שו"ת מהרא"ל קו

אפשיטא שראובן שעשה שלא כהוגן ולא רצה לעמוד בד"י אף שהי' הנה לו התנצלות. מ"מ הא לאו ברשות ב"ד עביד יראה לענ"ד דאיכא לפלוגי טובא דהא לכאורה גם לדיעה ראשונה דמייתי בש"ע שאין צריך לשלם הוצאותיו נראה דהיינו ההוצאות שאין דן הערכאות שישלם אותם. אבל בהוצאות שמתחייב בדיניהם לפי נימוס משפטן פשיטא שגם הרשב"א לא יאמר שהוא יחזיר לו ההוצאות דכיון שנתחייב בדיניהם והוא סירב לבא לב"ד פשיטא שבע"כ יקבל עליו כל חיובן של הערכאות דאל"כ לקתה מדת הדין שזה שתובעו בד"י וסירב ומכריחין אותו לדא"ה. ע"כ צריך לקיים כפי נימוס משפט ערכאות ואם הערכאות תובעין מן המסרב שכר משפטן כחק הקצוב להם. וכן חזרת הוצאות למי שזוכה במשפטם ונאמר שזה הזוכה צריך להפסיד הוצאות שלו זה לא יעלה על הדעת כלל. וע"כ מיירי בענין שגם לפי משפט הערכאות אין צריך להחזיר לו ההוצאות שעלו לו ובזה ס"ל להרשב"א דאף דנותן לו רשות לילך בעש"ג מ"מ לא עדיף משפטו מאילו הלך בהיתר לעש"ג דאין זוכה יותר מדין עש"ג אבל היכא שדין העש"ג להחדר לו ההוצאות וזה הלך ברשות אפשר שגם להרשב"א צריך לקיים כפי הפסק מעש"ג ויכול להכריחו ג"כ על חזרת ההוצאות שכיון שסירב לבוא בדין בע"כ מקבל עליו חיובן של העש"ג כיון שזה הלך ברשות

ועוד נלענ"ד דמה שפטור הסרבן שם לדעת הרשב"א היינו משום שהסרבן לא הכריחו על ההוצאות בכח סרבנותו רק שביקש להוציא חובו לכך הוציא הוצאות בזו י"ל דגרמא בעלמא הוא אבל אם הנתבע מבקש טצדקי למיפטר נפשיה בערכאות ומעמיד לו טוען שיצא זכאי במשפט הערכי ודין משפט הערכאות שבאם לא יעמיד לו טוען כנגדו הוא באיבוד משפטו ובחזרת כל הוצאות לצד שכנגדו פשיטא שהמסרב מכריחו ממש על הקאסטין שיוציא הוצאות והוי כמו לנקטי' בכובסי' דלישבקי' לגלימא הוא. ויש לנו ללמוד דבר זה ממ"ש רמ"א בלך ואני אבא אחריך והלך והשני לא הלך שמחוייב להחדר לו ההוצאות. והתם ודאי לא הכריחו לילך רק הבטחה בעלמא שילך אחריו ואפ"ה חייב מאחר שע"פ דבריו הלך. א"כ כ"ש בהכריחו בכח איבוד משפטו שלא כדת שאין ספק שהוא מזיק גמור ומתחייב להחזיר לו הוצאותיו שעשה על פי הכרח שאפילו תאמר שראובן עשה שלא כהוגן במה שנשמט מלבא לב"ד מ"מ הי' לו לשמעון לעיוני שלא יכריחו על הוצאות חנם. וכן כתב במרדכי (פ' המניח) בשם מהר"ם על אחד שהפקיד פקדון וכפר הנתבע והוציא את שלו בידי כותי ומתוך כך העליל על הנפקד שחייב המפקיד כל מה שגרם לו הפסד. משום שהי' לו להציל את שלו בענין אחר כמו היה לו לשמטו ולא שמטו. וכ"ש בזה שהי' יכול למנוע מכל ההפסד ע"י שיחקור שהוא חייב בד"י ולא היה להרבות בהוצאות בכדי ואיגלאי מילתא דהכל היה שלא כדין ובשביל שלא עמד ראובן בד"י מ"מ הי' לו להציל עצמו במה שיחקור שהדין עם ראובן והיה לו לברר דבריו בפני ב"ד והיה יכול לידע שהדין עם ראובן ואיך יופסד ראובן בגרמת שגגתו אשר שגג וחובל בעצמו ובשלו רשאי ואינו רשאי בשל אחרים. וכן מבואר שם במרדכי וז"ל וכן אין לאדם לדחוף את חבירו כשמכין זה את זה אלא יש לשמטו בנחת ואם דחף יש לו דין הרי אפילו במכה חבירו שעובר על לאו דאורייתא. מ"מ בהי' לו לשמטו חייב בנזקו. וא"כ כ"ש בנ"ד שאין לשמעון רשות להזיק לראובן בשביל טעותו שיזכה בדין עמו מאי דהוה לי' למידק בי'

וכן מבואר ברמב"ם (הלכות מלכים פ' י') בבן נח ששגג פטור אבל בעלה על דעתו שדבר זה מותר הרי זה קרוב למזיד שהיה לו ללמוד ולא למד. א"כ בנ"ד שהיה שמעון יכול לחקור משפטו אף בלא ראובן אין לו רשות להזיקו בשביל שלא רצה לעמוד עמו בד"י שאילו חקר הי' נודע לו שהוא חייב לראובן ומחויב לשלם לו

ו ואל תשיבני ממ"ש רמ"א (בסימן קו ס"א) במי שהלך בעש"ג ונתחייב בדא"ה וחזר לתבעו בד"י שאין נזקקין לו ותלמוד מזה שהופקר ממונו דליתא דפשיטא שלא הופקר ממונו בשביל כך דפשיטא דהא ליתא. דאפילו תימא אין נזקקין לו כלל מ"מ איך הותר ממונו שהרי אפילו ממון מסור גמור אסור לאבדו עיין תשובת מהר"ם בפ' הגוזל בתרא יואל ואפרים שמסרו זה את זה אלא נראה הטעם שכיון שהלך לדא"ה קיבל עליו בכל מה שיתחייב בדא"ה. ועיין בתומים שפקפק גם על זה דמ"מ איך הותר ממונו. ולפענ"ד נראה דמיירי בענין שהשני יודע אמיתת הדבר שאינו חייב כלום כמו בקיבל עליו בערכאות בשטר שבידו וזה טוען פרוע. ואילו בד"י הי' צריך להביא עדים כשרים על זה ובדא"ה נפטר ע"י קרובים ופסולים. א"כ זה יודע בעצמו שיוצא ידי שמים רק שהב"ד לא היו מאמינין לו ולזה אין נזקקין כיון שכבר נפטר בדיניהם והוא בעצמו יודע שהדין עמו. וכה"ג טובא שאין נזקקין לו. אבל הוא יחוש לעצמו אם יוצא ידי שמים לחוב בדמיו של זה ובתומים פקפק על זה דרמ"א לשיטתו ס"ל (בסימן קב) דבקיבל לדון בפני כותי ודן לפניו שוב אין יכול לחזור ולכן הקשה על רמ"א דהך (דסימן כב) לא מיירי אלא בקנין. אבל בלא קנין למה לא יוכל לחזור לתבוע חובו בד"י ונדחק. ולפענ"ד נראה דדוקא (בסימן קב) שקיבל לחן בפני כותי ואין הכותי יוכל להכריחו רק ב"ו של ישראל מכריחין אותו לקיים דינו בזו בעי קנין. אבל במי שהלך בעש"ג ששם חק דינא דמלכותא ומסתמא לא סמך עצמו על שהשני יתחסד עמו לילך עמו שוב בד"י וגם לפי שאינו בדין שהי' פוסח על שתי הסעיפים ואנו אומרים שאין נזקקין לו שוב בד"י א"כ לא גרע ממחייב עצמו בדבר שאינו חייב והוי כאילו אמר הזו עלי עדים שאני מחוייב כפי מה שיפסקו הערכאות בינינו והו"ל לאסוקי דעתו שלא יזדקקו לו עוד בד"י. א"כ מסתמא מקבל עליו בהסכמה גמורה מאחר שהוא יודע שהשני יכריחו על דבר המשפט אסר יצא מן הערכאות ומילתא דערכאות אלימי ויש לו קיום חזק אמרינן שבע"כ נכנס בחיוב פסק הערכאות. ואין הכי נמי שאם אח"כ נתבטל תוקף הערכאות כגון שהיה איזה שינוי בין מלכא למלכא מ"מ גם דין ישראל מחויבין אותו לקיים פסק ערכאות שכבר קיבל עליו ליכנס בחיוב זה ורצה להתחייב בו מן הדין ומחויב שפיר כדאיתא בח"מ (סימן מ) והוי קיבל בחיוב גמור המועיל להתחייב בו במה שהיה מתחייב בדא"ה וגם איכא למימר איידי דבעי למיקני וחושב לנצח איש ריבו גמר ומשתעבד גם הוא וכן מצינו לפעמים משתעבד אדם בדברים בעלמא כמו מתנה ש"ת להיות כשואל דמשתעבד בההוא הנאה דמהימן לי' גמר ומשעבד נפשי' אלמא היכא דאיכא טעמא משתעבד בדברים בעלמא אף במה שאינו חייב כיון שגמר בכל לב להשתעבד. וא"כ כ"ש בעביד מעשה ליכנס למקום שיש לו תוקף וקיום חזק ע"פ ד נא דמלכותא דהוה דין גמור שמשתעבד נפשי' בחיוב גמור אם יצא חייב אין דעתו סומכת כלל שישוב לתובעו בד"י ודינא הוא שישתעבד בדברים בעלמא שהרי אינו בדין שיהי' פוסח על שתי הסעיפים וכיון דע"כ אדעתא דהכי נחית לנצח או להיות נצוח ולא מסיק אדעתי' כלל לשוב עוד לדון בד"י לכן משתעבד שפיר אפילו בלא קנין כיון שהכניס עצמו בחיוב שיוכל שכנגדו להכריחו על קיומו כן נ"ל ברור לדעת הרב רמ"א

וא"כ בנ"ד שזה ראה שלא ביקש לעמוד בד"י מסתמא אדעתא דהכי נכנס בדא"ה שיהיה כפי הפסק אם לזכות אם לחובה. מה תאמר שנכנס בחיוב זה בשביל שלא רצה לבא עמו בד"י ומקרי אונס וידוע שגדר האונס הוא בדרך שלא יוכל להמלט ממנו. משא"כ כאן שכבר היה לו דרך להמלט מן האונס והכנסתו בחיוב הערכאות ע"פ מה שיחקור דינו מן המורים שהי' מתברר לו חיובו ולא היה לו להוציא הוצאות חנם. ועוד דלפי דברי רמ"א מרויח בזה שלא רצה לבא עמו בד"י שאם הי' וצא חייב בדא"ה לא היו הב"ד מכריחין אותו לדון עוד. א"כ בודאי ניחא ליה ליכנס בכל החיוב שבדא"ה שהרי כיון שלפי האמת אין לו זכות לשמעון בד"י א"כ אדעתא דהכי נכנס לדא"ה שאם יזכה בדא"ה שלא יצטרך לו להיות ציית דינא עוד בד"י ואפילו יאמרו לו שחייב בדיני ישראל מטעם דפרישית שהמסרב קיבל עליו להתחייב בדא"ה אם יתחייב אף אם הי' זוכה בד"י א"כ פשיטא שאין לומר שהמסרב קיבל עליו תרתי לריעותא שגם אם יזכה בדא"ה ובד"י ג"כ יזכה שלא יהי' לו זכות ד"י ולא זכות דא"ה אלא שאנו אומרים מתוך