מגיני שלמה צח

אין מזונתן עליך שרי למשדא קמייהו דליכא טרחא א"כ אין כאן איסור גמור אלא דאין נכון שיטרח בחנם ומשום צער ב"ח שהוא שבות גמור דחו הטרחא וק"ל:

פרק שמנה שרצים דף ק"ז ד"ה שלא לצורך פ"ה דאין במינו ניצוד ואין נראה דהא מאן דפטר אין במינו נצוד פוטר אפי' לצורך עד ור"ת מחקו מספרו. הנה קשה מאוד בעיני להשיב ע"ז אחרי שרבינו הגדול ר"ת ז"ל מחקו מן הפי' א"כ דבר ברור הוא שהוא טעות ומ"מ אמרתי לגלות דעתי להעיר אוזן התלמידים כי לענ"ד כי רש"י ז"ל נשמר מזה לעי' שכתב פ' האורג ד"ה שאין במינו נצוד צירעי' ויתושי' שאינם לצורך נראה מדבריו שהוא מפרש במינו ניצוד מה שהוא לצורך ושאינו לצורך אין במינו ניצוד ונראה שר"ל מה שהוא סתמייהו לצורך הוי במינו ניצוד ומה שסתמייהו אינן לצורך הוי אין במינן ניצוד ואינו חייב עד שיתכוין לשום צורך דסתמייהו לאו לצורך וכדפי' התוס' בדבור שלפני זה וא"כ מה שכתב רש"י דאין במינו נצוד הוי כאלו כתב דסתמייהו שלא לצורך והשתא א"ש מ"ש דאין במינו ניצוד והוי מלאכה שאינה צ"ל ולכאורה מה ענין זה אצל זה ולפירושי ניחא דאין במינו ניצוד פירושו שהוא סתמייהו שלא לצורך אלא שצדן להנצל מהם וכיוצא בהם והוי מלאכה שאינה צ"ל ודו"ק:

ע"ב ד"ה אמר אביי אין עור כו' ותימא הוא כיון דלא קיימא שינויא דאביי כו' ולע"ד לא ידעתי מאן לימא דהמקשן ידע המסקנא דרבא ודרב אדא דלמא לא שמיע ליה כ"א שינויא דאביי והתרצן מביא קושיא דרבא לאביי וכל המסקנא ובה אפרקא ממילא קושית המקשן:

דף ק"ט הא ר"מ תימא היכא מדמי הא פלוגתא כו' לענ"ד יש לישב דר' יוחנן ס"ל דר"י דקאמר לם הגדול כמקוה ולא שאר ימים טעמיה משום דס"ל דסברא הוא לאוקמי קרא בים הגדול משום דהוא דומה למקוה לגמרי שאינו נובע גם אפשר מימיו קוין וקיימים דמה שהולכי' מכאן לכאן לאו זוחלין הן אלא הוי כמו מכונסין בגומא גדולה ואפי' אי ליתא להאי סברא מ"מ ס"ל כיון דאינו נובע אע"ג דזוחלין הוי כמקוה משא"כ שאר ימים דומין לשאר נהרות ואפשר דס"ל שהם נובעין ג"כ כדס"ל לשמואל פ' במה אשה נהרא מכיפיה מיברך דאע"ג דרש"י ז"ל פי' דטעמיה משום דקרא בים הגדול כתיב במעשה בראשית מ"מ אי לאו סברא ב הוי ילפינן שאר ימים מים הגדול דמ"ש כיון שהם שוין ומ"מ אי קרא לאו בים הגדול אע"ג דסברא היא מ"מ כיון דקרא כתיב ימים הייתי אומר דגזירת הכתוב הוא אבל ר"מ ס"ל דאין חלוק ביניהם דקרא אכל ימים קאי א"כ קאמר ר"י דלר' יודא כיון דים הגדול הוי כמקוה ממש כמ"ש אין רוחצין בו דס"ל לר"י דגם במי מערה אין רוחצין לכתחילה משום דסרוחין הן ואין דרך לרחוץ בו כ"א לטבילה או לרפואה כדמשמע פ"ק דף י"ד בתחלה היו רוחצין במי מערה מכונסין וסרוחין כו' דכן דרך מי גשמים המכונסין וכן משמע קצת לקמן סוף פרק חבית דתנן הרוחץ במי מערה ובמי טבריה כו' וקאמר בגמרא קתני מי מערה דומיא דמי טבריה מה מ"ט חמין אף מי מערה חמין משמע אי לאו דהוי דומיא דמי טבריא לא אמרינן דמיירי בחמין ואע"ג דקתני הרוחץ דמשמע דיעבד וע"כ לאו משום מי טבריא נקט לה דשם מות' לכתחילה וכמ"ש התו' אלא ש"מ דס"ד דאפי' במי מערה צוננין אסור לכתחילה והיינו מטעם שכתבתי וא"כ י"ל דגם ר"י ס"ל הכי וא"כ כיון דים הגדול לר"י כמקוה ממש אסור לרחוץ דהכל יודעין דלטבול בו או לרפואה רוחץ בו אבל לר"מ דס"ל דקרא בכולן משתעי ואע"ג דשאר ימים לא דמו למקוה מ"מ גזירת הכתוב הוא א"כ י"ל דגם ים הגדול לאו מקוה ממש הוא אלא דגזירת הכתוב הוא ור"נ ב"י פריך מ"מ דאין ענין טומאה לשבת דאפילו אי ס"ל לר"י דמקוה ממש אין לאסור בים הגדול לרחוץ אפילו אם במקוה ממש אין רוחצין לכתחילה משום דסרוחין הן מ"מ ים הגדול ביפין שבו למה לא ירחצו דלר"י אסור בכל מקום:

דף ק"י ד"ה רב יוסף ר"ת מחק כל זה מספרו הנה לפי מסקנת התוס' צריך למחוק ורש"י ז"ל פי' בהדיא דגרסי' ליה וגם פי' דאמי דקרים קאי ובאמת לע"ד קשה לי מה ראה ר"ת ז"ל למחוק דמאן לימא לן דפי' בתרא ארפואה קאי דלמא לצמאו קאי שאינו חולה וכדתנן בהדיא במתני' אבל שותה הוא מי דקרים שהוא זיתום המצרי לצמאו לפי' רב יוסף וקמ"ל דאע"ג דעיקרו לרפואה ואינו מאכל בריאים ואין שותין אותו אם לא הצמא מחמת דוחקו וס"ד דלטעי אנשי לומר שבודאי הוא חולה אלא שאין חליו נראה קמ"ל דשרי דע"כ צ"ל הכי במתני' ואע"ג דפרק כיצד מברכין דף ל"ח מייתי ההיא ברייתא אמלתא דרב דאמר שתית' רכה לרפואה עבדי לה ופריך רב יוסף ושוין שבוחשין את השתית ושותין זיתום המצרי ואי ס"ד לרפואה עבדי לה רפואה בשבת מי שרי וקאמר אביי ואת לא תסברא והתנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה משמע דאשתיה לרפואה קאי וי"ל דהתם אשתית קאי וכ"ת מ"מ אי זיתום המצרי מיירי בלצמאו דלמא גם שתית כן. וי"ל דהתם פריך כיון דס"ל לרב דמברכין שהכל ברכה דלרפואה עבדי לה א"כ ס"ל דלאו רגילות הוא דעבדי לה לאכילה דאי עבדי לה לאכיל' ג"כ א"כ במלתא קיימי כדמעיקרא ומברכינן בפ"ה דזה הכלל בברכות דכל מלתא דרגילי דעבדי להאי פירא להכי הוי פרי עדיין ומברכינן בפ"ה או פרי העץ כדפירש רש"י שם ד"ה לאכילה כו' ובמלתא קיימא וכן משמע שם מדברי התו' ד"ה ושוין ומדמברכינן ברכה שהכל א"כ לא עבדי אינשי להכי אע"ג דרגילים לפעמים לאכלו שלא לרפואה מ"מ כיון דלא מתקני להכי לכתחלה כ"א לרפואה לאו פרי הוא דלא נטעי אדעתא דהכי כדאמרינן התם גבי צלף ושלקות וא"כ גבי שתית דתנן ושוין שבוחשין אותו דהיינו שעושין אותו לכתחלה וע"כ היינו לרפואה דלאכילה לא עבדי לה לכתחילה וא"כ פריך היכי שרי למעבד לרפואה בשבת לכתחלה כיון דמוכח' מלתא דלרפואה עביד ואביי פריך כיון דתנן כל האוכלים כו' ולא מפיק כ"א זיתום המצרי א"כ משמע דכל מידי דראוי למאכל בריאים אע"ג דמוכחא מלתא דלרפואה אכיל ליה דבלאו הכי לא הוי החולה אכיל לה דקשים הם לכמה דברים מ"מ כיון דאכלי לה בריאים שרי לאוכלן לרפואה דגברא מ"מ לאכילה קמכוין אע"ג דבלאו רפואה לא הוי אכיל השתא מיהת דלשם אכילה אכיל ואע"ג דאיכא רפואה בהדה שרי ה"ה גבי שתית שרי למעבד לכתחלה דאע"ג דלא עבדי לה לאכילה אם לא היתה שם רפואה וא"כ מוכחא מלתא דלרפואה עביד לה מ"מ שרי למעבד לה לאכילה אע"ג דאיכא רפואה בהדה ולעולם לאכילה לחודה לא עבדי אינשי לעולם אא"כ איכא רפואה אז עבדי לה ושרי למעבד בשבת לשם אכילה אע"ג דאיכא רפואה בהדה כמ"ש:

והשתא א"ש מאי דקשה לפום ריהטא מאי דקאמר אביי התם אלא מאי אית לך למימר גברא לאכילה קמכוין ה"נ גברא כו' ומאי ה"נ דקאמר והלא שתית בכלל כל האוכלין וא"כ תנן בהדיא דשתית שרי לאוכלה ואזלא קושית רב יוסף גם למה ליה לאביי כלל האי אלא מאי אית לך למימר הל"ל בקיצו' ותסברא והתנן כל האוכלין שרי לרפואה דהאי מאי אית ל"ל אינו ענינו לקושי' ר"י כלל דבלא זאת צריך לפרש מתני' מהאי טעמא אבל לפי דרכינו א"ש דבמתני' לא קתני אלא כל האוכלין אוכל אדם דמשמע שהם מתוקני' כבר ושרי לאוכלן ולא קתני התנא דשרי לעבדן לכתחילה אלא דאביי מייתי ראיה כי היכי דגבי אכילה שרי לאכול אע"ג דמוכח' מלתא ה"ה לענין למעבד לכתחלה ולכן נקט הטעם כיון דחד טעמא הוא הוי האכילה והעשיה לכתחלה שוין וזהו