שו"ת מהרא"ל קיט

דכל היכא דמארי בתי מעכב אמארי דארעא. הה"ד בקרקע הסמוכה. נמצא לפי דברי הש"ך גופי' ס"ל להרמב"ם דשוכר הוה מצרן אפילו בקרקע הסמוכה נגד אחר. דהא פירש שוכר אתה. כמ"ש (ס"ק נ"ח). והיינו לענין שהקונה טוען שהוא המשכיר ואין השדה שלו. ואין הרמב"ם חולק על הרא"ש כלל. ומ"ש בש"ך שמא נראה שהוא מיותר וט"ס דבלא"ה אין לו ענין שידבר אם טוען שמא לזה שרצה לומר שם עי"ש

ולהיות שראה ראיתי אני הצעיר מבוכה גדולה בין הגדולים ה"ה הרה מהר"י בן לב ורבינו כעל בית יוסף בדברי הרי"ף וסתירת דברי הרא"ש גם זה הרב מהריב"ל ב"ל על הטור שכתב דיש דין דב"מ בשכירות בשם אביו הרא"ש ז"ל אפילו לענין שדה הסמוכה דהא שכירות ליומא ממכר הוא. וגם בדברי הרי"ף מקהי אקהייתא טובא. ולזאת אמרתי לבארם כיד ד' הטובה עלי. אולי מקום הניחו לי מן השמים בזה

ד הנה רבינו בעל בית יוסף תמה על דברי הרא"ש בתשובה (כלל כ"ז סימן ג') שהרא"ש פירש דברי הרי"ף פ' המקבל שכתב ז"ל ארעא דחד ובתי דחד מארי דארעא מעכב אמארי בתי מארי בתי לא מעכב אמארי ארעא. ופירש הרא"ש בתשובה הנ"ל ז"ל הרי חילק הרי"ף דוקא כשאין לבעל הבית חלק בגוף הקרקע כגון שקנה ממנו להיות בקרקע שלו עד זמן ידוע כל זמן שיעמוד הבית ולא יפול. הילכך כיון שאין לו חלק בקרקע אלא ער זמן שקצב אין לו בקרקע כלום אבל כשהקרקע משועבד לבית להיות שם עולמית ואף אם יפול יבנה אחר במקומו הוה כמו שותף בקרקע ואית בי' דינא דבר מצרא עכ"ל ותמה ב"י דברי"ף מבואר שכל זמן שירצה יאמר לו עקור אילנך. ותירץ ב"י דליכא למימר הכי דהא כתב הרי"ף אבל היכא דאית לי' למארי ביתא זכותא בההיא ארעא או למיקבע בה הני דקלי כההיא דתנן הקונה שתי אילנות לא קנה בקרקע ג' קנה קרקע כו' כל חד מנהין ואית לי' לעכובי אהברי'. ובכל חד מנהון אית לי' דינא דבר מצרא עכ"ל הרי"ף. והרי בשני אילנות אין יכול לומר בכל עת עקור אילנך ואפילו הכי לא מהני. גם מהריב"ל הקשה זאת הקושיא והניחה בצ"ע ואני תמי' על הגאונים הגדולים איך לא ראו עינם עין הבדולח להשגיח בדברי הרי"ף המפורשים ומבוארים הלא כה דברי הרי"ף ושפתיו ברור מללו וכתוב מפורש הרי"ף ז"ל וקמפרשי רבנן כו' דהאי דאמרי מארי (בתי) [ארעא] מנאכב אמארי דיקלא הני מילי היכא דלית לי' למארי בתי כו' זכותא בארעא כו' משום הכי אית לי' למארי דארעא לעכובי עלייהו ולית להו למיזבניהו אלא למאן רבעי או דשקיל להו לנפשי' דאי לא א"ל עקור בנינך או דיקלי דילך וזיל שקול כו' עכ"ל הרי דבהדיא דהרי"ף מפרש מעכב ר"ל שאף אם רוצה למכרם לאחר יוכל בעל הקרקע למונעו אם אינו חפץ בזה. וס"ל דלאו בבר מצרא לחוד איירי. דא"כ למה נקט לשון מעכב שבכל הסוגיא נזכר דינא דב"מ. לכן מפרש מעכב שלא ימכרם למי שאינו חפץ וממילא שהוא בר מצרא ומסלק הלוקח והוקשה להרי"ף איך יעכב שלא ימכור בנין או אילנות שלו לכן מפרשי רבנן שיוכל לומר לו בכל עת עקור אילנך נמצא שאף שאינו רוצה לקנותן לעצמו מעכב שלא ימכרם למי שאין לו חפץ בו ובידו לעכב שאם ירצה יאמר מקור בנינך. ועל זה כתב הרי"ף דחם יש לו קרקע כגון שלשה אילנות גם על האילנות יכול לעכב שלא ימכור הקרקע למי שאינו רוצה שאם לא ימכור למי שהוא רוצה אף דודאי יכול למכור זכותו בקרקע. מ"מ אם אין זה רוצה לקנות רק הקרקע בשלימות הרי בעל האילנות יש לו חלק בקרקע ויוכל לומר שאיני חפץ למכור קרקע שלו. ימ"ש בשייר האילנות דאמרינן שיורי שייר. וכל חד מצי לעכובי אחברי' וכל חד מנהון אית לי' דינא דבר מצרא בזבינו עכ"ל הרי"ף ודאי בעל האילנות יכול לעכב בעל הקרקע אם מוכר הקרקע בשלימות כיון שיש לו חלק בקרקע. מיהו בעל הקרקע בבעל האילנות לא שייך כ"כ עיכוב אם בעל האילנות רוצה למכור זכותו לאחר. וי"ל דס"ל דדוקא לעצמו שייר קרקע אבל כשימכור לאחר יכול לומר עקור אילנך או דלאו דוקא כל חד. רק בעל האילנות מעכב על חלקו קרקע. ויהי' איך שיהי' נתבררה לנו דעת הרי"ף בבירור שאין אחריו בירור שמפרש מעכב שלא ימכור לאחר וממילא נשמע שאם רוצה לקנות לעצמו מסלק ללוקח דהוא עדיף מיני' ומשמע דאפילו ממצרן ודאי עדיף. דהא יכול למימר שקול אילנך או בנינך. ואפשר דמפרש (לך) [לה] בבונה חורבה או נוטע שלא ברשות דיכול לומר טול עצך

ומעתה זאת החלוקה שאם יש לבנין או לאילן לעמוד זמן קצוב או עד שיפול וכן ראיתי באס"ז דגם בבונה חורבת הנה לעכובי ודאי לא מצי חד אחברי' שכל אחד יכול למכור זכותו ולא יוכל לומר הרוס בנינך עד הזמן שיש לו לעמוד. ולענין מצרנות לא נתבאר כלל בפירוש אם בעל הבנין נקרא מצרן אף שאין לו זכות שקרקע כשיגיע זמנו. מיהו מכללא איכא למשמע כיון דכולה סוגיא במצרנות. א"כ למה שתיק בש"ס לאשמעינן דינא דמצרנות ונקט דינא דעכובי על חברי' לפירוש הרי"ף ובענין דמצי למימר לי' עקור אילנך. אלא ודאי ס"ל לרי"ף ורבנן דפרשי הכי דלענין מצרנות מילתא דפשיטא ששניהם שוים וקודמים לאחר. ולא נחית אלא לאשמעינן דינא דעכובי אפילו אינו רוצה לקנות וס"ד אם מכר לאחר אף שיכול לומר שקול בנינך יוכל לומר לו לכי תשקול אלא שאין יכול למכור כלל. שוב ראיתי ברי"ף שכתוב כל כך חד מנהון והוא טעות דמוכח ונראה שצ"ל הלכך חד מנהון מצי לעכובי ר"ל בעל האילן לענין עיכוב ולענין מצרנות כתב הרי"ף וכל חד מנהון אית לי' דינא דב"מ והוא נכון ומדוייק ומוכח אמיתת הפירוש כאשר אמרתי

ה והנה הרמב"ם לא העתיק הך דעיכוב שיעכב המכירה לגמרי. ונראה דהה"ד לקרקע הסמוכה כל אחד נקרא בן המצר של חבירו דהא בעל הקרקע ודאי בר מצרא הוא. ואם איתא דבעל הבנין לא מקרי בר מצרא רק לקרקע שעומד עליו בנין שלו ה"ל לבאר. דלענין זה אלים מצרנות דבעל הקרקע מן בעל הבנין אף שיש לו זכות בקרקע זמן ידוע דהא הרמב"ם מפרש לה דמיירי ביכול לומר לו אימת שירצה עקור אילנך ובזמן קצוב מקרי מצרן נגד אחר עכ"פ. והנה כפי זה נראה דהה"ד דהשוכר נקרא מצרן אפילו בשדה הסמוכה למושכרת. ומ"ש הרמב"ם שוכר אחר יתפרש כמ"ש הש"ך או כמ"ש לעיל. מיהו אפשר שאין ראי' מבעל הבנין די"ל כיון שהבנין שלו לגמרי וכל זמן שמחובר לקרקע כקרקע הוה והוה כאילו יש לו חלק בקרקע כל שלא יוכל לומר עקור אילנך או הרוס בנינך. משא"כ בשכירות אין לו בגוף כלום ומה שאינו מועיל לו טענה שהבנין שלו שיהי' מצרן אם מכר בעל הקרקע הקרקע זה לפי מה שיוכל לומר הרוס בנינך. משא"כ כשיש זמן קבוע לבנינו שפיר חשוב כבעל הקרקע. שהרי הבנין שלו לגמרי. משא"כ השוכר שאין לו אלא שכירות לזמן. מיהו אין זה מחוור לחלק בכך מיהו י"ל בקרקע הסמוכה נקרא בעל הקרקע מצרן טפי מבעל הבנין לשעה לזמן קצוב

אחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת הנה מבואר נגלה הפירוש בדברי הרי"ף. הנה מ"ש הרא"ש [בכלל צ"ז דין ג'] הרי חילק רי"ף כגון שקנה ממני לבנות בקרקע שלו עד זמן ידוע כו' הילכך כיון שאין לו בקרקע אלא עד זמן קצוב. הוי כמו שכירות ולית בי' דינא דב"מ עכ"ל. אם באנו ליישב דברי הרא"ש י"ל דס"ל בחלוקה שכתבתי דהרי"ף מיירי מעיכובא למכור לגמרי ולזה כתב הרי"ף שלכך יכול לעכב המכירה שיכול לומר עקור אילנך. וממילא משמע לי' אף ביש זמן קצוב שיעמוד הבית עכ"פ מארי דארעא עדיף או ט"ס הוא ברא"ש וצ"ל הר"י. דודאי מ"ש נראה עיקר בדעת הרי"ף. ואשיבה ידי יד כהה מה שנלע"ד בישוב הסתירה בדברי הרא"ש. שהטור הביא בשמו דבשכירות יש בו דין מצרנות דשכירות ליומא ממכר הוא. ונראה דבלא"ה תמה בית יוסף דאם יש לבעל הבנין זכות בבנין שאף אם יפול יחזור ויבננו כל ימי עולם. א"כ מה מכר מארי דארעא הא אין לו בה כלום. ונדחק. ונראה דהרא"ש מיירי שהי' לאחר קרקע חרבה וקנה אחד ממנו שיעמיד בנין עליו ושמו ביניהם הקרקע בר' והבנין בק' וישכירו לאחרים ויטול בעל הקרקע שני חלקים משכירות ובעל הבנין שליש. וא"כ לא דמי לקרקע שכורה.