מגיני שלמה צט

ה"נ כלומר גם לגבי עשיה הוי הכי וכ"כ הטור א"ח סי' שכ"ח ז"ל כל אוכלין ומשקין שהן מאכל בריאים מותר לאוכלן ולשתותן לרפואה אע"פ שהן קשין לקצת דברים ומוכחא מלתא דלרפואה עביד אפ"ה שרי כיון שדרך בריאים לאוכלן ולשתותן עכ"ל הרי שכתב בהדיא דאע"ג דמוכחא מלתא דלרפואה עביד שרי ולכאורה דבריו סותרים זא"ז דקאמר דמוכחא מלתא דלרפואה עביד אלמא בלאו הכי לא הוי אכיל לה והדר קאמר כיון שדרך בריאים לאוכלן אלמא דאכלי ליה בלאו הכי וא"כ היכי מוכחא מלתא דלרפואה עביד:

ודוחק לומר דר"ל דס"ד דמוכחא מלתא קמ"ל דלא מוכח מלתא דאין לשונו משמע כן אבל מדברי למעלה נתבארו גם דבריו דר"ל דהחולה ברור דלא הוי אכיל לה לשם אכילה אע"ג דבריאים אכלי לה מ"מ החולה אשר כל אוכל תתעב נפשו ברור דלא אכיל בלא רפואה מידי דקשה לכמה דברי' מ"מ כיון דבריאים אכלי לה לא גזרו חכמים היכא דאכיל לה החולה ומכוין לשם אכילה אלא דרפואה ממילא קא הוי דכולי האי לא מחלפא בשחיקת סמנין וכל זה בשתית דקתני בוחשין את השתית דעבדי לה לכתחילה וזהו ע"כ לרפואה דלא עבדי לה כ"א לרפואה אבל זיתום שלא קתני בה עושין זיתום אלא שותין דמשמע כשהוא מתוקן כבר שרי למשתי ולכן שינה התנא את לשונו וכה"ג איתא פ' תולין לשתות לא קמבעיא לי כי קא מיבעיא לי לשרות נוכל לפרש דקאי אבריא ושותה לצמאו ולשיטה זו צ"ל שהאי ושותין זיתום לא קאי אושוין דקתני התם דכיון דמיירי דהזיתום מתוקן כבר אם כן אין ענינו למחלוקתם כלל דפליגי אי גובלין את הקלי אי הוי לישה אי לא וזיתום המצרי אין ענינו ללישה כיון שהוא מתוקן כבר אלא צ"ל דדינא אחרינא הוא והשוין לא קאי כ"א אשתית שבוחשין אותו ואין בו משום לישה וקאמר אח"כ דכי היכי דשרי לבחוש שתית אע"ג דמוכח' מלת' דעביד לרפואה ולא גזרו רבנן משום שחיקת סמנין ה"ה שרי הבריא למשתי זיתום ולא גזרו כמ"ש ועי"ל דזיתים שרי לכתחלה נמי ושייך שפיר לושוין דלא הוי בזה משום לישה דזיתום ראוי לשתיה מחמת צמאו ומתקני לה להכי אבל שתית ע"כ סבר רב דלא מתקני לה להכי כלל כמ"ש לעיל אא"כ איכא רפואה בהדה ואפשר דהוי טרחא יתירא ולא טרחי בה לאכילה לחוד אפי' אם הוא רעב אבל זיתום ליכא טרחא ומתקני לה לצמאו ומ"מ כיון דלא אכלי לה בריאי' כ"א מחמת רעבון וצמאון לא שרי לחולה לאכלן אי איכא רפואה בהדה אבל שתית אע"ג דלא טרחי בה לתקנה לכתחילה לשם אכילה לחוד מ"מ מותר לתקן אי איכא רפואה בהדה כיון דאכלי לה בריאי' כשהיא מתוקנת אפי' בלא רעבון וצמאון ולפי זה מייתי אביי שפיר ראיה ממתני' כפשטה כיון דמתני' שריא כל האוכלין בעולם אפי' לתקן לכתחלה ואע"ג דברור הוא דכמה אוכלין איכא שאין מתקני' אותם כ"א לרפואה וא"כ ה"ה גבי שתית ומ"מ לעד"נ הראשון עיקר ודו"ק:

דף קיא ד"ה להביא נותק אחר כורת פ"ה דכורת היינו שכורת הבצים ממקום חבורן כו' ק' לר"י דבפ' כל אלו מומין כו' הנה שם פי' רש"י ז"ל בהדיא כפי' ר"י ז"ל גם בפ"ק דקדושין דף כ"ה ע"ב וא"כ דבריו סותרין זא"ז והיותר יש לתמוה על רש"י דבכורות דף ל"ג דאית' התם להאי מימרא דר"י להביא נותק אחר כורת כו' פי' שם כמו בכאן ואח"כ בדף ל"ט חזר ופי' כפי' ר"י וא"כ באותה מסכת' עצמה סתר פירושו ולא עוד שבדף נ"ט הזכיר האי מימרא דר"י הנזכרת בדף ל"ג וא"כ איך שכח פירוש' וכבר תמהו התו' שם בדף ל"ג והנלע"ד דרש"י ס"ל אף כי בדף ל"ט מוכח דנתוק וכרות הוי כפי' ר"י מ"מ מימרא דר"י צריך לפרש כפירושו דהכא משום דקשיא ליה כיון דפ"ק דקדושין ובבכורות דף ל"ט ס"ל לראב"י ולר' יוסי דנתוק וכרות הוי דווק' בגיד ולא בבצים ומסתמ' הלכת' כוותייהו דהא משנת ראב"י קב ונקי ור"י נימוקו עמו וכ"ש בהצטרף שניהם נגד ר' יודא ור' יוחנן משמע דמיירי גם בסירוס ביצים מדסתם דבריו ואמר מסרס וגם בבצים הוא נסתרס משמע דקאי אכולהו דאמורא צריך לפרש דבריו ועוד דסתם סירוס משמע שהוא בצים כדאמרינן פ"ק דקדושין שם, סירוס דמאי אילימא סירוס דגיד היינו ראש הגויה אלא סירוס דבצים אלמא סירוס סתם דבצים הוא דהא ר' סתם קאמר אף הסירוס ולכן מפרש רש"י דמיירי שנותק ומשליכן לארץ והוי דומיא דגיד דגבי גיד פשיטא דא"א לפרש נותק אלא ככ"ג דכורת היינו שכרת הגיד ועדיין מעורה קצת ונותק שנתקו לגמרי והשליכו לארץ ה"ה גבי ביצה כה"ג הוי מומין לכ"ע והא דפליגי לקמן ואמרי דלא שייך בבצים צ"ל דה"פ בגיד פי' דלא הוי מום אלא בנותק וכורת דשייך בגיד כורת שכורת. ומעורה קצת נותק שנותק לגמרי אבל נותק וכורת דלא שייך אלא בבצים דהיינו שנשארים בכיס לא הוי מום וכן כורת צ"ל דמשכחת לה דהוי בבצים כמו בגיד כגון שכרת בסכין הכיס עם הבצים ותלוין עדיין הכיס בגוף והבצים בכיס דהוי מום גלוי ממש לכ"ע ואע"ג דרש"י פי' בבכורות דף נ"ט דכרות הוי בסכין וא"כ היינו עם הכיס דאיך אפשר לכרות הבצים בפנים בסכין ואפ"ה לא הוי מום גלוי ולרי"ו ע"כ צ"ל התם שכרת בסכין וחזר הכיס ונתרפא והבצים תלוין או אפשר שכרת הכיס מן הגוף קצת ועשה כמו נקב ודרך הנקב כרת הבצים אבל היכא דכרת לגמרי הכיס עם הבצים ותלוין עדיין פשיטא דמום גלוי הוא לד"ה כמו בגיד ובזה נתיישבו גם דברי הרמב"ם ז"ל שמנה בכלל המומין פ"ז מהל' ביאת מקדש נתוק וכרות בבצים והיא תימא איך פסק כר"י נגד ראב"י ור' יוסי ואע"ג דס"ל כר' יודא התם הנה ת"ק דר' לא ס"ל הכי ואין הלכה כר' מחביריו כדפסקינן בכל דוכתא דפליג ר' בהדי סתם ת"ק פסקינן כת"ק:

ועוד דבן עזאי פליג נמי עליה וה"ל ת"ק ובן עזאי וראב"י ור' יוסי רבי' נגד ר' יודא ור' ובמה שכתבנו א"ש גם ראיתי בדברי הרמב"ם פכ"ו מהל' איסורי ביאה דפסק דמסרס אחר מסרס אף בבצים חייב וזהו כמ"ש ואע"ג דאיכא למידחי דענין מימרא דר' יוחנן לא שייכא לפלוגתא דראב"י ור' יודא דהתם לענין מום פליגי אי הוי מום גלוי או טמון אבל לענין סרוס כ"ע מודו דחייב אפי' בבצים דמ"מ הרי נסתרס ומה לי גלוי או טמון דגבי מום בעינן דווקא גלוי דומיא דשן ועין כדאיתא בקדושין ותדע דהא בשמעתין פריך אסירוס דכוס של עיקרין ואי סרוס דבצים לא מתחייב כ"א שתית כוס עיקרין דאין לך טמון מזה אלא ע"כ בסרוס לא בעינן גלוי אלא אמרינן זיל בתר טעמא דמ"ט אסרה תורה נתוק וכרות משום דמסתרס ה"ה בבצים נסתרס ר"ל דלאו דיחוי הוא דכבר כתב הרמב"ם פ' כ"ו מהל' איסורי ביאה דשתיית כוס עיקרין אסור ואין לוקין עליהם אלמא ס"ל דלא תעשו אמאי דכתיב בקרא בהדיא קאי וא"כ אי נתוק וכרות לא הוי בבצים גבי מום ה"ה גבי סרוס לא הוי חייב ובאמת מנ"ל לדמות מלתא למלת' דלמא גזירת הכתוב הוא דהא ע"כ לא הוי הטעם משום סרוס דאפי' מסרס אחר מסרס חייב וע"כ גזירת הכתוב הוא א"כ ה"ה לענין נתוק וכרות נימא דדווקא בגיד הוא דמחייב ולא בבצים דגזירת הכתוב הוא אלא ע"כ כדפירשתי ולדברי הרמב"ם צ"ל דהכי פריך בשמעתין ומי שרי והתניא מנין לסירוס כו' וכיון דבנתוק וכרות חייב א"כ סירוס דעיקרין אסור מיהת מדרבנן ולפי זה נותק וכורת דבצים כפי' ר"י לא מחייב עליהם אלא מדרבנן אסירי מיהת כמו עיקרין:

שם ד"ה למימרא דרב בקולי שבת כר"ש ס"ל ול"נ דהוי ליה לאקשויי מדכרכי דזוזי דאסר רב ולא הבנתי מאי אולמיה דכרכי דזוזי מהא דשמעתין דפריך מינה ואדרבה לענ"ד דההיא דכרכי דזוזי איכא לדחויי דלמא אי"ט קאי כמו עז לחלבה ורחל לגיזתה דחשיב לה התם פ"ק וקיימי אי"ט ה"ה כרכי דזוזי ובקולי י"ט לא ס"ל כר"ש כדאיתא ריש פ"ק דביצה דתנא סתם לן בי"ט כר"י ובשבת