שו"ת מהרא"ל קיג

ג"כ שכתבתי נ"כ ליישב תמיהת האורים ותומים מהך אוקימתא והקשיתי על תירוצו של אורים ותומים וכתבתי שם לתרץ כמש"ל. ות"ל ית' אשר כוונתי לדעת אל האמת בדעת הני רבוותא וכן משמעת לשונם שכתבו איך ימכור דבר שאין יכול לגבותו מעצמו. וב"ה אשר ת"ל מנעורי. האמת כאב גדלני ומבטן אמי ינחני. וגם עד זקנה ושיבה לא אעזבנו. ענקים לגרגרות אענדנו

רק שם כתבתי דהרמב"ן מודה דלרב ששת אין יכול למכור החוב רק לרב נחמן דיש מציאות גוביינא יכול למכור וכתבתי שם לישב שיטת הרי"ף והרמב"ם בדרך זה ועכשיו הדרני בי דנראה דלהרמב"ן כיון שהשטרות אינן מופקעין אפילו אי בשל עולם הן שמין שפיר הוא נמכר דאם נימא דוקא משום דמשכחת לה זה גובה וזה גובה תקשי הא גופי' אם בשעת מכירה שוין בנכסיהון למה תועיל המכירה דקשה מאי מכר לו ואין סברא כלל לומר שסיבת המקרה שאפשר שיקרה באחרית הימים שלזה יהיה בינינית ולזה זיבורית כפי ענין המבואר בש"ס תהא סיבה לקיום המכירה מאחר דבעת מכירת השטר הדין שכל אחד יעמוד בשלו וא"כ אכתי מה מכר לו דאדרבה נימא שאין בידו למכור כלל כעת כיון שאין בידו לגבות כעת א"כ מה מכר לו. וכן באם אין לו ללוה שום נכסים כיון דע"פ שומא אין השטר שוה כלום מ"מ הוא נמכר ולא מסתבר שמה שאפשר שיבואו לו נכסים בדרך רחוק המציאות למאוד תהי' סיבה לקיום המכירה שאין בזה שום טעם. ולכן ברור דהרמב"ן ס"ל כיון שאין השעבוד פקוע ממילא ניתן למכור כמו מי שאין לו נכסים והרמב"ן מהא מביא ראה כיון דאם מתילד אח"כ הפרש בין בינונית לזיבורית זה גובה וזה גובה מוכח שאין השטרות מופקעין וכיון שאינם מופקעין פשיטא ליה דמהני בי' מכירה אף שלא ניתן לגבות בשעת מכירה. וא"כ לכ"ע ספר כזה נמכר כיון דע"כ אין שטר זה כשטר פרוע ממש אפילו לאיכא מרבוותא

וכיון שנתברר במופת מן הש"ס שעדיין שעבוד השטרות קיים וחזק. ולפמ"ש בחדושי הטעם דהני רבוותא כיון דאפילו אם מכרו מ"מ יוכל המוכר למחול השטר. וא"כ ע"כ עדיין צריך לבא בכחו ולכן ס"ל להני רבוותא כיון דגם עכשיו צריך לבא בכח המוכר. וכיון שאין המוכר יכול לגבותן גם הוא לא יגבה אותן א"כ בלאו הכי בנידון דידן כבר פקע כח המוכר ולא יוכל לעשות עוד קטנה או גדולה ולמחול אפילו קצת שעבוד: סימן

סימן לב

קבלתי מכתבו. והנה כבר נשאלתי על זה מהרב דק"ק ריטשוואל וכבר כתבתי לו שאינני אתראי להשיב על דברים הכתובים ומפורשים בש"ס ומחלוקת האחרונים וכתבתי לו שם דעתי. אך תמהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח ויודע בהכרעות נגד מחלוקת גדולי אחרונים והוא פלוגתא דהש"ך ותומים [סי' קכ"ה ש"ך סקכ"א תומים סק"ו] וראיתי מ"ש מעלתו דבע"פ לא שייך שיעבודא דר"נ לא ידעתי איך לא ראה בעיניו אשר כתוב לפניו בש"ע ח"מ וסימן קכ"ה סעיף ג) אם המלוה מודה וכו' שהרי המשלח יאמר כו' היו מוציאין מידו מדר' נתן. הרי איירי בע"פ שצריך להודאת המשלח. ולענין שיעבודא דר"נ בע"פ לחלק בין אית לי' פסידא ול"ת ליה פסידא אין לו מקום כלל בין שטר לענין בעל פה ולא ידעתי לו מקום דאי לא שייך שיעבודא באית לי' פסידא בעל פה גם בשטר למה יהיה שייך באית ליה פסידא. ועוד ממ"נ אם דנין המשועבד מדר"נ כלוקח. א"כ נימא דאפילו בשטר לא שייך כמטלטלין דמטלטלי דלוקח אפילו בשטר לא משתעבדי לכן גם מ"ש בשם הגאון הנודע ביהודא לא נתברר לי ג"כ. וע"כ שיעבודא דר"נ מנין אשר שכמו שמתחייב לזה כמו כן מתחייב לאשר גובה בו כמבואר בגמרא וא"כ כמו שהדין בשטר שמחוייב לשלה מטלטל אפילו אין לו קרקע וגם פשיטא אם יש לו ממות לירור להלקו כמ"ש שצריך ליתן לב"ח מעות א"כ אין טעם לחלק בין בע"פ לבשטר. ודברי קצה"ח לא ראיתי גם אין זה כדאי להכריע נגד התומים וראיותיו אינם מכריעות

ובאמת דברי (ש"ס) [הש"ע] אינם מובנים לי ל"ל שעבודא דר"נ פשיטא אם מודה שחייב לזה למה לא נפסוק אפילו לכתחילה להגבות לו חובו ממעות שביד לוה שלו. וכמ"ש הר"ן (פ"ב) דכתובות הובא בש"ך (סימן ק"א סק"ג) כמו שמגבין לו משאר נכסים. ועוד מי גרע מתופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים דקנה. וכיון שבאמת חייב לשליח אפילו בלא שיעבודא דר"נ יכול לומר אני תופס בשביל חוב שלך ואחזיקם לעצמי בשביל חובי ולא מקרי חב לאחרים שהרי באמת חייב לו וראוי שישלם לו מרצון כדת. לכן נראה דלשון שעבודא דר"נ אשגראי דלישנא דלפי האמת שייך בי'. אבל באמת אפילו בלא שעבודא דר"נ אם המלוה חייב לשליח ובא שלו לידו ע"י שליחות הלוה שפיר יכול להחזיק לעצמו שאומר כיון שאתה חייב לי מהיכא תיתי לא אוכל להציל חובי ע"י שליחות שבא ממונך לידי ואין לו טענה על הלוה. והיכא דמהימן השליח במגו ס"ל להחומים דהוה כאילו היו עדים שחייב לשליח וא"כ השליח תופס כדין רק שגורם היזק למשלח ס"ל להתומים דאין לו לחוש להפסד המשלח ע"י עלילות דברים אשר לא כן

מעתה כל הטעמים הקלושים ורעועים האלה אינם כדאי להכריע נגד התומים ואין להאשים אח הרב מריטשוואל אשר לא מילא לבו לסמוך על הכרע נגד התומים אמנם לדינא כבר הסכמתי לדעת הש"ך שאין יכול להפסיד המשלח. ותשובתי מסורה ביד הרב מריטשוואל. הגם שחזר והשיב לא נכנסו דבריו באזני ואני במקומי עומד. ואין משוא פנים בדין. כי הכרעה שלי בראיות מופתיות מבוארים למעיין היעב אשר יש לו יד ושם בעיון ושיקול דעת השכל הישר וראוי שלא להיות קטגוריא בינו לבין הרב מריטשוואל. כי בעוה"ר בלא"ה התורה מונחת בקרן זוית. ובזה מבזין התורה יותר. גם סברתו מתפיסה באיסור גם היא לא נכנסה באזני כלל. ואינני רגיל להשיב על דברים שאין נכנסין באזני כי קשה עלי הטורח בזה

סימן לג

לכבוד אלופי ראשים מנהיגים דק"ק ליפנא יצ"ו

תשובה נדרשתי ללא שאלוני אשר מהראוי הי' לשום לפי מחסים פן יאמרו עלי לאמר מי שמך לאיש שר ושופט עלינו אך מלאתי מלים הציקתני רוח בטני עצור במילין מי יוכל לאטום אזני משמוע דמים תרתי משמע זילותא דצורבא מרבנן ה"ה הרב המאה"ג אב"ד דק"ק שלכם אשר ידעתיו מאז לאיש תם וישר וכעת שמעתי כי תלינו עליו באמור כי גם הוא מן החיובים לישא אשר הוטל חק הקצוב מן הבשר ועופות אשר הושת אשר בודאי אפילו הי' הדין נותן שיתן אין ראוי לכם להעמיס עליו עול זה כי הוא איש מסכן ואביון ופרנסתו דחוקה ומצומצמת ואף כי אתם אומרים שיש גם בקהילתכם רוב עניים עם כל זה אין ציבור עני ומה בצע כי תעמיסו עליו עול הזה האם נטפי מים מעט מזעיר כמר מדלי ישביעו נפש שוקקה או אם שנים ושלשה גרגירי זרע ימלאו פני תבל תנובה ואין מעצור לד' להושיע (בב"ב) [גם אם הרב] לא יושיע לישא אתכם במשא הלזו. והנה באתי בחרבי ובקשתי. בקשת"ו זה תפלה ותרב"י הוא לחתוך הדין כאשר הוא ולא אשא פני גדול וגם דל לא אהדר בריבו רק מה שקו הדין בדעת תורה ודעת נוטה ולהיות דלא לימרו מחנפי רבנן הדדי וגם מילתא דשייכי בגווה כולהו רבנן אמרתי כל כי האי גווני צריך לאודועי מילתא בטעמא להראות לכל יודעי דת ודין שתין ספק שת"ח פטור מנתינה הלזו. הנה לא מבעיא לפי עיקר פקודת השרים שהעמיסו על הקהל שיתנו מספר הפאמילייעב הנמצאות דלכ"ע פטרי ת"ח וכדאמרינן (בב"ב דף ח) רב נחמן בר רב חסדא רמא כרגא ארבנן. אמר לי' עברת אדאורייתא ונביאי וכתובים אדאורייתא שנאמר אף חובב