שו"ת מהרא"ל י

(בפ"ז ממכירה) והסכים המ"מ לשיטת האחרונים שחלקי על הרמב"ם דמלוה אינו קונה במכר וא"כ בהא גופי' איכא תרי ספיקי שנוא אין הלכה כרמב"ם דס"ל מלוה קונה במכר דפשטא דש"ס פ' האיש מקדש מוכח דמלוה אינו קונה הגם שאמרנו ליישב ולתרוצי לרמב"ם מ"מ פשטא דש"ס משמע דאין חילוק בין מכר לקידושין ואת"ל שהלכה כרמב"ם דמלוה קונה במכר שמא אין הלכה כמותו במה שפוסק דבנכרי מעות קינה ופשיטא שאין להחמיר בחמץ שעבר עליו הפסח לתפוס שני החומרות היוצאים מדעת הרמב"ם

אמנם צריך לעיין בהא דאינו ענין לנדון דהרמב"ם דניהו דמלוה אינו קונה במכר היינו כשנשארו המטלטלין אצל המוכר אבל כאן שכבר שלח האדון לישראל היי"ש ודאי אם עשה בו משיכה הו"ל חמץ של ישראל כיון שכבר שלחו וקיבלו הישראל רק בנ"ד שלא קיבלו הישראל לרשותו רק העמידו ברשות נכרי אחר וא"כ אפי' היתה העגלה בחצרו של ישראל לא קנה עדיין אם העגלה היתה של נכרי הו"ל כליו של מוכר ברשות ליקח דלא קנה כדאיתא (בסי' ר סעיף ה) וא"כ לא היתה החמץ ברשות הישראל כלל ונשאר ברשות הנכרי הלוה

ב) עוד יש לדון בזה היתר דידוע דעת הגאונים שסוברין בישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי דאינו עובר עליו שאע"פ שהוא שלו אינו ברשותו והרא"ש תמה עליהם דמ"מ עיקר הממון של ישראל וביתו מקרי בין שהשאיל ביתו לשמירת ממונו ביתו מקרי ובאמת כבר ישבנו דברי הגאונים בטוב בספרי מגן אלף (סי' תמ סק"ה) כאשר ידרוש המעיין מספרי המצוי במדינה זו וכ"פ לדברי הגאונים לא עבר הישראל כלל בבל יראה ומ"ש מעל' כיון שהנכרי חייב לו הוה כשכר ממנו הבית בהנאת מלוה ליתא דודאי לדברי הפוסקים בהנאת מלוה מקודשת היינו שצריך שיאמר בשכר שאני מרויח לך זמן מקודשת וכן בהנאת מחילת מלוה צריך שיאמר כן בפירוש דהא מקדש במלוה אע"פ שכל המלוה נמחל בקידושין אפ"ה אינה מקודשת כ"ש בסתמא שהנכרי נותן לו רשות להעמיד שם יי"ש שלו שלא קנה המקום דהא שכירות קרקע נמי כמכירה ואינו נקנה אלא בכסף ושטר וחזקה כדאיתא בח"מ (סימן קצה סעיף ט) בסתמא לאו שכירות הוא ולא אמרינן מסתמא הוה הרחבת זמן שהרי הישראל יכול לתובעו כיון שהגיעו זמנו ואם מצד עצמו (נמנע) [נתרצה] מתנות טובה שעשה לו אין זה שכירות כלל וכל נפקד נותן רשות למפקיד שיעמיד שם חפצו ולא הוה קנין במקום ושטיחת פרי והעמדת בהמה לא קנה כדאיתא בח"מ (סי' קצב) ומה שנתן לו רשות אינה חזקה גם מעות לא הוה שהרי לא אמר בפירוש שמרויח לו ושיקנה בזה ואם הנכרי רוצה יכול לחזור כיון שלא נתן כסף וגם חזקה ליכא בזה אפי' לדעת הרמב"ם שסובר דבצחוח סלע קנה בהעמדת בהמה הכא שיכול להחזיק בנעילת דלת כדאיתא בגיטין פ' הזורק תחוד ותפתח אבל בלא חזקה לא קנתה הגט א"כ שייך נמי חזקה בשכירות כמו שם בגט שלא קנתה הגט רק לפי שעה ואפ"ה לא סגי בהעמדת החפץ כיון דאפשר בחזקה במקום ההוא וקנין מעות לא הוה כיון שלא הרויח לו זמן בפירוש ויכול לתבוע מעות מן הנכרי א"כ ליכא שום חזקה וקנין במקום שנאמר שהמקום תעשה כרשות ישראל וא"כ להגאונים לא עבר כלל בב"י וכן הסכים הר"ן בשם הרמב"ן והשיג על הרמב"ם ג"כ אלא דהר"ן מסיק דמ"מ החמץ אסור מדרבנן כדמשמע בנכרי שהלוה וכבר ישבנו בספרי מגן אלף

ג) וע"ז אני אומר עוד לפי הסכמת הפוסקים דביטול הוא מטעם הפקר וקיי"ל דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אפי' ביטלו אסור כדאיתא בסימן תמ"ח והנה ברא"ש פ' כל שעה הביא פלוגתא בירושלמי בהפקיר חמצו דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש ור' יוחנן אוסר ומפרש טעמא דר' יוחנן דחייש להערמה ופירש הרא"ש שלא יפקירנו ויאמר הפקרתיו מעתה י"ל דדוקא כשלא זכה בו אחר ע"פ הפקירו בהא הוא שקנסו אבל אם זכה בו נכרי א"כ כבר וכה בו ומה לנו לקנוס הנכרי שזכה בו קודם זמן איסורו והוה חמץ של נכרי לגמרי י"ל דלא קנסו כה"ג ואם נפשך לומר מ"מ שייך הערמה זו שמא לא יפקירנו ויאמר שהפקירו ע"ז אני אומר דצריך טעמא למה לא יפקירנו כדי לצאת מן האיסור דאפי' בישראל עוברי עבירה אמרין חמצן של עוברי עבירה לאחר הפסח מותר מפני שהם מחליפין דלא שביק התירא ואכל איסורא וצ"ל דכאן ירא פן יזכה בו אחר קודם זמן איסורו והנה בנ"ד שהחמץ מופקד אצל נכרי ושפיר יכול להפקירו קודם זמן איסורא ופקדון יכול להקדיש כשלא כפרו כמ"ש התו' (ב"מ דף ו) א"כ היה יכול להפקירו בשלימות ואין לחוש שיזכה בו אחר שהרי הנכרי לא יתנו לאחר מסתמא שטוב שיזכה הנכרי לעצמו ואם אינו יודע שזוכה בו ממילא לא יניח לאחר לזכות בו רק שהיה לנו לחוש שהנכרי עצמו יזכה בו מן ההפקר והא ליתא דממנ"פ אם הנכרי יודע דין ישראל כשמפקירו יכול לזכות בו א"כ ממילא אפילו לא יפקירנו כלל יוכל הנכרי לזכות בו לעצמו בפסח ואין לישראל טענה עליו כלל דאין דמים לאיסורי הנאה ואפי' לכתחלה יכול לזכות בו וא"כ בודאי י"ל שישראל הפקירו בלב שלם שאם הנכרי ירצה לקחתו לאחר זמן איסורו אין לישראל שום טענה עליו אפי' לא הפקירו וא"כ כשהוא ביד הנכרי מופקד שפיר יכול להפקירו שאין ישראל אתר יכול לזכות בו מאחר שהוא ברשות נכרי והנכרי יעכב לא יניח לישראל לזכות בו שהרי הוא ברשות נכרי ואם ירא שיזכה בו הנכרי עצמו הרי בלא"ה בפסח הנכרי יוכל לעשות בו כרצונו ואין הישראל יוכל לעכב על ידו וא"כ שפיר יוכל להפקירו ואין לו הפסד מן ההפקר ולא שייך ביה הערמה א"כ י"ל דבזה שהוא מופקד ברשות נכרי לכ"ע מותר בהפקירו קודם זמן איסורו ולא תקשי הא דקיי"ל בנכרי שהלוה ליש אל על חמצו שאסור דאפילו איירי בביטלו י"ל דשם לא שייך הפקר דאין ברשות ישראל להפקירו כיון שחייב עליו לנכרי והרהינהו אצלו ובלא"ה נמי ע"כ הך מיירי בלא הפקירו אי דלא מהני הפקר דאל"כ תקשי לר"ל דס"ל הפקר מהני אמאי אסור בנכרי שהלוה אלא ודאי איירי בלא הפקירו או דאין ברשותו כיון שאין בידו רק ביד נכרי והנכרי הלוה עליו א"כ כשביטלו הרי זכה בו הנכרי דחצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו וגם בנכרי איכא חצר לכ"ע כמ"ש במגן אלף (סימן תמח) וא"כ אינו חמצו של ישראל כלל

ד) ומה שפקפק מעל' שזה אינו יודע פירוש כל חמירא הגם שהמג"א בסימן תל"ד כתב בפשיטות דאם אינו מבין לשון כל חמירא וסוברים שאומרים איזו תת נה פשיטא דלא יצאו דבהפקר בעינן פיו ולבו שוין הגם שכ"כ (כתב) בפשיטית וכ"כ האחרונים לא כן אנכי עמדי ונראה דאע"פ שאינו מבין כלום מ"מ כיון שזה אמר הלשון ע"ד חכמים ומנהג ישראל וידוע שאין שום בר ישראל המבין מונע לומר כל חמירא בשביל שמבין שהוא ענין הפקר א"כ גם זה אומר הלשין כפי מה שידונו בו חכמים ואם ידונו עליו שהוא הפקר ודאי אין דעתו להוציא עצמו מכלל ישראל ואומר ע"ד חכמים ומה שידונו בלשון זה זה יקבל עליו ואפילו להוציא ממון מצינו בח"מ (סי' מה ס"ג) הודאה בחתם ידו אע"פ שאינו יודע לקרות מ"מ מתחייב במה שכתבו בו וכתב בתשובת רמב"ן הטעם דהואיל ולא ידע לקרות וחתם עצמו גמר בלבו להתחייב בכל מה שיהיה כתוב בשטר כמו בעל אומר לפקדון דגמר בלבו שיהיה כאשר יאמר השליש וצ"ע דבאה"ע (רי"ס סו) בעם הארץ שטען שלא ידע מה שכתוב בכתובה כי אין יכול לקרות דודאי העדים לא חתמו עד שקראו לפניו משמע אם לא קראו באמת לפניו אינו מתחייב וקשה נימא נמי שכיון שקיבל קנין בסתמא ולא ביקש שיקראו לפניו סמך על העדים ואין לומר דבחתם בח"י שאני דהא בתשובת רמב"ן מביא ראיה מבעל אומר לפקדון שכל הסומך על אחרים דעתו שיהיה כפי דבריהם אם כן אפילו לא קראו לפניו כלל נימא שסמך על העדים והך תשובת רמב"ן נמי דרשב"א היא כנודע ויש ליישב דשם טוען שכתבו יותר ממה שהתנה בשעת קבלת הקנין וצוה למסור השטר רק שסבר שלא כתבו רק כמו שהתנה ונמסר השטר בטעות אבל כאן שחתם על כתב שלא ידע לקרות אמרי' מסתמא גמר בלבו להתחייב וצ"ע

עכ"פ נראה שכל האומר כל חמירא דעתו לקיים תיקון חכמים וכפי מנהג ישראל ומה שיתפרש לשון למבין גם דעתו על כך וכיון דאנן מפרשינן לו בלשון הפקר אף שהוא אינו מבין דעתו שיהיה כפי פירוש הלשין למבין שהוא אומר ע"ד המנהג

וגדולה מזו מצינו בגמרא שבועות (דף כט) כשמשביעין אותו אומרים לו לא על דעתך אנו משביעין אותך כי אם ע"ד ב"ד וקאמר מ"ט לאו משום דאמרי' אסקונדר"י יהיב ליה ואסיק שמייהו זוזי הרי מפורש כשב"ד משביעין א תו אע"פ שלבו על אסקונדר"י ואין פיו ולבו שוין אמרינן כיון דאמרי' ליה שישבע ע"ד