שו"ת מהרא"ל קיד

עמים כל קדושיו בידיך אף בשעה שאתה מחבב עמים כל קדושיו יהיו בידך. אדנביאי דכתיב גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם ויחלו מעט ממשא כו' אי תנו כולהו עתה אקבצם. ואם מעט מהם ויחלו ממשא מלך ושרים. אדכתובים דכתיב מנדה בלו והלך כו' הנה הביא שלשה פסוקים המורים על זה. ויתכן לפי שמיני מסים מתחלקים לשלשה ענינים שיש טענה שאנו מחוייבים ליתן הא' לפי ששומרים אותנו כמו שאמרו חז"ל אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו. ושנית מאחר שאנו דרים בארצותם ומדינתם ראוי שניתן להם מס כמו שכר דירה וכנזכר ברא"ש. ושלישית ליתן תשורה ולהחזיק טובה במתנה למי שהטיב לנו כארוחת דזרון שפירשו התוס' שם (ד"ה והלך כו') ועל שלשה בחינות הללו מקבילות אלה מקראי קודש. הבחינה הראשונה הוא שכר שמירה אמר כל קדושיו בידיך ופרש"י בידיך לשומרן ורבנן לא צריכי נטירותא. ונגד הבחינה שני' שהוא שכר דירה אמר כי סיבת ת"ח השוכנים בארצותם היא לסיבת אותן שאין עוסקין בתורה. וע"ז אמר כי יתנו אי תנו כולהו עתה אקבצם. ואם מעט תנו אין ראוי שיתנו הם השכר דירה כי הת"ח הוא עוסק בתורה ואמרינן המקבל עליו עול תורה כו'. ואין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. נמצא שהבלתי עוסקים בתורה הם מעכבים הת"ח וגורמים להם לשכון במקומות לא להם ראוי שיפרעו בעבורם שכר דירה. ונגד הבחינה שלישית שהוא החזקת טובה. אמר מנדה בלו והלך זה ארנונא כי מן הראוי שיפרעו דלת העם בעד הת"ח שכמו שנותנין תשורה לשר בשביל החזקת טובה הנה כל העם מקבלים טובה מן הת"ח כמו שאמרו חז"ל כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני ע"כ הם פטורים מכל מיני מסים והעם צריכין ליתן בעדם

והנה דעת הרמב"ן וקצת פוסקים דדוקא כשהמושל הטיל עליהם ליתן כך וכך מחמת מעשר תבואותיהם או מנין גולגלותיהם דאז יכולין ת"ח ליפטר אבל אם אמר המושל שיתן כל אחד כסף גולגלתו אין עמי הארץ פורעין בשביל ת"ח והיינו דאשכחן דאיכא מרבנן דיהבי כרגא כדאמרינן בסנהדרין (דף קו) דבר חמא קטל נפשא אתא ר' פפא וזיכהו וקיבל עליו כרגא דכולהו שני. והיכא משכחת לה דיהיב כרגא אלא ודאי כדפרישית עכ"ל נימוקי יוסף. והנה לפ"ז לפי הפקידה שיתנו הקהל לפי ערך גולגלותיהם. א"כ גם להרמב"ן וסייעתו פטירי

אך אם יושג שינתן מכל ליטרא והם יגבו מעות המגיעים לגנזי המלך. א"כ להרמב"ן וסייעתו יש מקום לחייב גם הת"ח. אך הנה הרב ב"י ביורה דעה (סימן רמ"ג) הביא דעת הרא"ש והפוסקים שכולם דחו דברי הרמב"ן ופטרו לת"ח מכל מיני מסים וכתב הרב"י דמשמע דמכולהו ת"ח פטירי וקבע כן להלכה בשולחנו הטהור (בסימן רמג) כ"כ רמ"א בהג"ה שם עיין שם היטב. ואף דרמ"א שם (סוף הגה"ה ב) כתב שיש מקומות שלא נהגו לפטרן נראה דכוונתו על ת"ח בעל הבית ולא רב ומרא דאתרא כדמשמע בתה"ד (סימן שמא) שממנו מקור דין זה והרי אפילו בחזן כתב רמ"א בח"מ (סימן קס"ג ס"ה) שראוי לפטור ולנהוג כן אף שמדינא אינו פטור כ"ש ברב ומרא דאתרא שקיבלו בני העיר עלי' הוראותיו ודיניו דלכ"ע יש לו דין ת"ח ובאמת הגם שאין תלמיד כמוני מכריע בין גדולי הראשונים מ"מ אחר שקבע מרן הב"י ורמ"א בהג"ה כן להלכה ראוי לחזק דברי חכמים הגם שאין צריכין חיזוק ודאי חילוקו של הרמב"ן דחוק אם הטילו על הכלל או על הפרט. גם קשה מאי קמ"ל התם דהכל לכריא פתיא אפילו מרבנן פשיטא הא אפילו כרגא אין פטורין רק כשהוטל על הציבור. וא"כ מהיכי תיתי לפטרן מדבר שהוא תועלתם ולישמועינן רבותא טפי. דאפילו בכרגא חייבין אם הוטל על כל איש וכדברי הרמב"ן

ובאמת עיקר ראיית הרמב"ן מהא דבר חמא קטל נפשא כו' וקיבל כרגא דר' פפא הנ"ל. ועיין בב"י שם ביורה דיעה שהקדמונים נדחקו בזה שלא ביקש להחזיק טובה לציבור. ועין בתשובה שמצא כתוב בב"י כמה גינה אותן שמעיזו פניהם שלא לפטור הת"ח ועיקם הכותב שלא להוציא דבר מגונה בגנות הציבור והמעיין ידרשנו בב"י שם. ולפענ"ד אין צריך לדחוק כלל דאדרבה אם איתא דהיה חייב בכרגא אם כן הוי כמו שוחד מאוחרת. אלא נראה לי שהדין שהקהל יתנו כרגא בעד הת"ח שביניהם וכל בני העיר צריכין לפרוע בעד הת"ח כולם יחד עשיר ואביון העשיר לפי עשרו והעני לפי השג ידו. והנה ר' פפא שהיה עשיר גדול אם היו בני העיר נותנין בשבילו. א"כ היו מטילין גם על העניים שיתנו חלקם או לאנשים אשר מחייתם קשה עליהם. והעשירים הגדולים לא ביקשו ליתן בעד הבינונים ולכן ויתר רב פפא על כבודו ונתן המוטל עליו. משא"כ עכשיו דבר חמא שהיה גברא דאית לי' לבדו קיבל עליו ליתן בעדו. שפיר קיבל ממנו שהרי לא יתן בעד ר"פ כי אם בעד העניים ובינונים שלא רצה ר"פ להנות מהם וזהו ברור אולי מקום הניחו לי הראשונים בזה. וכן משמע בפ' איזהו נשך (דף סד) שבשביל ר' חמא שבקי להו מוכסא. מוכח בהדיא דאפילו מכס שקצוב על כל איש ת"ח פטורין. וא"כ מאן ספון לחלוק על הקבוע בש"ע שקבלנו עלינו אנחנו ואבותינו כניתן מסיני

ועוד י"ל דאפילו ישתדלו אח"כ שינתן מן כל ליטרא ויגבה הממונה מפי המושל מ"מ ת"ח פטורין אפילו להרמב"ן וסייעתו שהרי רצון הקאמיסיין הי' שינתן מכל בני העיר ובכה"ג היה ת"ח פטור רק שהמדינה עושין השתדלות שיגבה הממונה בכדי שלא יצטרכו להוסיף וכבר כתב רמ"א בח"מ (סימן קסג בהג"ה אחרונה) שבמס שהטיל המושל אין רשות ביד הקהל להפרידן ולחברן מאחר שהדבר מזיק לאחרים. ואם עשו יש להם דין מסור

ומעתה כיון שלפי רצון הקומסייאן הי' שכללות העיר יתנו למספר גולגלותם ועשו חטאת הקהל ואז הי' ת"ח פטורים לכ"ע ומעתה אין להם רשות לגרום הפסד לת"ח להשתדל במאי דאיכא חובה לאחריני אם לא שיקבלו לפטור הת"ח גם מזה. וא"כ בררנו שלכ"ע פטור הרב מרא דאתרא איך שתהיה הוראה באיזה אופן שתהי' שאף שהרב עצמו הסכים ליתן ח' בסתם ולא הוציא את עצמו מן הכלל מסתמא לא כיון על הפטורים מצד הדין כמו שמצינו לענין עדות (בסימן לו סס"א) בהחתום אחר עדים שלא כיון על הפסולים

ועוד בפ"ב דבבא מציעא (דף כח) מסקינן שמסתברא לא מייתי אינש חובה לנפשי' ואין יכולין העדים לחזור ולהעיד. וכן בח"מ (סימן כ"ט) א"כ מסתברא דהרב שהסכים בחרם לא כיון לאסור איסר על נפשו. בפרט לאיש יושב במצור ובמצוק בודאי סופו מוכיח על תחילתו שלא כיון להתחייב במה שאינו חייב ע"פ הדין

על כן אהובי אחיי וריעי שמעו נא עצתי אמונה. חדלו לכם מן הדבר הזה שנוגע בכבוד התורה ולומדי' ולא תהי' זאת לכם לפוקה ולמכשול ביום הדין הגדול כי יפקוד אל מעשה אנוש ותחבולות מזימותיו וכבר אמר בזוהר כי דינא קדמאה מאן דלא חייש ליקרא דאורייתא. וזכות התורה יעמוד לכם ולנו להנצל מצוקה וצרה. וזעם ועברה. וביום הדין הגדול והנורא תפקדו לחיים. עם כל הכתוב לחיים תחזו בנחמת ירושלים. וקיבוץ שה פזורה. בבנין היכל אולם ועירה. כחפצם וחפץ ד"ש המדבר לכבוד התורה. פה פלאצק יום ה י"ט אלול ת"ק סמך טית. נאום אריה ליב צינש. ועיין בספר שו"ת דרכי נועם בסופו כמה תשובות וחרמות מן הגאונים שהיו בזמן הבית יוסף וקודם לו על הדוחקים ת"ח ליתן מס. ופירש שם רמז מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים רמז שת"ת הם בני חורין המ"ס כי חרות על הלוחות

סימן לד

שאלה חמשה אנשים נשתתפו בשכירו' דירות לבנות (ולסתור) [ולסתור] לעשות כיפות למיעל ודירות למדור. וא' מהם הטיל גורל על הדירות שלא בפני כולם וסמכו כולם על אשר אמר שיצא לו הגורל שמה. ואחר שהחזיקו שנה בכיפות כ"א במקום אשר יצא לו הטילו שוב גורל על הדירות. ואחר עבור עוד שנתים ימים טען הטוען על אותן שלא הי' הגורל בפניהם לחדש הגורל או