שו"ת מהרא"ל קט

ומה שהביא ראיה מדברי התוס' (פ' איזהו נשך דף סג ד"ה כשמשך) שכתבו התוס' ומשיכה דהכא לא הוי אלא לענין היתר פיסוק ולא לקנות ממש עכ"ל. ומזה הביא ראיה שיכול לעשות קנין בשביל היתר ריבית לחוד לא דק כלל ואין ממש בראי' דדברי התוס' נמשכים למ"ש דאפילו אכלו המוכר לא הוי סאה בסאה דדרך מכירה הוא. וע"ז כתבו התוס' דקשיא אם קנה החטין בקנין גמור ע"מ שיהי' שלו ויקח ממנו החטין איך יאכלם המוכר מה שהוא מכור לחבירו וקנאם בקנין גמור במשיכ' וא"כ איך נמשך לשון הברייתא שא"ל תן לי חיטי שאני רוצה למכרן ה"ל לקבלן מיד ואיך יאכלם שלא ברשות וע"ז כתבו התוס' שאין כוונת המוכר לקנותן שלא יהי' רשות לאוכלן שאינו עושה כן רק מפני איסור פסיקה. ואף שקנאן בקנין גמור מ"מ אינו מקפיד אם יאכלם המוכר שהרי לא עשה כן משום דקפיד שישאר לו החיטין רק בשביל היתר פסיקה שיכול לפסוק על החיטין שיתן לו כשער של עכשיו ואם יוקרו ברשותי' דידי' אייקרו וכן פרש"י להדיא רק דמסתמא כיון שלא הוציאן מביתו אינו מקפיד אם יאכלן המוכר שאינו בא אלא שיהי' יוקר החטין ברשותו ואם לא משך ס"ל לרב דאינו קונה החטין במלוה שלו לענין שיקנה אח"כ היין ואפילו יש לו אסור וכן מוכח מדפריך הש"ס מאי למימרא ומשני ביחד לו קרן זוית והיינו במשך ממש שליכא רבותא רק קמ"ל דלענין רבית סגי ביחד לו קרן זוית. והיינו לענין היתר פסיקה לא צריך קנין גמור (ולענין היתר פסיקה א"צ קנין גמור) דביצא השער פוסקין אע"פ שאינו קנין גמור רק למי שפרע וכמ"ש התוס' (דף סב: ד"ה והתנן). אבל במשך הוי ס"ד שהוא קנין גמור פריך מאי למימרא וכן מוכח מדברי חדושי הרמב"ן שהובא בשיטה מקובצת שסובר שאם כן אפילו אין לו שרי שהוא קנין גמור לכן ליתא לדבריו

ב ועוד תימא לדברי הצ"צ שמדמה היתר פסיקה להיתר להלוות בריבית א"כ לא יצטרך שום קנין רק יחוד בעלמא להתיר רבית חלילה לא תהיה זאת בישראל דהא יחד לו קרן זוית אין שום היתר ללות ברבית ע"י שמייחד לו מטלטלין ולא קנאן ורבית קצוצה. וא"כ כיון שזה מכרו לו ולא קנאם בקנין גמור ובודאי בלא ריוח לא ירצה להחזירם א"כ הוי רבית קצוצה אלא ודאי לענין פסיקה דאנן קיי"ל דמעמידין מלוה ע"ג פירות אפילו בלא שום קנין ורב מחמיר ובעי שיהיה כעין קנין. וא"כ אפילו יהיבנא כדבריו דמשך לאו קנין גמור הוא. מ"מ אין ראיה להתיר ללות ברבית בלא קנין גמור ומוחלט שיוכל להחזיקן אם ישחק בו. גם לא יפה כח הבן בנו של בעל צ"צ בהג"ה שהביא ראיה מר' יהודא דס"ל צד אחד ברבית מיתר דלא קיי"ל כוותי' ולרבא דמוקי דפליגי ברבית ע"מ להחזיר אפילו לר' יהודא צד א' ברבית אסור ועוד דאם מחוייב להחזיר לו ואין כאן מכירה אפילו צד אחד בהיתר ליכא שאין כאן מכירה כלל כיון שהאפנים שוים הרבה יותר אם נימא שצריך להחזירן אם ירצה הוי אין כאן צד היתר כלל ולא דמי להא דאמרינן גבי כשיהי' לי מעות החזירם לי דאמרינן דהוא דלא כר' יהודא דס"ל צד א' ברבית מותר דהתם אינו רוצה לפדות רק כשיהי' לו מעות אבל כאן אם לא קנה החפצים יוכל לומר מכור מהם כדי חובך והמותר יהיה שלי דאם יוכל להכריחו לפדותן למה יחזיק ביותר ממה שמגיע לו לכן הדבר ברור שכל דבריו דברי שגגה

וכן מבואר בט"ז (א"ח סימן רמ"ו סק"ה) דלענין רבית בעינן מכירה גמורה שיעשה בו מה שלבו חפץ. אמנם בודאי אם התנה שיהיה מכירה גמורה ואינו רוצה להלוות פשיטא דקנין גמור הוא ואפילו אונאה לא שייך ביה שהדבר ידוע שעושה כן בשביל איסור רבית ואינו רוצה בהלואה רק במכירה ולא שייך לא גמר ומקני דאונסי' דמנפשי' הוא ע"כ הוא סומך על יושר לבבו של המקבל החפצים ואם ישחק בו איבד חפציו שאין הלוקח מרוצה בענין אחר ואמת שפעם אחד פסקתי במי שהשכין תכשיטי אשתו והבעל נתן שטר מכירה ע"ז להחליטם אמרתי דניהו דאמרינן מסתמא ברשות השכינן מ"מ אפשר דלא עלה על דעת האשה להחליטן וזה עשה הבעל מעצמו וצריך לפרש לבעל שיש לו רשות מאשתו להחליטן ואז שייך ג"כ אחזוקי בגנבי לא מחזיקינן דאם אשתו נתנה לו רשות להשכינן אפשר שלא נתנה לו רשות להחליטן והכל לפי הענין אם נהוג להחליטן אמרינן רשות אשתו היתה כנהוג אבל פשיטא דהוה קנין גמור אם מכרן לו ודמי להך דאמר אחזירם לך מדעתי ואם רצה משחק בו שאינו בכלל ישר וטוב אבל פשיטא דקנין גמור הוא ודלא כבעל צמח צדק אשר לא צדק בדין זה גם בתכשיטין שקנה לו הבעל מעשים בכל יום שהבעל בידו למשכנן כרצונו כי אדעתא דהכי עשה לה לכן שפיר יכול למוכרן ג"כ כי ע"ד כן עשה לה

מעתה גם דברי הסמ"ע (בסימן ע"ב ס"ק קיד) שפסק דהשני זכה במשכון כיון שמחליטו לשני בשביל איסור רבית לכן אם מת הכותי זכה במשכון ובצ"צ חולק עליו ונמשך לפי דעתו דמשך אינו קנין ואפילו קונה לענין רבית. וכבר כתבתי שזה טעות ושיבוש והעיקר כדברי הסמ"ע ובזה במח"כ נשתבש יותר דהא המשכון אינו של הישראל רק של הנכרי וכיון שהשכינו לישראל אחר זכה השני במשכון דבמה יזכה ישראל הראשון בהמותר כיון שאינו ברשותו בשעת שמת הנכרי וניהו דאם הנכרי בחיים יכול לפדותו היינו משום שבא בכח הנכרי שמכרו להראשון וזכה בו שיהיה למשכון בידו ולא מסרו לאחר רק לפי שעה ושיחזור ויפדנו אבל אם מת הנכרי דפקע כחו ש"נ ומהפקר קזכי איך יזכה הראשון כיון שאינו ברשותו וזה ברור. ולפמ"ש גם לשאלת כ"מ אין לה מקום כיון שזכה לגמרי אם ירצה

ג תחילה אני אומר שבאם באנו לחשוש אחר עיקר חובו של שמעון מאין בא אפילו בלא שום הפלגת ענינים מפשט השמועות בדרכים רחוקים אפשר שע"פ הד"ת לא יהא בחובו של שמעון ממש כי בתחילה בעלילה בא שמעון שקיבל עליו בערכאות שלא כדת וע"י זה נתן לו הקומפלאוציע וכמה רחוק לדמות זה לשטר הנעשה בערכאות שאינו אלא הרשאה בעלמא ומי יודע אי לתקוני' שדרי' כו' רק שאינני נכנס לדבר זו כעת רק להשיב על מכתבו מ"ש מעלתו שאינו מבין החילוק הנה הוא מובן ליודעי בין כי ע"ז אנו דנין למעט הפלוגתא בין הפוסקים כאשר כך חובתינו שלא לאפושי פלוגתא ולזאת כתבתי לחלק כי ע"כ לא אמרו שהחובות כפרועים היינו משום שזה קיבל מעותיו מלוה שלו ממש ולכן הוה כמו פרעון ממש מיד הלוה למלוה ואילו לא מצינו בש"ס זה גובה וזה גובה לא הי' עולה על הדעת כלל שאין זה פרעון אפילו ביש הפרש בין הגביות ולכן י"ל להני רבוותא היכא דכ"א עומד בשלו החובות כפרועים שהרי הוא ממש פרעון גמור. אבל לומר במה ששיעבד שמעון עצמו נגד לוה הנכרי שישלם ללוי כדי שיתפוס של לוי על חובו אף שכבר קנה הקרקע מן הנכרי מ"מ אינו עיקר בעל דברים שלו רק תופס שלא ברשות לוי שהרי לוי לא ביקש כלל לסלק לשמעון בחוב זה ולא מסר לו חוב זה כלל וזה חילוק ברור דבשנים שהוציאו שט"ח אינו מכריחו לגבות חובו במה שחייב לו בעצמו אבל כאן בא להכריחו דוקא שיסלק לו חובו בחוב זה מחמת שהנכרי גם לו נשתעבד וכיון שאינו בא אלא מכח שעבודא דר' נתן כמו שאינו יכול להכריחו כשהחוב ביד אחר הה"ד שאינו יכול להכריחו ע"י זה שעושה פעולה בעצמו שמתחייב עצמו לו בכדי שיחשוב עמו על חובו שהרי יכול לומר איני רוצה להשאיר לי חוב זה שעל הנכרי ומעולם לא יוכל הנכרי להפטר משעבודו שלא מרצונו של לוי ולא זכה בחובו של נכרי כלל רק דהב"ד מוציאין ממנו מכח שעבודא דר"נ ויוכל לוי לסלק השעבודא דר' נתן ממנו ע"י שיפרע לו במה שירצה

ד ומה שתלה עצמו באילן גדול הוא הרשב"א שהובא בש"ך (סימן ק"ה סק"ח) דהיכא שנשתעבד בשעבודא דרבי נתן יכול לפרוע ג"כ לב"ח שלו אפילו אות ליה נכסי וא"כ הוא הרי הנכרי יכול לפרוע החוב לשמעון וא"כ כבר פרע חובו. ודברים אלו ניתנו לכתוב וכדאי להשיב עליהם. אך באמת ע"כ זה אינו כי אפילו נודה לדברי הש"ך דאפילו באית ליה נכסי קאמר. א"כ תמה על עצמך איך משכחת לה כלל זה גובה וזה גובה שאם היה אחר חייב לו היה יכול לפרוע לזה שלא מרצון