שו"ת מהרא"ל קיא

והעלה חרס בידו. דהפסיד גם חובו מלוי ונמצא קרח מכאן וקרח מכאן

ואף דהש"ך חולק על הש"מ וס"ל דשייך שעבודא דר' נתן אף אם לא נתברר בב"ד. הנה בתומים מסיק דתליא אם יוכל למחול. וא"כ באית ליה נכסי לכ"ע יכול למחול בעינן שיתברר בב"ד. וא"כ בנ"ז שלא נתברר חובו בב"ד כלל ואפשר שגם עכשיו אין לו כלום עליו מודה הש"ך דלא שייך שעבודא דר' נתן כלל. וא"כ הנכרי פרע חובו של לוי לשמעון שלא מדעתו וצריך לפרוע ללוי ולוי כבר נפטר ממנו וכל ראיות הש"ך אינם רק על חוב מבורר עכ"פ שאין צריך לדון עליו אם יש בו ממש או לא רק שעדיין לא נגלה לב"ד ואין עסק דין ומשפט עליו משא"כ בחוב שאינו מבורר כלל אפילו יצטרך שיקול הדעת ודין אי חייב או פטור ואפילו יצא מב"ד חייב בסוף מ"מ לא מקרי חוב מבורר שיצדק עליו שעבודא דר' נתן ולפי שאין אנו דנין על לוי לא אאריך בזה רק ראה יראה מעלתו כי נתהפך הזכות לחובה ואיל הייתי מתעצם בזה היה נוטה סברות יותר לפטור את לוי משמעון ממה שיפטור שמעון נגד ראובן כי לפי דעתי יקל מאד לדחות שעבודא דר' נתן מחובו של לוי בפרט שלוי צוות מל שמעון שיעמוד עמו בד"י ושמעון לא אבה נמצא שלא ניתן לברר כלל לחוב זה בד"י ואין מקום שיתפוס מאת לוי בכח שעבודא דר' נתן רק הנכרי פרעו מעצמו. ונפקע חיובו מלוי לגמרי

ו ומה שהאריך לקיים ספיקו של הרשב"א על הרבית יארכו הדברים ומה רצז בדבר שתתיר אך למותר. אך תחילה אני אומר מאחר שה שכ"א גופיה תנוך יסודותיו על הסוגיא דיש נוחלין וכל אשר עינים לו בעיניו יראה ובלבבו יבין דהסוגיא מוכחת היפוך דברי הרשב"א. שהרי כשדא לומר דמלוה עדיפא משבח. נתן הטעם בגמרא ס"ד כיון דנקט שטרא כמאן דגבי דמיא קמ"ל דלא ובסוף אשלחו מתם דנקטי כמכוה ולא ברבית לא נקט אלא סתמא מלוה כמאן דגבי דמיא ואם איתא דעימר החילוק שבין מלזה להרבית בשביל דנקט שטרא א"כ למה לא נקט עיקר טעמא לחלק בין מלוה לרבית כיון דנקט שטרא אלא פשיטא שלענין נקט שטרא אין לחלק בין מלוה לרבית וחילוקים שבין מלוה לרבית קל להבינה מאחר דהרבית לא יה סלי רילם לכך מקרי טמי ראוי מן הקרן עכ"פ מאחר שאין והתלוי אנוית וכמו שפרש רשב"ם שהשטר חלופי מעותיו משא"כ הרבית אף שהשטר קאי גם על הרבית מ"מ כיון שהוא דבר חדא מחו ראוי עכ"פ טפי מן הקרן. והיינו דאמרינן מלוה כמאן דגבי דמ' מאחר שאינו מחזיר לו רק שלו והכי משמע כשטא דלישנא דהרשב"ם שכתב אבל רבית אע"ג דנקט שטרא וכבר עבר הזמן משמנ אביי לא דאין לך ראוי גדול מזה שלא בא לידו מעולם ואם איתא לדברי רשב"א לימא בפשיטות דרבית הוא מלוה ע"פ וכדברי הרשב"א. אלא ברור דלרשב"ם גם הרבית מלוה בשטר

ומה שדחק בדברי רשב"ם במה שאמר דרבית שלא היה שלו מעולם אין לך ראוי גדול מזה והוקשה לו אטו בשטר שחייב ו הנכרי בחנם יהיה ראוי. הנה ערבי' ערבא צריך מנ"ל בחייב עצמו הנכרי בחנם שיקרא מוחזק שאפילו בשטר גמור שהוא חלופי מעותיו ממש פליגי רבנן א"כ מנ"ל דר' פליג בכה"ג. ג"כ ורואה אני שמעלתו דחיק ומוקי אנפשיה לקיים דברי הרשב"א בדחוקים שאין הדעת סובלתן. ותלי בוקי סריקי ברבינו הגדול הרשב"א שידענו מכל מקומות חדושיו וביאוריו שאין דרכו למיעל פולא בקופא דמחטא ומעלתו הרבה בדחוקים כולהו בחדא מחתא. והנה תירץ על קושית' משכירות דשכירות אפילו יוצא מביתו צריך לשלם לו השכירות והנה לדבריו אם פירש בשטר החכירות שיתן לו בזמן שדר בו לא יהיה לו דין שטר וכן רבית משכחת לה דאוזיף ק' בק"כ לשנה ואף אם יקיים פרעונו לא יגרע מן הרבית יכל זה שוה לו ודבר זה קשה בעיניו לומר דר' מודה לרבנן בשטר שנתן הנכרי בחנם ואפילו יהיבנא ליה נמי הא דר' מודה בשטר שהוא בחנם פשט בדעת הרמב"ם דאף דהרבית יש לו ג"כ דין שטר והוא משכון גם על הרבית מ"מ כיון שלא היה שלו מעולם ואינו נולד אלא בהמשך הזמן אפילו יהיב לו משכון על הקרן ורבית שיעלה נמי רבית חשיב ראוי מאחר שלא היה שלו מעולם ואינו מתחייב בו אלא למפרע אחר המשך זמן כמו שבח ומזונות ס"ל דמקרי ראוי. ובאמת לשון הרשב"ם שכתב מעות מלוה דקשקיל מעות שהלוהו ונמצא השטר מוחזק כו' משמע בהדיא דלא מיירי ר' במתחייב בחנם וא"כ דעת הרשב"ם דלא כהרשב"א

ומה שדחק לדחות הקושיא משבח דהוה כמו תנאי קשה עלי מאוד לטרוח על דברים שהמה' מהבל יחד מה ענינו לתנאי הרי אינו נותן לו אלא מה שהשביח ואטו אם נפסד השבח ישלם לו עבורו כשלא טרפו הב"ח בשבחו ואפילו לא פירש לו השבח יש לו השבח ואדרבה שבח יש בו כמה ספיקות שאפשר שלא יהיה כלל. הא למדת שאין זה טעם לשבח. וכן במזונות אשתו שדחק שאין בידו להפקיע חיובו אטו אם כתב כמו הפקחין כל זמן שאת עמי שבידו לגרשה אטו לא תטרוף מזונות שלא נתן לה בעודה עמו זהו לא שמענו. ואי איכא לדמויי לחיוב על תנאי הוא הרבית שמתחייב עצמו בהמשכת הזמן היינו אם לא יפרע לו וזה ממש חיוב על תנאי אם הרבית באופן זה ולא נגרע כח השטר בשביל שהיה בידו לקיים התנאי שיפרע לו

מה שתירץ קושיתי לרשב"א מרבית איך גבי לר' הא במלוה ע"פ ר' מודה וביקש לתרץ דרבית דומה לשבח כמו בפרה מושכרת אין טעם לסברא שהרבית יגרור הקרן מאחר שהרבית מלוה ע"פ והוה כמו שחייב לו שתי חובות הקרן בשטר והרבית הוא מלוה ע"פ וכיון דמלוה ע"פ נקרא ראוי אין טעם שיקרא הרבית מלוה בשטר בשביל זה

ומה שהביא מפרה מוחכרת ומושכרת הנה אם נחליט דמלוה ע"פ מקרי ראוי אף לר' ע"כ נאמר דקאי אשכירות שחל לאחר מיתה והכי משמע פשטא דלישנא בכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתה ובודאי רבית שחל אחר מיתה דומה שפיר לשבח שכבר זכה בו ודידי' אשבח אבל רבית שחל מחיים אי אשיב מלוה ע"פ אין סברא כלל שיגרור החוב שבשטר לרבית שאינו אלא מלוה ע"פ. ועוד דאם נימא דרבית דמי לשבח הא פשיטא דפלוגתא דר' ורבנן אינה אלא בשבת ששבחו נכסים לאחר מיתה אבל שבח שהשביח המוריש פשיטא שאינו בכלל ראוי. א"כ קשה אמאי שלחו מתם בכור נוטל במלוה ולא ברבית ומסיק מלוה כמאן דגביא דמיא א"כ יטול נמי ברכית שעלה מחיים דאבוהון אלא ודאי פשיטא דרבית לא דמי לשבח כלל דשבח כבר איתא בעולם ורבית אכתי מחוסר גוביינא. וא"כ לרבי אי לא שקיל במלוה ע"פ ונימא דרבית לא הוי מלוה בשטר ברכות נמי לא לשקול ודברים אלו ברורים

ובאמת אם נימא דפרה מוחכרת שנוטל אפילו בשכירות שעלה מחיים דאבוהון הי' אפשר לומר לפי טעמו של הרשב"ם (בדף קכד) דבמלוה ע"פ הוי ראוי משום דיכול לטעון פרעתי א"כ י"ל כיון דשם איירי בשכירות ושכירות אינה משתלמת אלא בסוף וחזקה אין אדם פורע תוך זמנו להכי שפיר הוה כמו שטר ולפ"ז היה אפשר ליישב קושייתי על הרשב"א דרשב"א ס"ל דהרבית הוי כמו מלוה על פה לענין זה שאין נכסיו משועבדים על הרבית ומ"מ אין יכול לטעון פרעתי כמו גבי כתב ידו למאן דאמר הכי או עדיף מכתב יד לענין פרעתי וס"ל טעם מהירות שטרות הוא מפני שמוכר לו שעבוד נכסים ושעבוד הגוף אינו יכול למכור ולכן הרבית אינו נמכר כיון דליכא שעבודא אבל לענין ראוי מ"מ כיון שאין יכול לטעון פרעתי לענין זה חשיב כשטר

ז ובהכי ניחא מה שהעירני ידידי הרבני השנון מ' יצחק מן הש"ס (ב"ק דף מג) דמשמע לר' הבעל יורש נזקי האשה וכבר השבתי לו לפום רהיטא דלא קשה דס"ל מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא וכמו שכתבו התוס' כעין זה (בב"ק דף ח ד"ה כולן כו') אלא דמ"מ קשה מכאן לדעת הרשב"ם שכתב הטעם דהשטר כמו משכון א"כ למה יורש נזקי אשתו שהם שלא משכון ולפי מה שפרשב"ם (בדף קכד) ד"ה ירשו כיון דמוחזק בשטר הוה כאילו השטר השביח. הא בסוגיא דב"ק מוכח דאפילו בנזקי אשתו שאינו מוחזק בשום דבר מ"מ לר' ירית לה בעל. מיהו אהא שפירש טעמא דבני מערבא דהשטר כמו משכון. לא קשיא