאחזוקי בגזלן כיון שיושב בקרקע בחזקת סתמא שהיא שלו כל זמן שאין מערער ובזו לא מסתבר כלל שיצטרך בשביל המצרן עדי חזקה או שטר מכירה כיון שאין מערער מחזקינן לה בסתמא בחזקתיה ואיך יטעון גזלן או אריס להפקע כח המצרן זו לא מסתבר כלל. וא"כ אין ראיה כלל מדברי הרא"ש דודאי כשהספק נילד לבית דין מחמת הענין שנראה שהרי זבין במאה ושוה מאתן דיש לו רגלים לדבר לתלות דמכר לזה בשביל חובתו דלא שדי אינש זוזי בכדי לכן על (לוקח) [המצרן] להביא ראיה משא"כ בקרקע שיושב בה המצרן. וכל זמן שאין מערער בקרקע שעומד בה המצרן בחזקתו היא שאנו מחזיקין אותה בשלו כל זמן שאין מערער. וממילא זוכה ג"כ בדין מצרנות. לכן כתב רמ"ה גם בטוען שמא המצרן מוחזק. ור"ל שמא. לאו שמא קניתי השדה דלא שייך בזה שמא. רק חולק על מ"ש הרמב"ם בטוען מפני המס מכר ובעל המצרן טוען שקר אתה אומר כתב הרמב"ם דנשבע היסת. וע"ז קאי רמ"ה אפילו אינו מכחישו בבירור מ"מ ארעא בחזקת מצרן קיימא ואינו נאמן להפקיע זכותו

ובאמת תמיה לי על דברי הרמב"ם איך יהיה נאמן לטעון מפני המס מכר דא"כ בטלת דין מצרנות ומה הועילו חכמים בתקנתן שהרי לעולם יטעון כן. וכדאמרינן ככתובות (דף י) חכמים תיקנו לבתולה מאתיים והם האמינו לומר פתח פתוח. ופריך א"כ מה הועילו חכמים בתקנתן. וכאן נמי לעולם יטעון מפני המס מכר. או מפני רעתו או לגאול בקרוב ובטל דין מצרנות לגמרי ואי משום שבועת היסת לא מסתבר כלל שיהיה חדוש דין דמצרנות תולה בתקנת היסת ועוד דבטענת שמא לא שייך שבועת היסת כלל דאין נשבעין על וטענת שמא וא"כ בטל דין מצרנות לגמרי. ובש"ך (ס"ק מב] נראה מדבריו דבברי ניחא להו שיכול לטעון מפני המס מכר ולא בשמא ולפענ"ד אין לחלק בכך שכל לוקח יאמר כן ובטלת מצרנות לגמרי ובכהאי גוונא לא יאמר הרא"ש כלל שיהיה הלוקח מוחזק

סימן לז בענין שדכנות (שייך לסי' קפ"ה

) שאלה על דבר השדכנות אשר כבר התעסק בו. וכמעט שהיה נגמר בפעם אחד ואירע קלקול בדבר. וחזר השדכן ועורר הצדדין. והשיב אחד מן הצדדין שכבר הבטיח דיבורו לשלוח שלוחים בעד שידוך אחר. וכשלא יגמור שידוך הלז דעתו לעשות הלזה. ובתוך כך עשה צד השני ראשי פרקים. שהוא צד הזכר. וצד הנקיבה אשר שלח שלוחים באו ריקם. והוגד לשדכן. שצד הכלה מתחרטים על שלא נגמר השידוך ששידך השדכן. ונתן השדכן פתחון פה לצד החתן מאחר שלא נכתב קנס בראשי פרקים אם ירצה יוכל לחזור בו ועוד איזה טעמים וכן הוי שחזרו משידוך הראשון. והשתדל השדכן בצירוף אחר עמו לחזור על הראשונות לקיים השידוך הראשון. וגמרו הדבר בכי טוב. ועתה שאל השדכן שהשתדל תחלה בשידוך זה אם יש לו דין מתחיל בשביל שעסק בו ומגיע לו מחצה. ובשביל גמר המעשה אחרי החזרה של השידוך שעשה צד החתן חלק כחלק יש לו. והשני טוען שנתבטל הדבר בעד צד הזכר מכת שידוך הראשון אח"כ שניהם גמרו ביחד. ויחלוקו כל השדכנות. ע"כ השאלה

א תשובה הנה השואל הביא ראיה מדברי רמ"א שכתב [בסימן קפ"ה] דהשדכן יש לו דין סרסור והוקשה לשואל מאי נ"מ. הא בכל הדינים המבוארים שם (בסי' קפ"ה) לא שייך בשדכן כלל. וע"כ ענין זה שמבואר בדברי רמ"א. ראובן היה לו בית למכור ובא שמעון וסרסר למכרו ללוי. ואמר ראובן לוי שונאו. ומכרו אח"כ ע"י אחר ללוי שמחוייב ליתן לשמעון הסרסרות. וה"ה כאן אפילו נעשה השידוך ע"י אחר מ"מ חייב ליתן לו הסרסרות. אלו דברי השואל. והדוחה דחה. דשאני הכא שנתבטל הענין. הנה בודאי הנחה זו שהניח למאי נ"מ יש לשדכן דין סרסור יש להשיב דנ"מ דהוי ש"ש. דאם לקח כלים להראות לצד השני שכלים אלו ותכשיטין אלו מחייב עצמו צד אחד לשני. הוי דין ש"ש עליהם. וזהו מבואר שם בס"ד. ועוד יש למצוא נ"מ בנידן שנזכרו בסימן זה אלא שאין רצוני להאריך לפי שאני רואה בזה דבריו נכונים בלא"ה. דודאי כיון שיש לשדכן דין סרסור גם דין הנוהג בסרסור המוזכר (בס"ו) נוהג גם בשדכן. ואמנם אני תמה עליו אם לא היה לו תשובת הרא"ש לעיין בו היה לו לעיין בב"י שמביאו וז"ל ודאי אם היה אחר שאמר לו למכרו ללוי ואמר שלוי היה שונאו ואינו רוצה למכרו לו. ואח"כ מכרו ללוי זה ודאי היה רמאות וצריך ליתן לו שכרו. אבל בנדון זה היינו שמכרו לאחר כמבואר בב"י. שאז א"צ ליתן לו כלום עכ"ל. הרי בהדיא טעמו של הרא"ש שלכך צריך ליתן לו שכר בשביל שהיה בו רמאות משמע אילו הוי ידעינן שלא עשה זאת במרמה רק שלא נתרצה אז למכרו ללוי כבר נתבטל הסרסרות הראשון ולא היה חייב ליתן לו כלום. וא"כ כ"ש בנידן דידן שכבר עשה שידוך אחר כבר נתבטלו דברי המתחיל. ואח"כ פנים חדשות באו לכאן. דעל פעם ראשונה אין לו כלום דהוי כמו היורד להציל ולא הציל וכמ"ש הרא"ש שם בתשובה. ואף דבירד להציל אין לו אלא שכרו. א"כ משמע דשכרו מיהא אית ליה היינו שכר טרחו כמבואר שם בתשובת הרא"ש דלחד טעמא משמע מדברי הרא"ש דשכרו מיהא יש לו. אלא דהרא"ש חולק עוד התם שנפסד חמורו על ידו ע"ש (ולכאורה נראה דהרא"ש ס"ל בהאי דירד להציל אית ליה שכרו אפילו בלא התנה. דהא מדמי סרסור לירד להציל לענין שעכ"פ שכר טרחו יש לו לטעם הראשון. ואפילו