שו"ת מהרא"ל קכ

דשכירות ליומא ממכר הוא. שהרי השוכר אדון הבית וזכה בבית וכל השתמשות שלו. אבל זה שקנה שיעמיד בנין ושיחלקו בשכירות אין כונתו להשכיר חלק בקרקע כלל. רק שעושין תנאי ביניהם שבעל הבנין יטול לפי ערך בנינו וזה יטול לפי ערך קרקעו. לכן כיון שאינו מוחלט כל ימי עולם לא מקרי יש לו חלק בקרקע כיון שאינו דר בו ואין לבעל הבנין שום רשות בקרקע רק להעמיד הבנין להשכיר לאחרים ויטול כל אחד לפי ערך בנינו. ומ"ש הרא"ש דהוי כמו שכירות ואין לו בגוף הקרקע כלום היינו זה הרשות שנתן לו להעמיד הבנין הוה לזה שכירות שקנה ממנו כח זה. אבל אין לו שום זכות בקרקע. וא"כ אין שום סתירה בדברי הרא"ש

ובאמת בלא"ה מה שתמה מהריב"ל על סברת הרא"ש דבעל המשכונא ובעל השכירות הרי הם כבני המצר לגמרי ובארעא דחד ובתי דחד פירש בפסקיו שיש זמן למארי דבתי בקרקע. ופירש דלא מעכב אמארי דארעא למכור לאחר ותמה מי גרע משכירות בעלמא. כבר עלה בדעתי בתחילת העיון דדוקא במשכנתא דשכונה גבי' ודר בה וכן בשכירות מקרי בר מצרא. משא"כ במרא דבתי מיירי שאינו רק שכור לאחרים לא שייך שכירות ליומא ממכר שהרי מושכר ביד אחרים. ואח"כ ראיתי שכן נראה מדברי נימוקי יוסף בהדיא וגם במרדכי כתב בהדיא דאם אינו דר בו לא מקרי שכן. דסברת רש"י כך הוא דמארי דבתי דאינה שכונה גבי'. ותימא איך נעלם ממהריב"ל. אלא שמצאתי בתשובת הרא"ש במפתחות [דכלל צ"ז סימן ד'] הג"ה הא דאמרינן במשכנתא דשכן בגווה. כיון שהלוה מעותיו על השדה או על הבית הוא שכן יותר מכל שכניו. ולהאי טעמא אין חילוק בין מוחזק בה לאין מוחזק בה עכ"ל. וא"כ נראה דהה"ד בשוכר בית אף שהשכירו לאחרים כיון שהוא אדון הבית נגד שוכר שלו הו"ל כמ"ש הטור באם שדה הסמוכה למשכונא נמכרת הלוה מעכב על המלוה. דהלוה ודאי קודם לאחר. ואם אין הלוה רוצה לקנות המלוה קודם לאחר. וא"כ גם בשוכר כיון שהוא בע"ד של משכיר שלו הו"ל לגבי שוכר שני כמו מארי דארעא דכיון שבא מכחו זכות שיש ע"י השכירות לא מכר לו מיהו בהשכיר כל הזמן של שכירות מסתברא בודאי שאינו מצרן כלל. שהרי נתרוקן כחו לגמרי מבית שהשכיר ולא יסמוך לו בית אחר שלא ישוב אליו הבית המושכר עוד

ו ובאמת לפענ"ד הי' נראה לפרש בש"ס כפשוטו מארי בתי ומרא דארעא מארי דארעא מעכב אמארי בתי מארי בתי לא מעכב אמארי דארעא שכבר כתבנו לשון מעכב אינו מדוייק. לכן נראה לפרש דמיירי שיש שדה או בית סמוך להך בית שיש להם בשותפות זה הבנין וזה הקרקע. וע"ז אמרינן מארי ארעא מעכב אמארי בתי שאם מארי בתי רוצה לקנות בית או שדה הסמוכה דהוה מארי דארעא מצרן טפי מיני' ואפילו דר בבתים דמרא דארעא מקרי מצרן טפי וכמ"ש הטור בהדיא אבל מרא בתי לא מעכב אמרא דארעא שאם בעל הקרקע בא לקנות אין למרא בחי טענה שהוא יקנה. מיהו לפ"ז קשה מאי קמ"ל דמארי בתי לא מעכב אמרא דארעא. דהשתא דמרא ארעא מסלק למרא בתי כ"ש שלא יעכב עליו. מיהו אכתי הוה מצי לפרושי שאם מארי דבתי יש לו קרקע סמוכה לבית זה ורוצה למכור לאחר מרא דארעא יש לו טענת מצרנות שהוא קודם. אבל אם מארי דארעא רוצה למכור קרקע סמוכה לבית זה שהבנין של אחר. לא מצי מרא דבתי לעכובי. ומדלא פירשו כן נראה דס"ל דודאי אם נאמר דמארי בתי קודם בקרקע של הבית ממילא נקרא שכן גם לגבי קרקע הסמוכה. לכן השוום הטור גם בקרקע הסמוכה וכן מסתבר דלעולם איכא ישר וטוב למי שיש לו שייכות מצרנות בצד מה נגד האחר שאין לו טענה זו

ואני תמי' על מ"ש הה"מ בשם הרשב"א דכשם שאין בעל המצר יכול לעכב על המלוה כך אין המלוה יכול לעכב על בעל השדה אם רצה למכור שדהו לבן המצר או לאחר עכ"ל. ותמי' לי טובא דהא אפילו בשכיני העיר ושכיני שדה אמרינן שכיני העיר קודם וכה"ג אף דלית בי' דררא דמצרנות כלל. כמ"ש הרמב"ם בסוף הלכות שכינים. וא"כ כ"ש במשכנתא שיש בו כח לדחות המצרן אלמא דזה ישר וטוב שיקנה זה כמו המצרן. וא"כ איך יעלה על הדעת שיוכל למכור לאחר שאינו בן המצר כלל. ודוחק לומר דהא דבעל משכונא אינו מסתלק מן הבר מצרא הוא מכח ספיקא. דאינו במשמע. ועוד דגם מספיקא יש למכור לכתחילה למצרן וצ"ע. ומה שהשכל והסברא הישרה מכרעת הוא דכל מה שיש לאחד זכות ונקרא בו ועשית ישר וטוב כשנחזיק לזה ממילא יתחייב מזה שיוקדם לאחר שאינו בגדר עשיית ישר וטוב. וזה מבואר בדברי רבינו הטור [סעיף צ'] שכתב ואם שדה הסמוכה למשכונא נמכרת נ"ל דלוה מעכב על המלוה כו' אבל אם אין הלוה חפץ לקנותה ודאי לא גרע כח המלוה משאר מצרנים וכ"כ ה"ה בשם הרשב"א גופי'. וא"כ נראה ודאי דיכול לעכב על אחר ובעל המשכונא מצרן לסלק לאחר כיון ששוה למצרנים. וכן הביא הטור בשם הר' יודא ברצלוני וכן דעת ב"י שכתב ומשמע לי כו' שאם הי' לו דין בן המצר לענין שאם קדם וקנה הי' לו דין כן המצר להוציא מיד אחר ע"כ דבריו (בסעיף ל). אלא שאני תמי' על מרן הב"י דהוא גופי' הביא בשם הרשב"א והר"ן ונ"י במשכנתא שאין בעל המשכונא מעכב על אחר אף שאין המצרן מוציא מידו ומ"מ ודאי מסתברא כדברי הבית יוסף. אלא שהב"י בב"ה הכריע כדעת הרמב"ם ממה שכתב. הרי שטען הלוקח קרקע זו כו' שכור או ממושכן בידך מזה הוכיח שאין הממושכן מצרן בקרקע הסמוכה

והנה לפמ"ש הב"י גופי' בב"ה ליישב סתירת הרא"ש בענין שכירות אם יש בו דינא דבר מצרא. דבתשובה כתב הרא"ש דשכירות ליומא ממכר הוא ושייך בי' דינא דמצרנות. והך תשובה (שבכלל צ"ז) שהבאתי לעיל דמשמע לית בי' דינא דמצרנות. וכתב לחלק בין היכא ששניהם שוכרין. חשיב האחד לגבי חבירו. אבל (בכלל צ"ו) זה שוכר וזה בעל הקרקע. נמצא לפ"ז י"ל שגם הרמב"ם מודה דשוכר מקרי מצרן לגבי קרקע הסמוכה. רק לגבי מוכר שקונה גוף הקרקע לא מקרי מצרן. כיון שאין קנינו רק לשעה וא"כ נראה דבזה נקטינן כהרא"ש אף לדברי ב"י שהרי בשוכר נגד שוכר אין חולק עליו ולא מצינו שום חולק על זה. גם בט"ז בח"מ כתב ג"כ סברא זו ליישב תשובת הרא"ש דשוכר מצרן נגד שוכר וכתב נמצא להרא"ש שוכר מצרן גמור נגד מי שבא לשכור השדה הסמוך לשדהו. אבל לענין קנין אין לו זכות רק שלא יסלק אותו המצרן אבל לא יסלק הוא את הלוקח. והנה מה שנראה מדבריו שהרמב"ם חולק על זה הוא לפי הבנת הטור ברמב"ם דמ"ש השכירות אין בו דין בן המצר הוא לגריעותא שאין לו זכות במצר. אבל לפמ"ש ה"ה שכונת הרמב"ם שאין בן המצר מסלקו א"כ ממילא לא פליג אהרא"ש כלל ושוכר הוה מצרן נגד שוכר שבא לשכור סמוך לבית השוכר. וכן לענין קנין שקנה השוכר בית הסמוך למושכר או למשכונא שאין המצרן מסלקו אינו מבואר כלל שיחלוק הרמב"ם על זה דממ"ש הרמב"ם או ממושכן הוא אינו מוכרח רק שהממושכן אין יכול לסלק הלוקח. והנה גם בסמ"ע (ס"ק ק"י) כתב על דברי רמ"א שפסק שם דלמלוה דין מצרן דאפילו לענין שדה הסמוכה למשכנתא שקנאה אחר המלוה מסלקו רק שהוקשה לו הך דסעיף (מ"ה) דאין הממושכן מסלק לאחר. ולפי דברי הט"ז וב"י בב"ה לא קשיא כלל וכן הדעת מכרעת. דקנין משכנתא של המלוה אינו קנין להגוף רק לפירות ולא יפה כחו לסלק המצרן שקנה גוף הקרקע שאין למלוה זכות בה. משא"כ נגד שוכר אחר דמי למי שיש לו קנין הגוף שמסלק גם לקנין הגוף. וכבר כתבתי שגם הש"ך מיישב הך דשוכר אתה כמ"ש (בס"ק ס"ב) ור"ל שהמשכיר עצמו לקחה כדפרישית לעיל וכתב ואין אנו צריכין לדוחק של הסמ"ע. א"כ נראה מסקנת הש"ך דשוכר נגד אחר הוא מצרן גמור אפילו לסלק לאחר מקרקע הסמוכה וא"כ כ"ש שיש לתמוה איך העתיק תשובת בן לב ומהר"א ששון דאין בחזקת חנות ובית דינא דבר מצרא דהא כולהו פשיטא להו דחזקות לא גריעי משכירות. וגם מדברי מהרש"ל בפ' בתרא דב"ק (סימן כ"ד) שכתב דלא אמרינן שכירות ליומא ממכר אלא לענין