שו"ת מהרא"ל קה

ובזו אפשר ליישב הסתירה שבדברי הרשב"א דמ"ש שצריך לשלם הרבית הוא ערך המותר ע"פ דינא דמלכותא דבזו י"ל שנשתעבד בדיניהם ומה שנסתפק הרשב"א הוא ברבית שאסור ע"פ דיניהם. שהסיע על קיצת המלך ובזו אי אפשר לדון בו ע"פ דיניהם א"כ ונ"ד פשיטא שנמכר הרבית כחו הקרן

ואפילו לא הי' הרבית נמכר כלל רק חוב על פה לפי דברי הריב"ש דפשיטא לי' שגם בחוב על פה אין החוב פרוע עד שיעשה עמו חשבון בב"ד כדפרישית לעיל. א"כ בנ"ד שמכר ראובן קודם שהשיג שמעון על לוי דעקרוט. א"כ פשיטא מאחר שלא הועילה לו תפיסתו א"כ לאו כלום עביד במה שמכר לנכרי אף שהנכרי מוציא ממנו הרבית ג"כ הרי מכר לו דבר שאינו שלו רק של לוי שהרבית ברשות לוי נשאר ובאמת גם שמעון חייב הרבית ללוי אלא שהיה יכול לעשות עמו חשבון בב"ד וכיון שאז עדיין לא היה חובו של שמעון מבורר לא בד"י ולא בדא"ה א"כ לאו כלום עביד אלא שגורם שהנכרי לא יעשה עמו חשבון ויצטרך לשלם לנכרי הרבית ג"כ עכ"פ לא הפסידו לשמעון כלום משלו שאינו פורע לנכרי שלו רק של לוי אלא ששוב אין יכול לעשות חשבון עמו ויחפש לגבות חובו ממקום אחר ואין כאן מזיק שעבודו של חבירו כלל שכל זמן שאינו עושה עמו חשבון באמת חייב ללוי שהוא ביד נכרי ולעולם לא יעשה חשבון עמו ואינו פורע לנכרי משלו אלא משל לוי ולאו גרמא בנזקין הוא כלל. ומי שירצה לתפוס בזה דעתי שכתבתי לעיל דבחוב ע"פ יש לומר לכ"ע החוב פרוע כיון שאין שכנגדו מוחזק בשום דבר א"כ י"ל דנגד הרווחים כבר נפרע חובו. אמינא לי' סמוך אדידי נמי בהא דפשיטא לי דגם הרבית חשיב חוב בשטר ויצא ודאי של הריב"ש וסתימת הפוסקים דאפילו בחוב ע"פ שייך זה גובה וזה גובה בספיקו של הרשב"א על הרבית כנ"ל אלא שאין אנו צריכים לכל זה וכמו שבררנו. ברם מה דאיכא לעיוני בהך מילתא הוא על ההוצאות שעלה בדא"ה מעסק משפט הראשון והשני שהוביל שמעון למרחקים ונתרבו ההוצאות. ולפום רהיטא חייב ראובן על ההוצאות הראשונות שעלו באינשטאנץ הראשון מאחר ששמעון צווח שרצה לדון עמו בד"י. איברא איכא לספוקי טובא בהא מכמה טעמים שנבאר

ד חדא שמה שהשיב ראובן שאין לו דין עמו כי אם על הנכרי החייב הגם כי לא מחכמה שאל על זה רק כסימא בארובה מ"מ אפשר דדינא קאמר שאין עסק לב"ד של ישראל במשפט זה שאפי' תימא ששמעון צווח על ראובן יש לי ק עמך שקנית חוב פרוע מ"מ ודאי מה שתבע את הנכרי אינו שלא כדין כל זמן שלא פטר את עצמו בישראל שהוא שמעון שנכנס בחריקי' דידי' אין לו עסק עם שמעון דהא אין לשמעון עדיין הפסד ממה שתבע את הנכרי וראובן אומר לשמעון לאו בע"ד דידי את כלל גם אפשר שאם לא יזכה ראובן שהוא ב"ח של הנכרי החייב יש לחוש לתקלה וקלקול שיוכל שמעון לקלקל חובו בדיניהם באיזו סיבה כשלא יבורר קנייתו של ראובן בטרם יזכה שמעון בטענותו על לוי וכה"ג אמתלאות טובא רק עיקר הקפידא לאחר שנפטר הנכרי בטענותיו שמכר הקרקע לשמעון ונכנס בשעבודיו ואז יוכל שמעון לומר כבר תפסת שלי מיד לוי. אך נראה שאפי' הי' דין ישראל מבורר ששמעון יוכל לתפוס חוב כנגד חוב אלא שבדיניהם לא הי' הדין כן והיו דנין בדיניהם שאין החובות כפרועים נמצא שבדיניהם קנייתו של ראובן טובה וחייב שמעון לשלם לו וא"כ לא היינו יכולין לפסוק כלל כדינינו שהרי שמעון בא מכח נכרי וקיבל עליו בפירוש התחייבות של הנכרי והרי הוא כמוהו שהרי אפילו הי' להנכרי החייב שמכר הקרקע לשמעון חוב על לוי כנגדו מ"מ לא הי' פטור בדיניהם מלשלם לראובן הקונה שכך דינם שישלם לראובן הקונה ויתבע תביעתו מן המוכר וגם שמעון נידון כמותו

וכן מבואר להדיא בתשובת להרמב"ן (סימן רכ"ה) וז"ל אבל ודאי לחייב הנכרי לתת לו לישראל בהמה זו שקנה חיובי מחייבינן לי' בבי דינא וכדאיתא שאם אתה יכול לחייבו בדיניהם חייבוהו וישראל נמי הבא אחר חיובו הרי הוא כמוהו נמצאת אומר דבין כך ובין כך ישראל הערב או הקבלן מתחייב של נכרי כו' עכ"ל הרי מפורש בהדיא שאם ישראל נעשה ערב לדבר שלא הי' הנכרי מתחייב כלל בדינינו מ"מ צריך הערב לשלם לו שנגרר אחר חייבו של נכרי. ואם בערב שנעשה מדעת הישראל הדין כן כ"ש בזה ששמעון עשה דבר זה מדעתו אע"פ שטעה וחשב להציל צלל במים אדירים והעלה חרם בידו וחייתא דקטרי קיבל עלי' ואין אנו אחראין לו כלל דאפסיד אנפשי'. ואין לומר ירד עמי בד"י ונפסיק לו כפי דיניהם וכמ"ש רמ"א (סימן שס"ט). דהא ליחא אלא בדין מבורר שאנו בקיאין בדיניהם כיצד הוא או אפשר לבררו בקל. אבל בענין שנוגע בעמק משפט כאשר ראינו שאבד שמעון המשפט בראשונה וחזר והסיע אותו למשפט גבוה יותר כ"ש שהב"ד אין יכולין לברר דינם אלא ע"פ טוענים ומליצים והרי אפילו המליצים עצמם כל מליץ מחזיק צד שלו שהוא יהי' הזוכה. א"כ פשיטא שראובן מוכרח לברר זכותו בדיניהם. ואין עסק לב"ד של ישראל בכך כלל

ותו אמינא ששמעון הסכיל עשה מאד. שמאחר שבאותו זמן שהרעיש שמעון על ראובן שיעמוד עמו בד"י בא גם לוי שרוצה לעמוד עמו ג"כ בד"י ואחר ששמעון לא הטה אזן ללוי אף שיהי' לו התנצלות שמחזיק את לוי בגברא אלמא דלא ציית דינא [אף הגם שעתה צווח שרוצה לדון בד"י וגם לא הוחזק בכך בדבר א מ"מ פשיטא שלא יש לשמעון עסק משפט עם ראובן כל זמן שלא יברר זכותו נגד לוי ומי יוכל לדון על לוי שלא בפניו וכל זמן שלא זכה שמעון נגד לוי בד"י אין עסק משפט כלל בין שמעון לראובן ואי אפשר שידונו ביניהם הב"ד כלל. נמצא שמה שלא רצה לעמוד עם לוי בד"י הוא כאילו לא רצה לעמוד עם ראובן בדין כלל ואילו הי' שמעון מציע דבריו לפני ב"ד והיו הב"ד נזקקין לשמוע דבריו מאחר שצווח שראובן לא רצה לעמוד עמי בד"י א"כ הב"ד היו אומרים לו שצריך לדון עם לוי בד"י בטרם ידון עם ראובן כלל ואחר שלא נתרצה לעמוד עם לוי גם ראובן א"צ לעמוד עמו בד"י שמשפט אחד להם ומדויל ידי' משתלם

ה ותו אמינא דאחר שנעמוד על המחקר מי הוא הגורם בנזקין וממי יצא העגל הלזה נמצא ששמעון הוא הגורם שהרי מאחר שעתה נתברר ששמעון חייב בד"י נמצא שכל הקאסטין והוצאות שעלו הכל ע"י גרמת שמעון שלא רצה לפרוע לראובן מה שחייב לו מן הדין שבשביל שלא רצה ראובן לעמוד עמו בד"י לא הופקר ממונו בפרט שהי' לו התנצלות כזה נמצא שאילו הציע שמעון דבריו לפני המורים היודעים שהדין שיתחייב לראובן לפרוע חובו משלם לא היו נותנין לו רשות כלל להוציא הוצאות בדא"ה על ראובן ומאחר שדבר זה הוא ברור אף לפי טעות שמעון מתחייב מתוך טענת עצמו שאין לו על מה להשען ליפטר מראובן בפרט בענין הלזה שפשוט לכל שכל זמן שלא נתבטלה הפוטיק בערכאות שיכול למוכרה ולעשות כמו שלבו חפץ עמה ער שנראה כתמי' כמה טרח טרחי' להאי גברא על דברים של הבל וא"כ שמעון הוא שפשע בכל ההוצאות במידי דאיכא לברורי שחייב לשלם ואם הי' משלם אין כאן הוצאה כלל ואף דשמעון יכול לומר שחושדו על קנוניא שעשה עם המוכר ואפשר שאילו רצה לעמוד בד"י היו הב"ד מזקיקין את ראובן לקבל בחרם שבאמת קנה מ"מ כיון שאינו רק מתקנת הגאונים ואפילו שבועה אין עליו בטענת שמא וכיון שנכתב ונמסר הפוטיק בידו כל מה שיש ביד אדם הוא בחזקת שלו ע"ש בח"מ (סי' צ"ט) שזהו חזקה אלימתא שאפילו במגו אינו נאמן ואילו הי' ראובן חב לאחרים היו מגבין לו הפוטיק (לאחדים) [לאחרים] ולא הי' נאמן כלל לומר שקנוניא הי'. א"כ פשיטא שהיו הב"ד אומרים לו שאל ירבה בהוצאות על זה כלל ואדם מועד לעולם אפילו בשוגג כ"ש בזה שקרוב למזיד וכמו שנבאר עוד בס"ד וא"כ יש מקום לחייב שמעון אף בהוצאות הראשונות וא"ת אכתי איך יתחייב שמעון בהוצאות הראשונות הא אפילו בסרבן שהוציאו עליו הוצאות בערכאות מסיק רמ"א דחייב לשלם דוקא בעשאו ברשות ב"ד כדאיתא בסימן [י"ד ס"ה]. וא"כ איך יתחייב שמעון להחזיר לראובן תוצאותיו כפי נימוס משפטם הא