שו"ת מהרא"ל קיב

דהתם פירש כן אליבא דרבנן דס"ל דאינו נוטל בשבת רק מלוה דגבי דמי הוכרח לפרש שהשטר כמו משכון. אבל לר' י"ל לו בלא שטר גבי וכן מה שפרשב"ם דרבית שלא היה שלו מעולם הוי ראוי לא קשיא מנזקין דנוטל לר' די"ל דלא פירש כן רק לרבנן. אבל לר' אפילו בנזקין שקיל כיון דנוטל גם ברבית. ולכן י"ל ג"כ דטעמא דהרשב"ם דלא שקיל במלוה ע"פ משום שיכול לומר פרעתי וא"כ שטר לאו דוקא וכמו שמשמע סיום לשון הרשב"ם שתלה במה שיכול לטעון פרעתי ומה שיש לעיין בסתירת הדיוקים של הרשב"ם אין להאריך כאן ולפ"ז היה מקום לומר דהרשב"א ס"ל ברבית אף שאין לו דין שטר מ"מ אין יכול לטעון פרעתי על הרבית כיון שמוזכר בשטר וזה יש לו פנים יותר מכל דחוקיו שאין בהם שום טעם וסברא ומ"ש הוא נכון די"ל דליכא שעבוד נכסיו ואינו נמכר

אלא דאכתי מותיבנא תיובתא כלפי סנאי דהרשב"א שסותר דברי עצמו שהרי מבואר (בסימן סו ס"ו) שאפילו כתב יד נמכר ומקורו מתשובת הרשב"א שתי תשובות בדבר זה (תתקפ"ד וסימן א' ל"ח) ומבואר שם שאפילו למאן דאמר שיכול לומר פרעתי מ"מ יכול למכרו דאטו פקדון מי לא מזדבן. ונראה מלשונו שסובר מכירות שטרות דרבנן שכתב כמו שתיקנו בשטר גמור כו' דהא למ"ד מכירות שטרות דאורייתא ע"כ בשביל שמוכר שעבוד נכסים וא"כ קשה בכתב ידו מה שעבוד נכסים איכא בפרט אי יכול לטעון פרעתי ומזה קשה על הש"ך (ר"ס ס"ו) שמסיק מכירות שטרות דאורייתא. א"כ איך סתם בש"ע (ס"ו) דגם כתב יד נמכר. הא אינו גובה בו ממשעובדים. וצריך לומר דמ"מ שייך ביה מכירה כיון שגובה מבני חורין. וצ"ע אין כאן מקומו. עכ"פ כיון דפשיטא ליה להרשב"א דאפילו כתב ידו נמכר אע"פ שיכול לטעון פרעתי עליו כיון דמ"מ גבי בי' מבני חרי שפיר מזדבן. וא"כ מאי טעמא שלא יהיה הרבית נמכר הא מ"מ אהני לי' לגבותו מן הנכרי ולא יוכל לטעון להד"מ וכ"ש לפי מה שהוכחנו דאין יכול לטעון פרעתי על הרבית עכ"פ וכי היכא דפשיטא ליה להרשב"א שכתב ידו נמכר משום דאהני למגבי ביה אף שיכול לטעון פרעתי ולא ידעתי שום טעם לגרוע כח הרבית מחוב שהוא כתב ידו ויכול לטעון עליו פרעתי ומ"מ הוא נמכר שמ"מ איכא ראי' בשטר על שנתחייב בזה א"כ מ"ט שלא יהא הרבית נמכר אם לא נצדד הצדדין שכתבתי בתשובתי ובתלתא הוי חזקה מאחר דס"ל להרשב"א בשני מקומות דכתב יד נמכר אף שיכולין לטעון עליו פרעתי ורבינו ירוחם הביא משמו שצריך לשלם גם הרבית פשיטא שאין קיום לספיקו של הרשב"א נוסף על זה בררנו בראיות ברורות דליתא להך ספיקא כלל וידעתי שמעלתו ימצא פרצה דחוקה ליכנס ולומר דכתב יד החיובא בא מיד משא"כ רבית שמתיליד אח"כ אלא שאין דעתי נוחה כלל בדברים שאין הדעת סובלתן שעכ"פ ראי' יש לו שנתחייב לו אחר עבור משך הזמן והכתב מראה חיובו. ואם יתעצם להחזיק בדחוקים כאלו יהי לו אשר לו ואני אתנהלה לאטי לרגל הישרה. לאמיתה של תורה שלא לקלקל השורה. הסברא שכתבתי בפוטיקין הנה גם היא ברורה שהרי יש לו גם כח הקרן. והרי שטר העשוי בערכאות נמכר ואטו בשמא תליא מילתא רק בכח השטר שבו. וכיון שע"כ הפוטיקין כחן על הרבית ג"כ אין טעם להפליגו ממנו שהרי כח הקרן ככח הרבית מבלי שום שינוי וכל זה בכח השטר ומה אעשה שמעל' שם העקוב למישור וכיון שבררנו שאין קיום לדברי ספיקו של הרשב"א בראיות ברורות ומי יתן ויבא עובדא לידי הייתי פוסק בפשיטות כדברי רמ"א משה אמת ותורתו אמת עד שדחוק ומוקי אנפשי' שאמר הרשב"א גם בזה

ומ"ש תדע דאם טעמא דר' דרבית נמי חשיב כשטר למה גובה רבית שלאחר מיתה אין זה כלום דפשיטא דרבית שעלה לאחר מיתה דמי לשבח ופרה מושכרת דדידי' אשבח. אבל הרבית שמחיים דאבוהון שלא היה אז זכות לבכור בקרן רק מכח ירושה ואי הוי מלוה על פה. א"כ הוי כאילו היה לאביו אצל הנכרי מלוה בשטר וגם מלוה ע"פ

סוף דבר הדבר ברור כשמש בנ"ד דיכול למכור הרבית כמו הקרן והחולק על זה לפי דעתי לא מצא ידיו ורגליו בבית המדרש

ח ועתה נדבר בענין זה גובה וזה גובה במ"ש על מ"ש סברת הרמב"ן דשטרות אינם כפרועים בשביל שעומדין להיות בזה גובה וזה גובה דא"כ קשה לרב ששת איך מוקי ביתמי הא כיון דס"ל לעולם כ"א עומד בשלו הרי כבר נפרעו השטרות בחיי אבוהון ולא עלי תלונתו שהרי דברי קצת מרבוותא דבריהם ברור מללו שלכך אין יכול למכור דהוי כמו פרוע א"כ כ"ש דלדבריהם קשה כן ותמיהתי אם לא קדמוהו כבר בזה שזה קושיא מצומה באמת והנה כי כן מצאתי כתוב למרן בתומים שעמד על זה ואין ספק שבודאי ראה אותו מעל' רק שאמר לבהלני בקושיות שונות הלא ידע כי נחש ינחש איש אשר כמוני (כתרגומו) ובאמת גם על הרמב"ן קשה קושיא זו שהרי תלה הטעם בפירוש תדע שהרי אם קנה זה עדות כו' משמע שזה עיקר סמיכתו וא"כ גם על הרמב"ן קשה וראיתי לרבינו באורים ותומים ששת עצות מרחוק באורח פלפולא חריפתא וזה לפי שלא העמיד תמיהתו רק על הרבוותא ולפי שאינם להלכה רק למשכן נפשו עבור הני רבוותא כדרכו בקדש. אבל לפמ"ש שהוקש' גם לרמב"ן צריכין אנו לבקש ישוב על זה שקרוב לאמתה של תורה

ולזאת אני אומר כי בודאי מכאן מודעא רבא שאין לנו לומר שאפילו לא פרעו ולא התחשבו ביניהם שיצא חובו של זה בזה מ"מ אין לנו לומר כלל ששטרות פרועים הם כדמוכחת הסוגיא אפילו לר' ששת וזהו ראי' שאין עליו תשובה שאין השטרות מופקעים מצד עצמן רק לעולם שניהם בחזקת חייבים ולא אמרו הני רבוותא אלא לענין למכור השטרות וזה בענין מכירת שטרות הן יהיה דאורייתא או דרבנן הא אפילו בדבר שהוא שלו לגמרי מ"מ אם אין לו רשות עליו אין יכול למכרו וגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדישו וכן מטלטלי דכפרי' א"כ אפילו דבר שהוא שלו לגמרי מ"מ אין יכול למכור דבר שאין לו כח בו ואינו עומד ברשותו וא"כ ניהו דיכול למכור שטרו יהיה דאורייתא או דרבנן עכ"פ מוכר לו הכח שיש בידו על לוה שלו להוציא ממנו וזה ניתן למכור כדין מכירת שטרות ומעתה בזה עומד בשלו וזה עומד בשלו אף שאין השטרו' פרועים בעצם ושניהם חייבים זה לזה רק שאין לו בו כח לנוגשו לגבותו ממנו א"כ לא מכר לו כלום שהרי אין לו בו כח להוציא ע"י שטרו ואיך ימכור דבר שאינו ברשותו כלל לגבותו ולכן דוקא לענין מכירת השטר נידון כפרוע אבל לא נפקע השיעבוד ממילא לומר שהשטר מחול ונפקע מעצמו. וא"כ א"ש ביתמי שאם בא זמן שזה יכול לגבות וזה אין יכול לגבות השיעבוד בתקפו. ודברים אלו ברורים ונכונים עד שצריכין אנו לשום לב לדברי רבינו הגדול הרמב"ן וסתמו מחברי הש"ע כוותי' שסובר שיכול למכור כי מה מכר לו דבר שאינו יכול לגבותו. אך נראה מ"מ דברי הרמב"ן נכונים כי אחר שמצינו מכירות שטרות ולא מצינו חילוק אם יש ללוה נכסים אפילו אין ללוה כלום א"כ לא ניתן לגבות כלל מ"מ יוכל למכור השטר ואם אחר זמן מצא מציאה או באיזה צד יבא לו נכסים מ"מ צריך לשלם ללוקח. וע"כ לומר שכך תקנת חכמים. ומזה קשה ג"כ לדעת הש"ך שסובר מכירת שטרות דאורייתא והיא שיטת ר"ת וקשה באין לו נכסים מה מוכר לו ואפילו תימא ששיעבוד דאקני מן התורה דיכול לשעבד דשלב"ל כמ"ש הרשב"ם ס"פ מי שמת מ"מ הא גובה אפילו אין לו רק מעות ומטלטלין שנמצאו אתו לזמן ע"י מציאות רחוקה אלמא שהשטר עצמו כל זמן שלא נמחל בפירוש ניתן למכור מאיזה טעם שיהי' אף שאין מועיל לו כלום בזמן המכירה. וע"כ לומר שהשטר עצמו נמכר כל זמן שאינו מופקע ומחול לגמרי כיון שעכ"פ יש שעבוד הגוף דהא באין ללוה כלום נמכר השטר ג"כ. ולכן ס"ל להרמב"ן שפיר דיכול למוכרו

ט ובחפשי באמתת כתביי בחיבורי על מס' כתובות שכתבתי זה יותר מתשעה עשר שנין מצאתי