שו"ת מהרא"ל קי

בע"ד שלו מכח שנשתעבד לזה מכח שעבודא דר' נתן וא"כ כ"ש כשהוא עצמו תפוס במעותיו שהרי גם לעצמו משועבד בשעבודא דר' נתן כדמוכח ההוא דאי פקח מגבי להו ארעא והרי הוא פרוע ועומד. ומה שחילק בזה בין ששעבדו כל אחד לחבירו אנא לא חילק ידענא ולא בילק ידענא אנא מתניתא ידענא כי בפירוש איתמר כדי למשכנו לפי שיטת הרמב"ן גם בשנים שהוציאו הטעם משום למשכנו ומעולם אין דרכי למיעל פילא בקופא דמחטא

לכן הדבר ברור שאין כוונת הרשב"א שיהיה פרעון גמור שאין בזה שום טעם רק שמאחר שזה נשתעבד לו בשעבודא דר' נתן א"כ יוכל לומר אני רוצה להפטר משעבודא ואתן לך מה שאני חייב לפלוני והרי אתה במקומי. נמצא שאחר שפורע לזה הדין ביניהם כמו שנים שיש להם חוב זה על זה שאם בא לב"ד בשנים שהוציאו שט"ח הרי ע"כ הב"ד מכריחין שיחזירו השטרות זה על זה. ואין הכי נמי אילו היה חוב הנמכר כמו שטר ומכרו לאחר שיוכל ג"כ לגבות החוב לפי דברי הרמב"ן וסתם בש"ע (סי' פה ס"ו) כוותי'. ואם ראובן יש לו על שמעון מלוה בשטר. וראובן חייב ללוי אם פורע שמעון ללוי אין שטרו של ראובן פרוע בשביל זה רק לוי נכנס תחת שמעון ומחשב עמו על חובו. ואם קדם ראובן ומכר חובו שעל שמעון לאחר. הוא דינו של הרמב"ן ג"כ שאין שמעון יכול לעשות שטרו של ראובן פרוע בכה"ג י"ל לכ"ע חין החובות כפרועים מאחר שנעשה שלא מדעת ראובן

ותדע דהרי עיקר ראיית הרשב"א מהך דשור שנגח (דף מ) ושם איירי בהתפיס השור ושם דבר פשוט שאינו יכול להחליט שורו של זה בדמי נזקו אף שמשעבד לו מדר' נתן. וע"כ אינו אלא שיכול למוסרו בתורת משכון ונפטר בזה מן המשאיל והניזק תופס השור למשכון על נזקו. וא"כ אין להרשב"א יותר הוכחה גם במעות רק שיוכל להשכין דמי החוב ביד זה ויוכל לומר גברא אשלימת לך כיון שמשועבד גם לו. ולהכי אהני ליה שעבודא דר' נתן שיפטר מן מלוה שלו במוסר חובו לבע"ח שלו והוא נכנס במקומו. כאשר עשה הנכרי בנ"ד. מ"מ דינא דוה גובה וזה גובה במקומו עומד

ולכל זה אנו צריכין אם נודה לדברי הש"ך דאפילו באית ליה נכסי קאמר הרשב"א אבל באמת אין להש"ך על מה לסמוך בזה שהרי דברי הרשב"א בלית ליה נכסי אמורים וכבר השיבו מרן בתומים ולפ"ז אפשר דרשב"א לא אמר אלא כשכבר נתברר שאין לו לשלם רק זה החוב כגון שכבר ירד עמו לדין ולא מצאו לו נכסים. אבל כל שלא נתברר זאת בב"ד אין יכול לפרעו מעצמו רק שאם פרע ונתברר שחייב לו אין לו דין עליו שהרי מ"מ פרע למי שחייב לו וכן הוא פשטא דלישנא דש"ע (בסימן קה ס"ו) וא"כ א"ש בפשיטות הך דזה גובה וזה גובה שאינו יכול לתפוס כלל מכח שעבודא דר' נתן כל שלא נתברר בב"ד שאין לו רק זה החוב דהא אין להרשב"א ראיה על זה רק היכא דבבירור אין לו נכסים

ה ובעצם דבריו של הרשב"א תמוהים בעיני מה ראי' מצא מן הש"ח שהוא יכול ליתן לב"ח שלו דהא בש"ס לא קאמר. אלא אהא דפריך שלא ישלם אפילו חצי נזק. דא"ל אי אהדרת ניהלי' הוי מעריקנא ליה ומשני דא"ל כי היכא דמשעבדנא לך כו'. והנה לא די לנו הצער שאנו מצטערין על סברת הש"ס לפטור בעל השור בשביל טענת ערמה ותחבולה שהיה יכול לעשות לעשוק רעהו שלא במשפט עד שיתפשר עמו כמ"ש התוס' והרשב"א והדבר תמוה ואינו נכנס בחק השכלי שיתחייב בשביל זה למזיק כי מה גרם לו הפסד ונזק בזה במה שמנעו מעול לעשוק הניזק שלא במשפט היש בזה דין גרמי או גרמא ומתחייב לשלם לו עבור זה אלא שצריכין אנו לקבל מה שמפורש בש"ס וא"כ כיון שעכ"פ יש בזה שעבודא דר' נתן אין לנו ראיה כך ששעבודא דר' נתן פוטרו מחיוב זה אשר נגזר עליו בש"ס עבור שלא החזירו אבל לומר שהוא יוכל לפרוע לכתחלה בשביל בעל חובו אין לנו ומן הראב"ד שנסתייע ממנו הרשב"א משמע ג"כ כמ"ש שהרי לשון הראב"ד כמו שאני משועבד לך להחזירו לרשותך כך קא משועבד משעת נגיחה לניזק למוסרו לו ואין לי להניחך שתבריח אותו עכ"ל משמע שאין זה אלא תירוץ על השואל שמנעו מלהבריחו ואינו חייב בשביל זה כמו שעלה בדעת הש"ס אבל שישלם לו בע"כ שלא בטובתו של זה דוקא תוב זה אין לנו ועוד תמוה דהא בש"ס אינו מבואר אלל באקדים בי דינא ותפסי' א"כ די לנו ללמוד דכשיש לו טענה מכח שעבודא דר' נתן יכול להתפיס לב"ד שלא יבריח זה החוב ואין צריך לשלמו לידו ואכתי מאין הרגלים שיוכל למוסרו להב"ח של ראובן בעצמו כי מי שמו לאיש שר ושופט ומי יודע איזה טענה שיש לחבירו נגדו כי אין אדם יודע מטמוניות של חבירו ולמה יעשה את חבירו למוחזק נגדו שלא כדת שזה משפט מעוקל ועול גמור לפי דעתי שאפילו שהוא משועבד לו שעבודא דר' נתן מ"מ אין ראוי ליפות כחו של הנשתעבד מדר' נתן ליתן דוקא לזה שמשועבד ולא מי שהלוהו שוה נגד השכל וכפי המושכל הישר אם ירצה להפטר מחיובו ישלישו ביד ב"ד והוא מסכים עם הש"ס דקדים בי דינא ותפסי' ומנין לו להרשב"א שיוכל לשלם לו בעצמו ולכן לפענ"ד הדבר ברור שלא קאמר הרשב"א אלא שרשות בידו ליתן והיינו כשברור לנושה שחייב לחבירו תוב ברור ואין ראובן יכול לטעון אלמלא לא נתת לו היה מתפשר עמו כעין המבואר בש"ס ותוספות ורשב"א שיש ספפה בזה ועל זה אמר שאין לו לירא מטענה זו מאחר שמשועבד לו מדר' נתן אבל מ"מ אינו פרעון גמור רק התפסה בעלמא ועדיין שעבודו על המתחייב קיים דאכתי פרעון גמור לא הוי ואכתי נשאר שעבודו של ראובן על שמעון כדמעיקרא כל זמן שלא החליטו ב"ד חובו של שמעון ללוי עדיין שעבודו של שמעון קיים ואין הכי נמי אילו בא ראובן אחר כך לב"ד ואמר אני אשלם את שלך ואתבע חוב' משמעון אז הרשות בידו ג"כ וכשמשלם לו את שלו נשאר שעבודו על שמעון קיים כבראשונה שמ"מ אין כח ביד לוי למחול שעבודו של ראובן לגמרי כל זמן שלא הוחלט לו חובו של שמעון בב"ד

ובהכי צדקו דברי הש"ך שאפילו אית ליה נכסי מ"מ יוכל למסרו לו אם בטוח שהוא חוב ברור ולא יהיה לשמעון טענה שנפסד בגרמתו ולא יוכל ראובן לטעון שזה הפסידו שהיה יכול להתפשר עמו מאחר שבלא"ה טענה גרועה ורעועה היא שפיר מהני שעבודא דרבי נתן לענין זה שיבטל טענה זו. והבו דלא לוסיף על המבואר בש"ס בזה. אבל מ"מ לא נפקע שעבודו פד שיחליטו לו הב"ד ואם יש לו שט"ח ומכרו לאחר צריך לשלם ללוקח ולא מהני ליה מה שהתפיס מעותיו ביד לוי אף שחייב לו מדר' נתן דלא עדיף מאילו היה חייב לשמעון עצמו שאין החוב כפרוע אף שמשתעבד לנפשו מכח שעבודו דר' נתן ומ"מ בידו למכור השעבוד ומה שכתב הרשב"א שאם ירצה יפרע לזה היינו כשרוצה לעשות עמו טובה והוא יחוש לעצמו אם יש לו לחוש שימכרנו לאחר או דהרשב"א מיירי בחוב על פה דאין יכול למכרו ויצדק יותר לפי מ"ש בתשובתי דחוב ע"פ נחשב כפרוע ולא איירי הרשב"א אלא לומר שאינו מתחייב בשביל כך למלוה שלו ודבר הלמד מענינו הוא בהכי עסקינן בש"ס אבל שיהיה ביד לוי למחול שעבודו של ראובן אין לנו כלל כל זמן שלא הוחלט לו בב"ד חיובו של שמעון לא עדיף שמעון מאילו היה תופס בשביל עצמו שמ"מ היה יכול למכור חובו לאחר וכדברי הרמב"ן

ויצא לנו מזה בנ"ד לפי שאלתינו ולפי מה שהכננו השמות ראובן שמעון לוי שיש מקום ללוי לתבוע חובו מן הנכרי אפילו היה פורע לשמעון שחייב לו לוי ואם נימא כפשטות דברי הש"ע דלא משתעבד מדר' נתן עד שיתברר בב"ד שחייב לו ואי ליכא שעבודא דר' נתן א"כ כפי פשט הש"ס אין הנכרי יכול לפרוע לשמעון כלל דיכול לומר אתפסתי' לדידי בידא דמאן דלא מצינן לאשתעי דינא בהדי' ונוכל לומר סברת התוס' שהיה מתפשר עמו מאחר שהחוב אינו מבורר. ובש"ס מיירי בחוב מבורר כמו נזק. וא"כ לפ"ז כבר נפטר לוי במה שפרע הנכרי עבורו ומ"מ הנכרי חייב לשמעון דכיון דליכא שעבודא דר' נתן פרע שלא ברשות וא"כ אפילו לוי עצמו יוכל לתבוע מן הנכרי שישלם שכבר פרע חובו על ידי פירעון הנכרי שפרע חובו שלא מדעתו וכיון שהנכרי חייב גם (לוי) [שמעון] מצד התקשרות שלו. וא"כ צלל במים אדירים