שו"ת מהרא"ל ק

מחשבי הקהל מוחזקין כיון שהקדישה אותן לצרכי רבים וכולם שותפים באותה טובה. נמצא שגם הנפקדת יש לה חלק במעות שבעסקי הצבור כולם חשובין כמוחזקין מחמת שהם, שותפים ושפיר יכולה לתפוס ולזכות בשביל אחרים ולא שייך לומר דהוי תופס לבע"ת במקום שחב לאחרים דשייך מיגו דזכי לנפשי' זכי נמי לחברי' ואם כן בספיקא דדינא יכולה לתפוס בעד הקהל

ועוד נ"ל דאפילו תימא דבאומן בלא"ה לא שייך לומר שיהא הבא מכחו טוען קים לי שהי' לאומן מגו בשעה שמסרו לידו היינו משום דלא מהני חוץ לב"ד דאם חפץ למכרו ושיהי' נאמן במיגו הי' לו להציע דבריו ולבא לב"ד ולומר הן חפץ זה שאני מראה לכם קניתי מפלוני ולפי שאני אומן באחי לב"ד כדי שתדעו וישלחו בעד פלוני אם יוכל למצוא עידי ראי'. וכשלא יוכל למצוא מגו שלי טובה היא. ולכן לא מהני מה שעושה חוץ לב"ד דלמה לי' לסמוך על מגו (שלה) [שלו] שהרי נוכל לומר שאז הי' עידי ראי' וכדומה. משא"כ בנ"ד באשה שלפי דברי' הטמינה אותם מבעלה שבקשה שלא יוודעו הנכסים לבעל דנכסים שאין ידועים הם ברשותה לגמרי שמכרן קיים. וא"כ לא שייך לומר שתבא לב"ד ולשלח לבעלה דא"כ יהיו נכסים ידועים לבעל מיד כדאיתא באה"ע [סימן צ' סי"ב]

ה ועפי"ז יתבאר דעת הרמב"ם שפסק [בפ' כ"ב מאישות] דכל מה שנמצא ת"י האשה בחזקת הבעל לפירות וכן הוא באה"ע (סימן פ"ה סי"ב). וא"כ קשה אמאי פסק בקיבל מן האשה יחזיר לאשה למה לא נודיע לבעל שהרי אפשר שתכלה המעות ויפסיד שלא כמשפט. והמ"מ פ"י מהלכות שאלה נדחק בזה וכתב הטעם שלא הפסיד כלום על ידו. וזה דוחק דמ"מ לקתה מדת הדין. ולפי"ז ניחא דודאי ס"ל כל מה שנמצא ביד האשה הוא בחזקת הבעל. דאפילו נתן לה מתנה או נפלה לה ירושה הוה בחזקת הבעל. מיהו דוקא כשנודע לבעל. משא"כ קודם שיוודעו לבעל וודאי בחזקת האשה ואין אנו מחויבים להודיע לבעל שיהי' נכסים ידועים להפסיד האשה שלא כדין. משא"כ בהלכות אישות דמיירי שנמצאו בידה מטלטלין וכבר נודעו לבעל. שפיר הוי בחזקת הבעל לפירות ואינה נאמנת לומר שניתנו לה במתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה דזה לא שכיח. ובזו ניחא בגמרא דאמרינן קיבל מן האשה יחזיר לאשה ואם מתה יחזיר לבעלה. ולדעת התוספות והרשב"ם וסיעתם דעיקר הטעם משום דאמרינן דנותן לה מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה. א"כ כי היכא דאמרינן דנותן לה מתנה ע"מ שאין לבעלה בה רשות בפירות י"ל שניתן לה ג"כ ע"מ שלא יהא לבעל רשות בירושה. וא"כ למה במתה יחזיר לבעלה. ולפמ"ש בספרי המודפס דאין יכול ליתן ע"מ שיפקיע ירושתה א"ש. ולפי"ז ניחא דכיון דעיקר טעמא דחשבינן להו נכסים שאין ידועים וזהו דוקא לענין הפירות ומכירה ונתינה. ולכן א"צ להודיע לבעלה להפקיע זכותה. משא"כ במתה אפילו הוא נכסים שאין ידועים מ"מ הבעל יורש אותן. וכמ"ש הב"ח (בסימן צ) בשם הר"ן והוא פשוט. וא"כ א"ל דיחזיר לבעלה. ומזה גו מוכת כדעת הרמב"ם דלא מהימנא לומר במתנה ניתנו לי דאם מהימנא לומר מתנה ניתן לי לפירות. גם לירושה הי' לה להיות נאמנת דאין סברא לחלק כלל שתהא נאמנת לומר מתנה ניתן לי לפירות ולא תהא נאמנת שניתן לה גם לענין ירושה אלא ברור כדפרישית. ולפ"ז בקיבל פקדון והודיע לבעל הוי נכסי מלוג. רק שלכתחילה אין לו להודיע לבעל להפסיד זכותה. ובזו נכונים דברי רמ"א (סימן פ"ו סעיף א') שפסק באמרה של פלוני הם נאמנת והקשה הב"ש (סק"ג) למה תהא נאמנת הא חזקה כל מה שנמצא בידה נכסי מלוג הם וכן קשה איפכא אם נימא דנאמנת לומר של פלוני הם תהא נאמנת שהם שלה שניתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהם במגו דשל פלוני כמ"ש התוס' דמגו טיב הוא. ותירץ הב"ש דנאמנת משו' שיש לה מגו טוב דיכולה ליקח מנפקד וליתן לפלוני ובעת שאמרה של פלוני הוא הי' בידה ליקח וליתן לפלוני נמצא דלא הוי מגו למפרע אלא דהוקשה לו להב"ש לפ"ז גם בנושאת ונותנת תהא נאמנת לומר של פלוני הם והרי רמ"א גופא פסק דיחזיר לאשה. ובע"כ נ"ל דליכא מגו דאם תקח ותתן לפלוני מודיעין לבעל ורד בדין עמה א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה תהא נאמנת לומר של פלוני הם עכ"ל עי"ש. אכן לפמ"ש נכונים דברי רמ"א שפיר דודאי באינה נושאת ונותנת דמחזיקין אותה בחזקת שיש לה נכסים שאין ידועים שפיר מחזירין לאשה ואין מחויבים להודיע לבעל להפסיד. משא"כ בנושאת ונותנת שמחזיקין את הפקדון בחזקת הבעל נהי דלכתחילה למקום שנטל יחזיר מ"מ צרך להודיע לבעל לבל יהי נעשק שלא כדין איברא לפ"ז ראית הריב"ל דחויי' מעיקרא היא דמביא ראי' מן הרמב"ם דס"ל דיחזיר לאשה אף שהוא בחזקת הבעל לפירות אפילו הכי למקום שנטל יחזיר ולפמ"ש אין זה כלום דבאינה נושאת ונותנת י"ל שהם נכסים שאין ידועים לבעל. וע"כ לא אמר הרמב"ם שהם בחזקתו רק כשנודע לו כמ"ש הרי שנמצאו ת"י האשה כו' וכדפרישית לעיל. משא"כ (באינה) נושאת ונותנת ראוי להודיע לבעל כיון דמחזיקין את הפקדון (שהוא לבעל]. וכן מבואר בהדיא בתוס' והרא"ש ושאר פוסקים דאם הי' הבעל יכול לעכב ראוי להודיע לבעל ומ"מ הרשות בידו להחזיר לאשה והבעל יעשה דין עמה. ומ"מ למאי דפרישית אין ראי' כלל מהרמב"ם וכפי הסברא הפשוטה בנושאת ונותנת צריך להודיע לבעל שהרי מצוה להשיב אבידה ולמה יפסיד הבעל בסיבתו שמא בתוך כך תפסיד האשה הפקדון ותאבדנו או תצניענו וכדומה

ו והנה נתחבטו בדברי הרמב"ם שהאמינה באומרת מתנה נתת לי גם באחרים נתנו לי תהימן במגו דאתה נתת לי. ולפי דברי המ"מ דטעמא משום דאינה מעיזה א"ש כמ"ש האחרונים ובש"ך הביא בשם הר"ן ב"ר מאיר דטענה דאחרים נתנו לי עדיפא שמפקעת הנכסים אף מירושה ובאורים ותומים החזיק על ידו וכפל כמה פעמים סברת הר"ן ב"ר מאיר. ולדידי קשה לפי זה הי' לו להרמב"ם לבאר שאם טענה שנתנו לה לפירות לבד דנאמנת במגו דאתה נתת לי ועכ"פ אינו אוכל הפירות אלא ודאי ס"ל להרמב"ם בכל גוונא אינה נאמנת דא"כ ליפלוג בדידי'. אמנם נלענ"ד דבלא"ה צריך ביאור מאין המציא הרמב"ם זאת ולכן נראה דמסברא ס"ל להרמב"ם אין להוציא ממנה כיון שהיא מוחזקת מי יוציא מידה רק במקום שהי' לו להרמב"ם הוכחה מן הש"ס דאינה נאמנת. ס"ל דאינה נאמנת. וזו מוכת מן הש"ס [דאינה נאמנת] לומר דניתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות דאל"כ למה במתה יחזיר לבעלה דכמו שיש לומר שנתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בפירות י"ל גם לענין ירושה. אלא ודאי אינה נאמנת ע"מ כלל משא"כ באמרה שנתן לה במתנה ע"ז אין הוכתה מן הש"ס שלא להאמינה א"כ אין להוציא מידה. ובזה ניחא דכתב הרמב"ם ברישא באמרה במתנה ניתנו לי. דנאמנת וילקח בהם קרקע ובאמרה אתה נתת לי הרי זה נשבעת היסת ואינו אוכל פירותיהן ולא כתב דנאמנת. ולפ"ז א"ש דבאמרה מתנה ניתני לי כתב נאמנת דבזו נאמנת בודאי דכן מוכח בש"ס דלהכי יחזיר לאשה דעכ"פ היא בחזקתה לקרן. משא"כ בבאת להפקיע מפירות נהי דאין להוציא מידה מספיקא. מ"מ לא שייך לומר נאמנת ע"ז דמידי ספיקא לא נפיק רק שאין מוציאין מידה וכבר כתב הש"ך בכללי מגו בשם [מהר"א] ששון דלא אמרינן מגו היכא דהי' צריך לומר קים לי וכאן נמי אינו זוכה רק מספיקא וא"ש. ובלא"ה י"ל אי נימא דנאמנת לומר אתה נתת לי וצ"ל הטעם דאינה נאמנת לומר אחר נתן לי היינו משום דלא שכיח שיתנו לה מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה. וא"כ שפיר הוי מצינן לומר דזהו בעצמו חזקה אלימתא שבודאי לא ניתן לה ע"מ כו'. וכן צ"ל לדברי הש"ך. אך זה דחוק

אכן נראה דודאי מציאת המתנה איננו רחוק שיהי' ע"מ שאין לבעלה רשות בה בעצם. דיתכן דמי שנתן לה המתנה בודאי נתכוין לטובתה ויש לומר שבאמת נתן לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה אלא דאנן הכי קאמרי' מאחר שמסתמא כשמראהו לבע' (המתנה) יחשיב שהוא שלו ויחשוד אותה שניתן לה סתם. אי שנפלה לה בירושה. דלא יתלה במתנה דלא שכיח כ"כ כי אם יתלה בירושה. או שהי' לה נכסים טמונים שאין ידועים אצלו